טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקסם הנצחי של המגילות הגנוזות

האומנם האיסיים הם שחיברו את המגילות הגנוזות? האם היו כת והאם המנזר שלהם נמצא בקומראן? שורה של מחקרים חדשים מנסה לענות על החידה בת האלפיים

תגובות

מגילות קומראן: מבואות ומחקרים

מנחם קיסטר (עורך). הוצאת יד בן-צבי, 685 עמ' (בשני כרכים), 220 שקלים

זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה

רחל אליאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 342 עמ', 96 שקלים

"לדעתי ולדעת רוב החוקרים נתקיים בקומראן מנזר איסיי", כותב הארכיאולוג מגן ברושי במשפט הפותח את מאמרו "אורחות חיים בקומראן". הוא ממשיך ומגולל את סדר יומה ואורחות חייה של קבוצה פורשת ומתבודדת, שניהלה לחופו של ים המלח חיי שיתוף כיתתיים שהתאפיינו בפשטות קיצונית שעל גבול הסגפנות ובהקפדה יתרה על דיני טומאה וטהרה, על משמרות לימוד מתמידות ועל משמעת נוקשה.

תוך שהוא מסתמך על מאמרים מלומדים בתחומים רבים מנסה ברושי לשחזר את מרכיבי המזון והמשקה של בני קומראן: לחם ובשר, וכנראה תמרים וסלק עלים - הגידולים היחידים העמידים במליחות הגבוהה השוררת באזור; לתהות האם התירוש ששתו היה יין (כן), להתחקות אחר פריטי לבושם (אזור חלציים לבן ייחודי); ומגוריהם (במערות); לפרט את החומרה היתרה שנקטו ביחס לעשיית צרכים (בשבת היה עליהם להתאפק); את מנהגי הקבורה שלהם, ואף להעלות השערות בנוגע לתוחלת חייהם (קצרה למדי, כנראה). "ראשיהם של בני קומראן רחשו, במחילה, כינים", הוא מעיר, בהעידו על ביצי הכינים ששרדו במסרקות העץ שנמצאו בחפירות באתרי קומראן ומדבר יהודה.

השחזור המפורט של אורחות חייהם של אנשי "מנזר" קומראן מסתמך, בחלקו, על הממצאים הארכיאולוגיים שהעלו עונות החפירה שבוצעו באתר חירבת קומראן בין 1951-1956 ואשר חודשו ברמות שונות של אינטנסיביות מ-1993 ועד לאחרונה.

בנוסף מסתמך השחזור על עדות טקסטואלית כבדת משקל: מרכיבה האחד הוא העדות על האיסיים שהגיעה לידינו אך ורק מכתביהם של שלושת ההיסטוריונים בני המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), פילון איש אלכסנדריה, ופליניוס ("הזקן"); ומרכיבה השני הוא המכלול הגדול של יותר מ-900 מגילות - "המגילות הגנוזות ממדבר יהודה" - שנמצאו ב-11 מערות בסביבתו של אתר קומראן בין השנים 1947-1956, עם כמה תוספות בשנים מאוחרות יותר.

עצם השילוב של שלושת סוגי המקורות הללו - הממצא הארכיאולוגי, עדות ההיסטוריונים הקדומים וקורפוס המגילות - לשם שחזור אורחות חייהם של בני כת קומראן האיסיים יש בו משום נקיטת עמדה חד משמעית בשאלה שהיתה, ולדעת אחדים עודנה, שנויה במחלוקת: מיהם מחברי מגילות ים המלח. זיהויה של כת המגילות עם האיסיים וזיהוי קומראן כמקום מושבו של "מנזר איסיי" הריהם בגדר השערה, כלומר תיאוריה, שיש המקבלים אותה ויש המפקפקים בה ומנסים להעלות אחרות במקומה. "קיים דמיון רב בין החוקים הנזכרים בסרך היחד (מהמפורסמות שבמגילות ים המלח) לבין תיאור אורחות חייהם של האיסיים על פי כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו", קובע הארכיאולוג חנן אשל במאמרו "תולדות התגליות הארכיאולוגיות בקומראן", והוא ממשיך: "ומכיוון שפליניוס ציין שהאיסיים חיו בצד המערבי של ים המלח, מקובל על רוב החוקרים שיש לזהות את כת קומראן כאחת מקבוצות האיסיים". את הזיהוי הזה מפרט, מרחיב ומנמק דניאל שוורץ במאמרו "כת מדבר יהודה והאיסיים" וזוהי, בתמצית, עמדתה של התיאוריה הקומראנית-איסיית בדבר זהותן ומוצאן של המגילות.

