האוויר כגוש שגם הטוריה לא תחצהו לשניים

באחרונה, 25 שנה אחרי מותו, התגלו בארכיונו של המשורר אמיר גלבע 17 רשימות עיתונאיות שפירסם ב-1947, רובן בשם העט "א. רגע". הרשימות עוסקות בדרך כלל בענייני השעה, אבל הן כתובות בסגנונו האקספרסיבי המובהק, וכמה מהן יכולות לשפוך אור על שירתו הקשה

אילן ברקוביץ'
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

המשורר אמיר גלבע (1914-1984), חתן פרס ישראל לשירה בשנת 1982, פירסם שבעה ספרי שירה, החל בחוברת השירים "לאות", שראתה אור ב-1942 (הוצאת "אורחה"), ועד ספר השירים "איילה אשלח אותך", שראה אור ב-1972. כתב היד של ספר שיריו השמיני, "הכל הולך - רישומים יומניים בעונה מאוחרת", שהכין לדפוס, התפרסם בשנה שלאחר מותו. שירים רבים שלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, והטורים "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת" נכנסו לדיבור בלי דעת מי חיברם. לאחר מותו ראו אור כרכי כל שיריו ב-1987; שירי "הכל הולך" בכתב היד פורסמו ב-2006 והשירים הגנוזים של הקובץ "הנה ימים באים" - ב-2007.

גלבע עסק גם במלאכות ספרותיות אחרות. הוא תירגם רומאנים היסטוריים, סיפורים ושירים, מיידיש, פולנית ורוסית. בעבודתו כעורך בהוצאת "מסדה" גם ערך ספרייה קטנה לשירה. כמו כן כתב סיפורים מחורזים לילדים, ששניים מהם ראו אור בספרים: "איש המים של גילי" (1963) ו"ניע-נוע ניע-נא" (1967, בשם העט: ג. אמיר).

באחרונה התגלו בארכיונו של המשורר, השמור במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב, 17 רשימות עיתונאיות מפרי עטו, שהתפרסמו במחצית הראשונה של שנת 1947 במהדורת הצהריים של העיתון "דבר", להוציא רשימה אחת שפורסמה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". לגילוי הרשימות חשיבות רבה מפני שהן זורות אור על שירים שכתב ועל תימות מרכזיות ביצירתו השירית באותה תקופה. הרשימות כתובות בסגנון אקספרסיוניסטי, שאיפיין גם את שיריו של גלבע מאותן שנים.

הרשימה הראשונה התפרסמה ב-20.1.1947 והאחרונה - ב-5.5.1947. תשע הרשימות הראשונות נחתמו בשם העט א' רגע. מהרשימה העשירית ואילך החל המשורר לחתום את הרשימות בשם: א' גלבוע. בין הרשימות יש כמה בעלות אופי אוטוביוגרפי, הכוללות סיפורים מימי ילדותו בעיירה רדזיבילוב שבווהלין ועד שירותו בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית בימי מלחמת העולם השנייה, במלטה, בגרמניה ובאיטליה. הרשימות עוסקות גם בענייני השעה בארץ-ישראל של התקופה, למשל המצב הכלכלי הקשה של החיילים המשוחררים בימים שלאחר המלחמה, תלאותיהם של העולים החדשים בארץ החדשה והאקלים בתל-אביב.

לרוב הרשימות תבנית ספרותית דומה: נקודת המוצא היא כמעט תמיד תל-אביב, רחובותיה הסואנים ובתי הקפה שלה, שמהם מביא גלבע העיתונאי את סיפורי האנשים אל בית הדפוס של העיתון. לרשימות החתומות בשם העט א' רגע (שנקבע אולי בהשפעת המדור "רגעים" של נתן אלתרמן, שהתפרסם בשנים 1934-1943 ב"הארץ" בשם העט "אגב") יש אופי תיאורי-סיפורי. גלבע מתאר את אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות מן האנשים והרחובות שהוא מהלך בהם. אחת הרשימות, "שחור ולבן" (10.3), למשל, מתארת אדם מובטל מעבודה העושה את דרכו אל עבודה חדשה שלבסוף לא ניתנת לו, וגלבע חותם אותה כך: "שמע, רשם והביא לבית הדפוס, א. רגע".

אפשר לראות ברשימות אלה ביטוי לחייו האישיים של המשורר עצמו באותן שנים. גם הוא כאותו מובטל לא מצא עבודה קבועה ואף היה בלא חדר משלו. הוא נהג לישון בחדרי המערכות של העיתונים בתל-אביב ולסעוד את לבו במטבחי הפועלים שבעיר. הרשימות המאוחרות יותר, שעליהן חתם בשם א. גלבוע, שונות מעט באופיין. הן ישירות יותר, כתובות בגוף ראשון, ומתארות התרחשויות שאירעו למשורר עצמו בילדותו ובבחרותו. יש במקצת הרשימות ביטוי אותנטי לשנים של ה"מדינה שבדרך".

