אדם לאדם כבר לא זאב | לויתן וייסוד המדינה המודרנית

תומאס הובס סלל ב"לויתן" את הדרך לתפישה המודרנית של המדינה, המשוחררת מן ההילה הכנסייתית המסורתית ומעגנת את לגיטימיות השלטון המדיני באקט של הסכמה עממית

שלמה אבינרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה אבינרי

לויתן וייסוד תורת המדינה המודרנית תומאס הובס. תירגם מאנגלית: אהרן אמיר. הוצאת שלם, 632 עמ', 139 שקלים

מה הופך חיבור במחשבה מדינית לקלאסי? קשה לומר, אבל אולי יש היבט אחד שמשותף לכל החיבורים הללו: כל אחד מהם נכתב כאשר מחברו ביקש להתמודד עם בעיה פוליטית קונקרטית שניצבה לפניו או לפני דורו - ולתשובתו התלוותה משמעות מעבר לתקופתו. כך ביקש אפלטון ב"פוליטיאה" למצוא חלופה לדמוקרטיה האתונאית עקב כישלונותיה במלחמה הפלופונסית; כך ניסה הגל ב"פילוסופיה של המשפט" לגבש תפישה מודרנית של מדינה שתעלה מתוך כור ההיתוך הכפול של המהפכה הצרפתית והרסטורציה. אף אחד מחיבורים אלה לא נכתב בחלל ריק מבחינה היסטורית ואידיאית, ואי אפשר להבינו אלא מתוך התייחסות להקשרים אלה. כך אירע גם לחיבורו של תומאס הובס "לויתן".

החיבור הופיע ב-1651 ככתב פולמוס להגנה על המלוכה האנגלית בעת המהפכה הפוריטנית, שהחלה בניסיון להגביל את סמכויות הכתר על ידי הפרלמנט והתגלגלה לביטול המלוכה, להוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון ולעליית שלטונו הרפובליקני של קרומוול - אך הפך לאחד מסוללי הדרך של המחשבה המדינית בעת החדשה. הפרדוקס הוא שחיבור שביקש למצוא תימוכין לתפישת המלוכה האבסולוטית הפך לאבן דרך בגיבוש תפישת זכויות האדם המבוססת על אמנה חברתית.

הובס כתב את ספרו בגלות פאריס, אך הגנתו על המלוכה האבסולוטית והתנגדותו לטענת הפרלמנט האנגלי לעליונות על הכתר לא היתה קונוונציונלית: במקום לאמץ את הטענות המלוכניות המסורתיות, המסתמכות על זכויות שעוברות בשושלת או על לגיטימציה אלוהית, בחר הובס לאמץ לעצמו דווקא את המודל של הטיעון הפרלמנטרי, שבבסיסו מין הסכם. הוא הופך טיעון זה על פניו ומפתח תפישה של לגיטימציה של המלוכה האבסולוטית הנשענת דווקא על עיקרון של אמנה. כיצד הוא עושה זאת?

נקודת המוצא של הובס היא מה שהוא מכנה "מצב הטבע" (ואין זה חשוב כרגע אם זה מצב היסטורי או היפותטי): זהו מצב של היעדר שלטון, שבו כל אדם מבקש לדאוג לעצמו ולאינטרסים שלו באורח רציונלי; אך מכיוון שבמצב כזה ניצב כל אדם מול כל בני האדם האחרים המבקשים גם הם - רציונלית - לדאוג לעצמם, הוא למעשה חשוף לסכנות אין-קץ, שכן ברור כי אדם בודד אינו יכול להגן על עצמו מפני כולם. זהו מצב של חרדה מתמדת וחוסר ביטחון בסיסי, מצב של "אדם לאדם זאב" שאותו מנסח הובס בנוסח האלמותי: במצב הטבע חיי בני האדם הם - "Solitary, poor, nasty, brutish and short" (התרגום העברי הגורס "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים" אינו מצליח להתעלות לרמה הפיוטית המצמררת של המקור).

מכיוון שבני אדם הם יצורים רציונליים, ממשיך הובס, הם מבקשים לצאת ממצב זה ולהבטיח לעצמם ביטחון אישי מינימלי; זאת הם משיגים על ידי שהם מתאגדים יחדיו ומחליטים להפקיד את מכלול זכויותיהם בידי אישיות אחת. לאישיות זו - הריבון - מועברות כלל האנרגיות החברתיות של כולם. הבטחתו של הביטחון אינה על דרך האגואיזם הבלתי-מרוסן ("מצב הטבע") אלא דווקא על דרך ההדדיות: אם יאות כל אחד ליטול מעצמו - ומזולתו - את האפשרות לפגוע בזולת, הריהו משחרר את עצמו - ואת הזולת - מאימתו של הפחד ההדדי. כך נוצר, לפי הובס אותו לויתן רב עוצמה, אותו "אל בן תמותה" שהוא הערובה לביטחונם של בני האדם עלי אדמות כמו שהאל הנצחי הוא ערובה לתשועת נשמתם בעולם הבא.

שני היבטים מרכזיים לתפישה זו: ראשית, ההתאגדות החברתית שהיא בסיס הלגיטימיות השלטונית היא ברית בין בני האדם לבין עצמם המעבירים את סמכויותיהם לריבון, השואב את סמכותו מהסכמה זו אך אינו שותף לה ואינו צד לה; שנית, העברת הסמכויות לריבון היא מוחלטת. מרגע שהועברו הסמכויות לריבון, אין בני האדם יכולים לתבוע אותן חזרה או לבוא בתביעות אל הריבון.