אשל וברושי, שמאמריהם פותחים את שני הכרכים החדשים שלפנינו, הם מייצגיה הנאמנים ומראשי דובריה של התיאוריה הקומראנית-איסיית - תיאוריית הקונסנסוס הירושלמית השלטת במחקר מגילות ים המלח מימיו הראשונים ממש. בעצם העובדה שאלה הם המאמרים הפותחים את האסופה וגם תכניהם, יש כדי לקבע את מגילות קומראן, המבואות והמחקרים עליהן בלב הקונסנסוס המחקרי של התחום.

למען הסר ספק: בכרכים שלפנינו לא חסרים הדים לוויכוחים ולמחלוקות. לא רק שיש כאלה, אלא אפילו המאמרים שבאוסף עצמו חולקים לעתים זה על זה. כך למשל החוקרים מנחם קיסטר ודבורה דימנט אינם רואים עין בעין את הפתרון לשאלת מיונם של הטקסטים מקומראן לכתבים כיתתיים ולא-כיתתיים, שאלה שלדעתו של קיסטר היא "אולי השאלה המרכזית בחקר המגילות ובעיקר בהערכת מקומן ביהדות בית שני".

באותו הקשר חלוק ישראל קנוהל הן על דימנט הן על יהודה שיפמן ביחס למגילת המקדש: האחרונים רואים אותה כטרום-כיתתית, בעוד שקנוהל רואה אותה ככיתתית. הוא פורש מסכת טיעונים לבסס את עמדתו שלפיה מגילה זו, בהיותה משכתבת את החלק החוקתי של התורה ומנסחת אותו מחדש כדבר האל ממש, הריהי "מגלמת את הגישה ההלכתית השוררת בכלל חיבורי ההלכה הקומראנית"; לפי קנוהל אפשר להבין את מידת התעוזה שבדבר רק מתוך עמידה על המודעות הדתית המיוחדת של אנשי כת קומראן, שבניגוד לפרושים (ולחז"ל יורשיהם) גרסו שההתגלות האלוהית לא פסקה, והאמינו שהאל התגלה למנהיגם המכונה במגילות "מורה הצדק".

אי הסכמה שוררת גם בין בריאן שולץ לישראל שצמן, שני חוקרים המקדישים את מאמריהם למגילת מלחמת בני אור בבני חושך - האחד מן ההבט הספרותי והשני מן ההבט הצבאי - וחלוקים ביחס לשאלת תיארוכה: האם תיאורי היסודות הצבאיים ושיטות הלחימה הכלולים במגילה זו היו יכולים (על פי שולץ), או לא היו יכולים (על פי שצמן), להיכתב לפני הכיבוש הרומי של פומפיוס ב-63 לפני הספירה.

דוגמאות אלה של מחלוקות הן מעניינות לעצמן, והן אף מסייעות בידי למסור קורטוב מטעמן של הסוגיות שבהן עוסקים המאמרים בכרכים שלפנינו. ואולם יש להדגיש שמחלוקות אלה הן "בתוך הבית פנימה". אלה הן מחלוקות בקרב חוקרים המשתייכים כולם לפרדיגמה המחקרית הגדולה, ואין בהן כדי לערער עליה. אין באסופה זו כל ייצוג למי שמקובל לראותו כנמנה על ה"אופוזיציה", על הסטרא-אחרא של מחקר קומראן, דהיינו אלה שכופרים באחת או יותר מצלעות המשולש איסיים-מגילות-קומראן.

