אמיר גלבע
אמיר גלבע

לפני שבוע אמר העורך: מיום זה והלאה אין קונצים. אתה מתחיל לחתום בשם "המפורש" ולא בעילום שם זה או אחר. השיב כותב הטורים האלה: כן, אבל אתה היודע שלא למעני אלא למען אותו בחור הכותב חרוזים לבנים ואדומים, ששמו כשמי - (יד הגורל?) - הייתי אחד האנוסים מרצון וסידרתי לי שם קאמופלאז'. אמר העורך: טוב, תגיד לו שיפסיק לחרוז את חרוזיו, כי כפי שמסרו לי קשה להבינם. אמר הכותב: לא, איתו אי אפשר לעשות דבר. הוא תמיד בחזקת מתחיל. הוא מתחיל כל יום. ז. א. הוא מתחיל בכתיבה ובמקום לגמור הוא שוב פעם מתחיל. הוא אף פעם אינו גומר ולכן אי אפשר לתפוס אותו ולצעוק עליו: "עמוד!" אמר העורך: אם כך, צריך באמת לעזור לו. אתה תתחיל לפרסם בשמך הנכון ואנשים יטעו לחשוב שהוא-הוא הכותב את הרשימות וזה יוסיף לו קצת על המשקל. אמר הכותב: שמע, העורך. אל תשכח שההוא בכלל בעל תואר מיוחד וכפי שמוסרים יש לו ארמון מפואר על הגלבוע. אמר העורך: אם ידיעותי בשטח זה שלמות, ישנו רק בית אחד על הגלבוע והוא בית החנקינים, שהוא בית מנוחתם עדן. אבל נהיה נא מעשיים. אתה תיתן את שמך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