כך למשל ברשימה "מעבר הרכבת" (17.2.1947) קורא א. רגע לביטול מעבר פסי הרכבת במעלה רחוב אלנבי בתל-אביב, מפני שהוא גורם לתורים ארוכים של כלי רכב ליד מחסום הרכבת המורד. תיאור הרחוב עצמו נשמע זר מאוד למצבו כיום: "הוא ארוך מאוד... ויפה, זרים שביקרו פעם בעיר מתפעלים ממנו וודאי זוכרים טיוליהם בו. רחוב לבן-בתים וירוק-עצים זה הנמשך והולך ונשפך כנהר אל הים הכחול". עם זאת נלמד כי כבר אז היו מאפייניו האקוסטיים דומים לאלו של ימינו: "הרחוב... הומה, גועש, עובר על גדותיו ורץ. כן, הוא רץ בשני כיוונים, אוטומובילים, אוטובוסים, מכוניות טקסי ועגלות מושכות, רצות ובאות מכבישי הצפון והדרום" (שם).

ברשימה "על סיסמאות קיר", מ-17.3.1947, מתאר גלבע בדרך ציורית למדי את ה"מלחמה הנוספת" שהיתה נטושה באיטליה בימי מלחמת העולם השנייה, "והיא מלחמת הכרוזים והסיסמאות על הקירות". מלחמה זו "התלקחה בעוז בכל מקום אשר נכבש בידי צבאות הברית מידי הגרמנים". "אנחנו", מספר גלבע, "החיילים היהודים, היינו מחייכים מתוך לגלוג נסתר וזלזול מעט למראה קיר של ארמון מפואר או שריד של בנין שלם שנהרס והתמוטט - והוא מכוסה כולו בכרזות מכרזות שונות. אחד היה כותב ?וויוא' (יחי), בא השני מעביר קו על ה'וויווא' וכותב ?מורטה' (מוות); אחד כותב ?מוסוליני' בא שני וכותב ?גאריבלדי'" (שם). בסוף הרשימה קובל גלבע על כך שמנהג כרזות הקיר הגיע גם לארץ ישראל ומשמש אחד מכלי הנשק במלחמה. הוא חותם במשאלת לב לכך שעם קום המדינה המסודרת והעצמאית יוצבו "הפלאקאטים" על "לוחות המודיעין" ויקראו בהם.

ריתמוס ה"שיר הפרוע", האקספרסיוניסטי, אשר איפיין את כתיבתו השירית של גלבע בעת ההיא, בא לידי ביטוי גם ברשימות העיתונאיות שלו. כך למשל הוא מתאר את האוויר בעת החמסין הפוקד את רחובות העיר הגדולה כ"אוויר נשימה" אשר "הופך כדור... לוהט מאוד ואטום הכל, האוויר כגוש שגם הטוריה לא תחצהו לשניים וסחרחורת פוערת עיניו של האדם להציץ פנימה ואינו מבדיל בדברים שלפני עיניו, בעצמים שלנגדו, בחוץ" ("ביום קיץ, יום חום... או חמסין", 31.3.1947).

ברשימה "חג ולא חג" (7.4.1947) מתאר גלבע את היום השני בשבוע כ"סמל לאפור, לעמל-היזע ולביטוי הפשוט בחיינו". גם כאן הוא מתמקד בהיבט האקספרסיבי של הדברים ומתאר את יום העמל הזה כ"אותו חג שבלב" שממנו קם הפלא של הארץ החדשה: "צא ולך ברחובות עיר, עבור על פני כפרים ושדות... ותראינה איך נוצר הריתמוס, איך לובשים ממשות כל אותן התנגנויות" של "יום חג האביב" (שם). לארץ-ישראל ריתמוס מיוחד משלה, המתבטא בשירת "הים הגדול, הזוהר בהעזה וגבורה, בהעפלה ובצפונות-לעתיד כוחל שוב אל הלבבות... זה הים הגדול שגבוליו מוטחים לנו מפי הגבורה של הכוח והקיום הישראלי" ("ארץ זו...", 17.4.1947). ריתמוס הארץ המתחדשת ניכר גם בפריחה המתמדת המצויה בה: "עצינו הירוקים, המלבלבים תמיד, ללא קמוש, ללא נבול, תקוות הירוק, הפריחה המתמדת - היא שתאחד כולם ותעמידם כשדה עצים ירוק, פורח תמיד מחדש" (שם).