בשנות המחקר הראשונות נמנו על המתנגדים לתיאוריה האיסיית חוקרים כמו משה גושן-גוטשטיין, חיים רבין, גודפרי דרייבר ואחרים; ובעשורים האחרונים נורמן גולב, לנה קנסדייל, הזוג רוברט ופולין דונסל, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג ואחרים. לאחרונה הצטרפה לרשימת המתנגדים גם חוקרת הקבלה והמיסטיקה היהודית, רחל אליאור. בספרה החדש "זיכרון ונשיה: סודן של מגילות מדבר יהודה" מפתחת אליאור את התזה שלפיה המגילות שנמצאו במערות קומראן הן שרידיה של ספרייה מקודשת של קבוצה כוהנית של בני צדוק (גרסה קודמת של תזה זו מופיעה בספרו של יהודה שיפמן, "הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה" ב-1993).

אליאור מספרת שקבוצה זו, המתעדת בכתבי קומראן את תולדותיה מימי חנוך בן ירד, מייסד המסורת הכוהנית הכתובה "שמקורה בעולם המלאכים", הודחה ממעמדה בשליש הראשון של המאה השנייה לפני הספירה. המנצחים במאבק - שאליאור מזהה אותו כמאבק בין בני האור לבני החושך המהדהד במגילות - היו בתחילה הכוהנים המתייוונים, ואחר כך הכוהנים החשמונאים שהשתלטו על הכהונה ועל עבודת המקדש בירושלים. בהמשך מתגלגלים אלה בפרושים וביורשיהם החכמים והתנאים, "נושאי הסדר החכמי הפרשני החדש" אשר דחקו לשוליים את בני האור הכוהנים בני צדוק וצינזרו את ספרותם שנגנזה, נשכחה, או הודרה אחרי שהוגדרה כ"ספרים חיצוניים". הסדר החדש, שנשען בין היתר "על ריבונות אנושית יוצרת הלכה... על קביעת הזמן על פי לוח החודשים הירחי המשתנה ועל זכות היצירה האנושית של התורה שבעל פה", מנוגד בתכלית להגמוניה הכוהנית הקדומה המחזיקה בלוח שמשי מחושב מראש, שמספר ימיו קבוע ונודע ממקור שמימי.

זוהי האמירה המרכזית של הספר, שיש בה כמובן עניין והיא מגובה בלמדנות רבה. עם זאת, הספר משופע בחזרות מתישות על אותם הניסוחים, המופיעים שוב ושוב כמעין מנטרות עיקשות, והוא זקוק לעריכה ראויה. יהא אשר יהא פסק דינם של החוקרים באשר לתוקפה המדעי של התזה המרכזית על מרכיביה השונים, אקשה כאן על הגיונו של השימוש שעושה אליאור בתזה. על פניה אמורה היתה ההשקפה שלפיה בעלי המגילות וכותביהן היו קבוצה מודחת של כוהנים מבני צדוק, להוביל במהלך טבעי לזיהויה של קבוצה זו עם האיסיים שעליהם מספר יוספוס. כך נהגו בעבר חוקרים רבים אחרים שזיהו את האיסיים עם קבוצות אחרות מבין אלה הידועות לנו מהיהדות של ימי בית שני, ואשר להן הם ייחסו את חיבור המגילות; כך למשל זוהו האיסיים במרוצת השנים עם הקנאים, החסידים, האביונים, הנוצרים הראשונים, ועוד. ואולם אליאור אינה נוקטת מהלך זה.

במקום זאת מוצאת אליאור מקום להטיל "ספק כבד משקל בשייכותם (של האיסיים) למציאות ההיסטורית של שתי המאות האחרונות שלפני הספירה". כלומר, היא כופרת בעצם קיומם של "איסיים", ולמעשה היא מציעה לראות את מכלול תיאורי האיסיים של יוספוס כפרי דמיונו. מובן שאי אפשר להגן על עמדה השוללת את יוספוס - ויחד אתו עוד שני מקורות חיצוניים בלתי תלויים - כמקור לעניין קיומם של איסיים ללא נימוקים רציניים.

