חמש שאלות לאמי רובינגר | פילים עם כנפיים

ספרו החדש של אמי רובינגר הוא החמישי בסדרה המעודדת השתתפות פעילה של ילדים בהקראה. רובינגר, שמעולם לא השלים בגרויות, נרתע ממסרים חינוכיים בספריו, אבל מצליח לפתח כישורי לימוד בקרב קוראיו הצעירים. רק חבל שלהורים לא תמיד יש סבלנות

ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי

לפני כחמש שנים נמאס לאמי רובינגר, בן 56 - צייר, קריקטוריסט בעיתונות היומית ומאייר ספרים - מספרי ילדים חדורי מסרים דידקטיים שנשלחו אליו לאיור. בנוסף לכך, הוא הבחין בסדנאות ציור שהעביר בגני ילדים שהגננות מבקשות מהילדים לא לשרוק תוך כדי ציור, לא לצייר בעיפרון ובכלל, אם אפשר, לא לצאת מהקווים. התעורר בו רצון לכתוב ספרים שהילדים יהיו שותפים פעילים להקראתם, וכך נוצרה הסדרה שלו לגיל הרך, המפתחת בקרב פעוטות כישורי שפה ולימוד צבעים ומספרים תוך שיתופם בקריאה. בימים אלה יוצא לאור הספר החמישי בסדרה, "האו עד עשר" (כתר). ספר קודם של רובינגר, "אין אריות כאלה" (כתר), זכה במקום הראשון ב"מצעד הספרים" לגני הילדים בישראל, וספריו גם תורגמו לאחרונה לאנגלית ויצאו בארצות הברית.

איך התפתחה סדרת הספרים, המושתתת על הפעלת הילדים?

"הכל התפתח באופן מקרי. המוטיווציה האמיתית שלי היתה לצייר. הכל התחיל בצורה לא מודעת, שלא במטרה ללמד או לחנך. אני נרתע מספרים חינוכיים או לימודיים כי אני לא בא מהמקום הזה. כשעשיתי סדנאות בגני ילדים, שמתי לב שהילדים אומרים מלים בזמן קריאת סיפור וצוחקים. אני לא אוהב שילד יושב קפוא ולא זז ורק מקשיב למבוגר בזמן הקראת סיפור, אלא שהוא פעיל ומשתתף וצועק את התשובה בהתלהבות ובשמחה. רציתי ליצור דרך עיניים של ילד קטן, שאוהב שטויות וצוחק מסיטואציות. רציתי לשעשע אותם, להכניס אותם לסיפור, שיהיו אקטיביים, שיסתכלו בציור, ישלימו, ימציאו ויפתחו את העלילה בעצמם".

ספריך מפתחים כישורי לימוד בקרב פעוטות, אך בעצם מעולם לא למדת ציור או אמנות.

"לא הסתדרתי במסגרות ובאיזשהו מקום ויתרתי לעצמי. נשרתי מבית הספר התיכון, חזרתי ונשארתי כיתה ב-י"א ולא השלמתי בגרויות. היום היו נותנים לזה כינוי של ליקוי למידה או בעיות ריכוז. אמנות אף פעם לא למדתי, אבל ציירתי מגיל צעיר, התעניינתי בתחום, קראתי ולמדתי לבד. לאיור הגעתי במקרה - ישבתי במסעדת הטיילת וציירתי. עוזי בנזימן, שהיה אז עורך מוסף ?הארץ', הציע לי לאייר במוסף, וככה נכנסתי לעולם העיתונות".

ואיך נהפכת למאייר וסופר ילדים?

"זאת היתה ההחלטה הכי נכונה מבחינתי. הגיעו אלי ספרים לאיור והרגשתי שאני לא מתחבר. אמנם יש לי בלתי מספיק בדקדוק, אבל אזרתי אומץ והתחלתי לשחק עם מלים שנבעו מתמונות ומסיטואציות, ומצאתי שקל לי להמציא סיפור. אני גם מאוד אוהב ספרי ילדים והספרייה שלי גדושה בספרי ילדים, אז זאת שפה שהיתה מוכרת לי היטב. איורי ילדים אהובים עלי מאוד כי מצד אחד זהו ציור לכל דבר ומצד שני לא חלים עליהם כל חוקי ביקורת האמנות. אף אחד לא פותח ספר ילדים ואומר: ?ראינו כבר את הסגנון הזה', ?זה לא טרנדי'. ספר ילדים יכול להיות קיטשי, חמוד, ורדרד. אין חוקים. אפשר לצייר בכל סגנון. הכל מותר. אני, למשל, נמשך לפילים עם כנפיים".

אתה כותב בעבור הילדים, או חושב ופונה גם להורה שקונה ומקריא אותו?

"הסיפור מכוון אל הילד ולעולם שלו, אבל הציורים מכוונים לילדים ולהורים יחד, כי אני רוצה שגם אנשים בני גילי יוכלו ליהנות, ולהעריך את איכות הציור והסגנון".

בגיל צעיר, כמה סבלנות יש לילדים לטקסט?

"הטקסט בספרים שלי מאוד קצר. אני מקריא לילדים ספר בשתי דקות, והם מאוד מרוכזים ואחר כך מבקשים לצייר, וזה בסדר. אבל אולי הסיפור האמיתי הוא שלהורים אין סבלנות, והם מחפשים טקסט קצר לקרוא לילדים. כשאני מסתכל על הקטנטנים, זה לא רע בעיני - הם מקציבים לך חמש דקות ואחר כך מתחילים להתנדנד בכיסא כי הם רוצים גירוי אחר. יש להם הרבה דברים שמעניינים אותם, המון להספיק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