מבחינתו של הובס אין זה משנה אם הריבון הוא אישיות אחת (מלוכה) או רבים (רפובליקה), אם כי העדפתו ברורה לטובת שלטון היחיד. מה שחשוב הוא כי הובס יוצר כאן מסגרת לשלטון אבסולוטי שאין עליו עוררין, המבוסס מושגית על תפישה שיסודה באמנה חברתית שנקודת המוצא שלה היא בני האדם האינדיווידואלים.

הרקע לכתיבתו של הובס נעוץ בהתפוררות השלטון באנגליה לנוכח התביעות הפרלמנטריות המבוססות על תפישת זכויות. מצב הטבע האנרכי המתואר על ידי הובס הוא הד לאנדרלמוסיה ולאלימות ששררו באנגליה במשך עשור השנים של מלחמת האזרחים, ואותו מציג הובס כאפשרות מאיימת, בהיעדר ריבונות אבסולוטית. הפרדוקס הוא שהמלוכנים, שעמם נמנה הובס, לא בדיוק אהבו את תורתו, שכן היא נימקה את הלגיטימיות המלוכנית במושגי תועלת אינדיווידואלית והסירה מן המלוכה את ההילה המסורתית שלה, הכרוכה בזכות אלוהית למלוך. גם ראיית האדם כיצור רציונלי נוגדת את התפישה הנוצרית הקשורה בחטא הקדמון.

בזאת סלל תומאס הובס את הדרך לתפישה מודרנית של המדינה, המשוחררת מן ההילה הכנסייתית המסורתית ומעגנת את לגיטימיות השלטון המדיני באקט של הסכמה עממית. בכך נפתחה הדרך לתורות האמנה החברתית המאוחרות יותר, בייחוד של לוק, שהעמידו את כלל האוכלוסייה ואת השלטון כשני צדדים המחויבים לאמנה. מאוחר יותר מצאו תורות אלו את ביטוין בהצהרת העצמאות של ארצות הברית, ובעקרונות המהפכה הצרפתית.

אך כבר הובס עצמו נתקל בקושי שבניסיון לבסס שלטון אבסולוטי על אמנה: מצד אחד הוא טוען שהעברת הסמכויות לריבון היא מוחלטת ואין שום זכות לבוא אליו בתביעות או למרוד בו. מצד שני, מה קורה אם פורצת מרידה, שהיא אמנם אסורה - אך מצליחה? הצלחתה הרי פירושה שהשלטון לא הצליח לשמור על ביטחון האזרחים ועתה עליהם להישמע לשלטון החדש שהוא יעניק להם ביטחון. כבר בדורו האשימו את הובס - ויש מידה של צדק בהאשמה - כי הוא אמנם מתנגד למרידות, אבל לא למרידות שהצליחו.

זהו התרגום העברי המלא הראשון של "לויתן": התרגום הקודם, של יוסף אור, לא הכיל את שני החלקים האחרונים של הספר, הדנים בעמדתו של הובס כלפי הכנסייה ותביעתה לעליונות על הממסד המדיני.

מעשה התרגום של אהרן אמיר המנוח הוא מלאכת מחשבת, אך אינו חף מבעיות. אמיר המשורר היה אמן הלשון העברית, וחלק מן הארוס הפיוטי שלו משתקף גם בתרגומיו, שמתגנבת אליהם לעתים הצטעצעות מיותרת ואף פוריזם לשוני (אמיר בוודאי היה אומר: טהרנות) המקשה על ההבנה. בתרגום ניכרת רתיעה מלהשתמש במושגים לועזיים, אבל לשון מדעי החברה המודרנית יכולה בהחלט להסתדר עם "פרטיקולרי", שכן "ייחודי" או "פרטי" או "מסוים" (וכל הגרסאות הללו מופיעות בתרגום) אינן קולעות, ויש עוד דוגמאות למכביר. עם זאת איני בטוח אם צריך לשמר את הגרסה האנגלית "שרלמן" לשמו של מי שמקובל בעברית לכנותו בשם "קרל הגדול" (שאגב הוכתר לקיסר בשנת 800 ולא ב-880 כפי שמציינת הערת העורך בעמ' 408).

החלטה שהיא לדעתי מוטעית ומטעה בעליל היא לתרגם "Magistrate" כ"שופט": אין לנו מלה עברית ספציפית למושג זה, ויש לתרגמו כ"נושא משרה ציבורית", בשום פנים ואופן לא כ"שופט", אם כי זהו השימוש העכשווי של המושג, אך לא כך בתקופת הובס. ואילו את שמו של חלק ד' של הספר, "The Kingdom of Darkness", המתאר את יומרות הכנסייה לשלטון מדיני, לא הייתי מתרגם "מלכות החשיכה" אלא "ממלכת החושך", שנראה לי קולע יותר.

אבל פרטים אלה אין בהם כדי להפחית מערכו העצום של התרגום ומן העבודה המסורה והדקדקנית שנעשתה בהרקתו של חיבור חשוב זה ללשון עבר ובנספחים מאירי העיניים שנוספו לספר. בכך העלתה הוצאת מרכז שלם, שהצטיינה בתרגום מספר ניכר של ספרי מופת בהגות מדינית, תרומה נוספת לקירוב הקוראים עברית ליסודות המחשבה המדינית האוניברסלית.

הפרופ' שלמה אבינרי חיבר לאחרונה ביחד עם אמנון רובינשטיין, ליאב אורגד ורות גביזון את "התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל" (הוצאת מרכז מציל"ה)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