ואולם הנימוק של אליאור, הנשען על הקושי ליישב בין הרוח ה"נאבקת, עוינת ופולמוסית", הנושבת לדבריה מן המגילות, לבין "האווירה המפויסת ונוטת החסד" שהיא מייחסת לתיאורי האיסיים של יוספוס, אינו נימוק רציני: דומה הדבר לאמירה שאין חיה כזאת ששמה נצרות, שהרי איך אפשר ליישב דת, אהבה וחמלה, עם מסעי צלב רצחניים ועינויי אינקוויזיציה. מה גם שאחד המאפיינים הטיפוסיים ביותר לכיתות נרדפות הריהו השניות של חיי אחווה וצוותא ("יחד") בתוכן פנימה, ועוינות פולמוסית ואלימה כלפי חוץ. שאר נימוקיה של אליאור לעניין זה משכנעים אף פחות.

המפעל הגדול של פרסום מכלול הטקסטים שנמצאו במערות מדבר יהודה הושלם זה לא כבר, ב-39 כרכים. במשך השנים שחלפו מאז גילוין של המגילות הראשונות עמד מפעל זה לא אחת במרכזן של שערוריות קולניות ומתוקשרות, חשוף להאשמות על סחבת בלתי נסבלת בפרסום, סודיות לא מוצדקת, חוסר שקיפות ומונופול הגובל בשחיתות. אכן, עד 1982 יצאו לאור רק שבעה כרכים בסדרה האוקספורדית "גילויים במדבר יהודה", או "DJD", שמונה שנים נוספות חלפו עד שפורסם הכרך השמיני, ולמהדורה מצולמת מלאה של הטקסטים נאלץ הציבור הרחב להמתין עד 1992. ואולם בעשור השנים 1992-2002 הושלמה הסדרה עם הופעתם הסדירה והמהירה של 31 הכרכים הבאים בניהולו של חוקר המקרא הפרופ' עמנואל טוב, מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שבולט בהעדרו מאסופת המאמרים שלפנינו).

הנגישות לטקסטים של המגילות כבר אינה בעיה אפוא והיא ירדה מסדר היום; כמוה כבעיית אמינותם של כתבי היד וסוגיית תיארוכם. בתקופות שונות היו אלה שאלות בוערות בעולם המחקר, אך לא עוד. שאלות מרתקות מסוג חדש שאפשר לשאול רק עכשיו, כשמכלול הכתבים ברשותנו, נדונות באסופה החדשה שלפנינו. למשל שאלות הנוגעות להעדר - כלומר, למה שחסר במגילות. כך למשל מתברר שלמרות נטייתה המובהקת של הכת לחומרה בכל הנוגע לדיני הלכה (נטייה הנדונה בין היתר במאמרו של יוסף אלימלך באומגרטן), הרי שאין למצוא בכל קורפוס המגילות אזכור כלשהו לדיני איסור חמץ בפסח. ולא זו בלבד, אלא שאף לאיסור בשר בחלב אין זכר בספרות הקומראנית שבידינו! מה אפוא אפשר ללמוד מההעדר? לפי החוקרים כנה ורמן ואהרן שמש אפשר ללמוד שאיסור זה אכן לא נהג בקרב אנשי הכת. עם זאת, הם מבהירים שאין בידינו לקבוע האם הם היו יוצאי דופן בעניין זה - מה שקשה כמובן לשער - או שבתקופה זו עדיין לא היה איסור בישול בשר בחלב מקובל גם בקרב הקבוצות האחרות בעם.

ומה נוכל להסיק מכך שמצוות הציצית אינה מוזכרת בספרות הכיתתית? האם הסיבה להעדר זה היא שקיומה של המצווה "היה רגיל ומובן מאליו", הם שואלים, "או שמא להפך, מצוות ציצית לא נהגה בעדת קומראן?" שאלות אלה, וכיוצא בהן, ממתינות עתה ליישובן.