יש ברשימות תיאורים קונקרטיים היכולים להיות לעזר בקריאת שירתו המופשטת של גלבע, שלעתים רב בה הנסתר על הנגלה. כך למשל ברשימה האוטוביוגרפית "מזיכרונותיו של נער עברי" (21.4.1947) מתאר גלבע בפרק "חיי עולם", חבר ילדות שהיה לו, "יחפן בלונדי, גאה". עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד מתגייס החבר לבריגדה הבינלאומית ושם מוצא את מותו בקרבות. בימי מלחמת העולם השנייה מגיע גלבע כחייל עברי באירופה לא הרחק מגבול ספרד ומתאר את אשר עיניו רואות: "הנני בטוח, שאז אותה שעה ירדה השמש משיפוליה אפילו ותמהתי לראות קרן זהובה, תימורה, צוחקת, בלונדית כזאת, מתנגחת בשיא אחד ההרים. הכרתיו. - שלום לך, אחי-חברי, הבלונדי היחפן! - אוהב חיים ועצמו אינו נופל, כנראה, לעולם הוא חי!"

והנה, הרשות השנייה בספר "שבע רשויות" (1949) קרויה "ספר חיי עולם" (על פי דניאל, יב, א-ב), והשיר הפותח אותה מתכתב עם הנאמר ברשימה שלפנינו: "הוא נופל. מת. צונח. / הוא על סף השערים. / הוא הפלאי, האורח / בז למוות גלוי עיניים. // האורח הוא לי אחא. / אח שלי הוא. אח אהוב. / מי פילל שנפגוש ככה / - הוא נופל. ואני טרוף" (עמ' 39).

ב"רשימות על הלילה" (28.4.1947), גלבע מבחין בין האור, הוא האור הגנוז המסמל את החג היהודי, השבת וביאת המשיח, לבין הלילה, הוא החושך השחור, המסמל את הזמן שבו פרעו ביהודים צורריהם "מכל העמים ובכל הזמנים". האפלה מסמלת את המלחמה ואילו האור מסמל את בוא השלום ואת כוח החיים ה"משתפך כאוקיינוס-ענקים על פני שטחי המרחב-יה". כאלה הם פני הדברים גם במחזור השירים הסימבולי "מולידי האור" ("שבע רשויות", עמ' 192-199), שנכתב כשבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל ונועד לשורר את זכר הבנים שנפלו. מחזור שירים זה מעמיד את האור ככוח החיים הראשון במעלה אשר נלחם בחשכת המלחמה: "אור. בכל הדרכים. בבורות השכוחים. / אור שגלוי הוא. אור של שבחים. / אור החיים. אור כל עץ רענן. / אור ההמשך. הזרע. העננה. / אור הדמים המחיים את האבן. / אור העליון, אבי כל גון וכל צבע" (שם, עמ' 192).

רשימותיו העיתונאיות של אמיר גלבע לא פורסמו עוד אחרי המחצית הראשונה של 1947. גם אז גלבע לא זכה למדור קבוע משלו, כמו כותבי רשימות אחרים בעיתון. כך למשל הסופר והמתרגם יוסף סערוני (1901-1990), שכתב את מדור הרשימות "צילומי רחוב", או ההומוריסטן צבי קרול (1907-1948), שכתב מדור פיליטונים סאטירי. רבים מהמשוררים והסופרים בני דורו של גלבע כתבו רפורטאז'ות וטורים פובליציסטיים. גלבע לעומת זאת פירסם עוד רשימות אחדות על אמנים בעיתונות או בקטלוגים אך לא הוסיף לכתוב רשימות עיתונאיות כגון אלה שהתגלו בארכיונו.

נוסף על הרשימות שפורסמו בעיתונות נמצאו בארכיון המשורר טיוטות של רשימות אחדות שלא התפרסמו. אופיין דומה לרשימות שפורסמו ומקצתן חתומות בשם העט א. רגע. להלן מובאת לראשונה רשימה כזאת, שלא פורסמה מעולם. היא נכתבה כנראה בעת המעבר מחתימת הרשימות בשם העט לחתימתן בשם א. גלבוע, בשבוע השני של מארס 1947. למרות הטון המשועשע והאירוני משקפים הדברים את הלבטים שאחזו בגלבע בטרם חשיפת שמו האמיתי. ברשימה מתקיים דיאלוג מדומה בין עורך העיתון לבין כותב הרשימות, א. רגע. הכותב מבחין כביכול בינו כמספר לבין גלבע המשורר ומגונן עליו מפני חשיפתו. בתוך כך הוא טומן רמזים בטקסט לזהותו האמיתית של המשורר: הוא ה"בחור הכותב חרוזים לבנים ואדומים", שיש בהם חשיבות למקצב ולריתמוס ופחות מזה לחרוז ולמשקל, כפי שהיה מקובל לכתוב בדור השירה שקדם לו.

בולט הדמיון גם לשם הפרק הראשון בספרו "שירים בבוקר בבוקר" (1953), שעתיד להיות שם הקובץ המאגד את שירתו עד 1963 - "כחולים ואדומים". גלבע הוא המשורר שטוענים נגדו כי שירתו קשה להבנה. והוא גם המשורר שיש לו "ארמון מפואר על הגלבוע", רמז לשמו העברי של העולה החדש ברל פלדמן, שנבחר, בין השאר, בשל אהבתו הרבה לשאול המלך, אשר נפל על חרבו בהר הגלבוע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