ככלל, הנושאים המרכזיים שבמסגרתם אפשר לארגן את רוב שאלות המחקר המעניינות העוסקות במגילות הן: אפיונה של עדת המגילות כפי שהיא משתקפת מהכתבים, מהותו של אתר חירבת קומראן על פי ההערכות המעודכנות ביותר של הארכיאולוגים, וכמובן טיבם ופרשנותם של הטקסטים עצמם ומכלול השאלות התמטיות העולות מהם. הכרכים שלפנינו אכן מקיפים את מכלול הנושאים הללו, אם כי הם אינם מאורגנים לפי חלוקה זו. הדגש המובהק של העורך הוא על הטקסטים. 30 המאמרים המכונסים ב"מגילות קומראן: מבואות ומחקרים" ואשר נכתבו במיוחד לאסופה זו בידי 20 מחברים ומחברות (פרט לבאומגרטן, שולר ושיפמן שמאמריהם תורגמו, כל המחברים הם ישראלים), עוסקים ברובם הגדול במגילות עצמן, תוך שהם פורשים לפני הקוראים תמונת מצב, בבחינת "נכון לעכשיו", המייצגת בנוסח מבואי את המיטב שבמיטב של חקר המגילות.

מוקדי הדיון הטקסטואלי כוללים את הקטגוריות הבאות: המגילות המקראיות (ציפורה טלשיר), המשקפות את רבגוניות הנוסח המקראי ואשר מעלות תרומה יקרת ערך להבנת תהליכי העריכה והמסירה של המקרא; המגילות הליטורגיות (בלהה ניצן), המייצגות את מיסודה של עבודת האל בתפילה בחוגי כת היחד והמעידות על שינוי מעמדה "ממנהג מקובל אך בלתי מחייב לפולחן חובה" - בעוד שדיונים נפרדים מוקדשים למגילת ההודיות (איילין שולר) ולניתוח מזמורי תהילים נפלאים שלא נכללו בנוסח המסורה (חנן אשל); ספרות החוכמה (מנחם קיסטר) החידתית והמוקשה, המוארת כאן בפירוט ובטכניקות למדניות מרשימות; הספרות החיצונית (אסתר אשל), אשר שישה ספרים חשובים המייצגים אותה והמיוצגים בממצאי קומראן, חלקם כיתתיים במובהק וחלקם לא כיתתיים כלל, זוכים כאן לדיון מעניין במיוחד; וכמובן מגילות הפשרים (ניצן), אותה סוגה ייחודית לכתבי קומראן, שבמגילות הנמנות עליה מהדהדות בעוצמה ראיות למאבק של אנשי קבוצת היחד בזרמים האחרים ביהדות זמנם, ואשר בהן נשפטים ומוערכים המאורעות ההיסטוריים של זמנם על פי הנבואות המקראיות - מה שפותח לפני החוקרים, וחנן אשל בראשם, פתח מאתגר לנסות ולשחזר כמעט באופן בלשי את תולדות הקבוצה על פי כתבי החידה המוצפנים של מחברי הפשרים (תוך שימוש בכינויי צופן שהפכו כבר למפורסמים, כמו "מורה הצדק", "איש הכזב", "כפיר החרון", "הכוהן הרשע", "דורשי החלקות" ועוד).

נוסף על הדיון בקבוצות החיבורים הללו זוכות לדיון נפרד כמה מגילות מפתח יחידות: מגילת המקדש (ישראל קנוהל), מגילת מלחמת בני אור בבני חושך (שולץ ושצמן), מגילת ברית דמשק ומגילת הסרכים (שיפמן). קצרה היריעה מלפרט את עושר המידע והתובנות האצור במאמרים הללו והנמסר לקוראים לטובתם. קצרה היריעה גם מלפרט שורה של נושאי רוחב תמטיים מרכזיים בחשיבותם, שלהם מוקדשים כמה מאמרים משובחים, שהבולטים בהם הם הקשר מסעיר הדמיון בין עדת קומראן וכתביה לבין הנצרות הקדומה וכתביה (שוורץ, קיסטר), לוח השנה הקומראני (יונתן בן-דב), וההלכה במגילות מדבר יהודה (ורמן ושמש).

אך ראוי לשבח את עצם המחויבות של העורך ושל המחברים להפגיש את הקוראים באופן בלתי אמצעי עם הטקסטים גופם. רבים מהמאמרים מביאים כנתינתם קטעי מגילות נרחבים המלווים בפירושים ולרוב גם בתצלומים נהדרים של קטעי המקור המופיעים במקום הנכון בטקסט, בלי לאלץ את הקוראים לדפדף קדימה או אחורה, ועם חצים שמציינים במדויק את מקום התחלת הציטוט או הדיון.

בכל אלה בולטת גם ההקפדה על הפן החזותי של הגשת המאמרים, על האחדת הכתיב, ועל עבודת ההגהה המצוינת. כל מי שהתנסה בכגון אלה יודע מהי העבודה המושקעת כאן. תלונתי היחידה על הכרכים הללו היא דווקא הידור היתר שלהם. המהדורה האלבומית שבה מגישה אותם הוצאת יד בן-צבי היא אמנם מרהיבה, אך היא עושה אותם למרוחקים ו"חגיגיים", ובעיקר לגדולים וכבדים מדי. אי אפשר לקחת אותם לנסיעה, או לקריאה במיטה - וחבל. שירות תרבותי של ממש תעשה ההוצאה אם תפיק מהדורה נוספת של מספר כרכים בפורמט קטן ובכריכה רכה.

"מה נדרש ממי שבא לההדיר כתב-יד ממגילות מדבר יהודה?" שואל אלישע קימרון במאמרו על בעיות הפיענוח וההדרה של מגילות קומראן. זהו מאמר של בעל מלאכה מעולה, המשתף אותנו בקשיי הרכבת ה"פאזל" הענק של המגילות ובקשיי שחזור הטקסטים הקטועים, תוך שהוא מעיד על עצמו שהוא "נמלא חלחלה" בבואו לעסוק במלאכה זו. צירוף הקטעים, קריאתם והשלמת החסר בהם אינם עבודה טכנית בלבד, אומר קימרון, "אלא אמנות המצריכה ידע, כושר יצירה והכרעה מתמדת בין אפשרויות קריאה שונות". מאמרו מספק הצצה לשלל מקרים המדגימים כיצד "שיבוש קטן עלול להביא לטעות גדולה" - ואכן, הוא מקדיש סעיף לחשיבותו של קוצה של יו"ד (אחת הדוגמאות: ההבדל בין הציווי, המופיע במגילת המקדש, "ולא תטהרו עיר" לבין קריאתו כ"ולא תטהרו עור").

מאלף במיוחד בעיני הוא המוטו המנחה אותו בעבודתו. בהיותו משוכנע בכך שמחברי המגילות והסופרים שהעתיקו אותן כתבו עברית טובה ומדוקדקת, קובע קימרון נחרצות: "בכל מקום שאתה מוצא במגילות לשון מגומגמת או עניין תמוה, בדוק אחר המהדיר".

עם כל הלוליינות מעוררת ההשתאות שהוא מסוגל לה, נותר קימרון זהיר, ומזהיר: "גם אם ישקוד המהדיר כל ימי חייו על פיענוח כתבי היד של החיבורים האלה", הוא כותב, "לא יצליח לפענחם בשלמות ובביטחון". נימה זו של פיכחון ספקני ושל מודעות מתמדת בקוצר המשיג ניכרת גם בדבריו של העורך, מנחם קיסטר.

ראוי לחתום סקירה זו בהתייחסותו של קיסטר לשאלת היסוד האם יש במכלול הכתבים מקומראן כדי לשקף את מגוון הספרות היהודית של זמנם, או שהם שייכים לזרם מתבדל יחיד וייחודי הן בהלכה שלו והן באידיאולוגיה שלו. תשובתו היא שאולי לעולם לא נדע: "חשוב שהקורא הכללי והחוקר יזכרו תמיד את גבולותיה המצומצמים של ידיעתנו".

ספרה של הפרופ' לפילוסופיה עדנה אולמן-מרגלית, "Out of the Cave" (הוצאות מאגנס והרווארד), בוחן את המחקר של מגילות מדבר יהודה מנקודת המבט של הפילוסופיה של המדע



מגילת תהילים, חדר המגילות, מוזיאון רוקפלר 1961


החוקרים דיימונד בראון, פרנק מור קרוס ג'וניור, פטריק ויליאם סקיהן וג'ון סטרוגנול בחדר המגילות, מוזיאון רוקפלר 1959



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות