חוט מקשר | האהבה המטרידה של אלנה פרנטה

"אהבה מטרידה" הוא הרומן הראשון של אלנה פרנטה - פסוודונים של סופרת איטלקייה השומרת על חשאיותה בקפדנות

שירה סתיו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

אהבה מטרידה אלנה פרנטה. תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 171 עמ', 84 שקלים

אמליה, אמה בת ה-63 של דליה, מתה בטביעה בנסיבות לא ברורות, בעת שהיתה בדרכה לביקור אצל בתה. קודם שנעלמה הספיקה להתקשר אל בתה מן הדרך שלוש פעמים, דיברה דיבורים גסים או חסרי פשר. למחרת נפלטה גופתה מן הים אל החוף, לבושה חזייה בלבד. כך, בשורה של נתונים מעט לקוניים, כמעט נקיים מרגש, פותחת הבת את סיפורה.

"אהבה מטרידה" הוא הרומן הראשון של אלנה פרנטה - פסוודונים של סופרת איטלקייה, ככל הנראה נפוליטנית. היא שומרת על חשאיותה בקפדנות, עד שיש הטוענים שהיא בכלל גבר. לאחר ההצלחה של "ימי הנטישה", ספרה השני שראה אור בעברית לפני כשנתיים (הספריה החדשה), תורגם כעת גם הרומן הראשון שלה. זהו ספר יפה, מוזר ומטריד, כשמו כן הוא.

על פי מבנה קלאסי של סיפור מתח יוצאת הבת המספרת לחקור את נסיבות המוות, פוגשת את הדמויות המרכזיות בחייה של אמה וחוקרת אותן על חיי האם בתקופה שקדמה למותה, ובעבר הרחוק. אלא שפרנטה מתעקשת להכזיב כל ציפייה לעלילה חידתית הנחשפת ונפתרת מצעד לצעד. מה שמתחיל כסיפור מתח מתגלה עד מהרה כמסעה של דליה אל עבר חקירת הקשר שלה עם אמה, בניסיון לאתר את המקום שבו מסתיימת האם ומתחילה היא, מסע אל קו הגבול החוצה בין בדיון ומציאות, שקר ואמת. החידות אינן עתידות להיפתר, אלא להסתבך זו בזו, ולהיערם. קו הגבול ייוותר מטושטש, ולמעשה - יימחק.

הסיפור נפתח באחת, באבחה עזה, המזכירה את האופן הישיר והפתאומי שבו פתחה פרנטה גם את "ימי הנטישה". אז היה זה "באחר צהרים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי". כעת נפתח הסיפור כך: "אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי". מלות הפתיחה מגוללות את הטרגדיה כולה: רגע מותה של האם הוא רגע הולדתה של הבת. האם לא ייתכנו חיים לשתיהן, בעת ובעונה אחת? זוהי התשוקה העמוקה המניעה את גלגליו של הסיפור הזה, תשוקה לקשר עם האם, עם גופה ועם חייה, ותשוקה לספר את סיפורה דרך הגוף, לא רק דרך המלים.

הקשר בין אמהות ובנות אינו נענה בקלות לסיפורים ולעלילות. נדמה שרק עם צמיחתה ועלייתה של תרבות פמיניסטית הפך הקשר העלום הזה לנושא ספרותי ראוי, ונעשה רווח יותר ויותר, בעיקר בספרות הנכתבת בידי נשים. מבנה שגור במיוחד לתיאור הקשר הזה הוא הנראטיב המתאר אם שמרנית, א-מינית, אוסרת ומסרסת, המבקשת לכבות את חיוניותה המינית המתפרצת של הבת הצעירה, שמאיימת על האם. נראטיב כזה מצייר נשים המתחרות ביניהן על ערכן בעיני גברים, ובעיקר בעיני האב. בדרך כלל תנצח הבת הצעירה את אמה הבכירה ממנה, כדרכו של הטבע, בכוח נעוריה ומיניותה.

פרנטה משבשת את הסיפור הזה וכותבת עלילה כמעט הפוכה. דווקא הבת היא שמאוימת ללא הפסק ממיניותה המתפרצת של האם, המעוררת בה דחייה ומשיכה סימולטניות. השתיים אינן מתחרות זו בזו על הגברים בחייהן. נדמה שההיפך הוא הנכון: הגברים אינם אלא תפאורה (במקרה הטוב) או הפרעה (במקרה הרע) לאופן שבו הן מנסות לכבוש זו את לבה ואת גופה של זו.

כבר כילדה לומדת דליה שלנשים יש משהו שגברים אינם חדלים לרצות מהן. אמה המינית והמושכת, אשר אינה חדלה לעורר את חמתו של בעלה הקנאי והאלים, מלמדת אותה בעל כורחה כי המיניות היא מקורו של הכוח הנשי, אך גם מקור חולשתה ופגיעותה של האשה. המיניות הנשית חיה וזורמת, אך גם מציפה, טומנת בחובה סכנה מתמדת של טביעה. יופיה של האם עושה אותה לאשמה-תמיד, אשמה בעצם קיומה: "אמי נושאת באשמה טבעית, המוטבעת בגופה ואינה תלויה לא ברצונה ולא במה שעשתה באמת, ואשמה זו דרכה להתגלות, בעת הצורך, בכל תנועה שלה, בכל אנחה".

במסגרת משחק האהבה-שנאה אל האם, מתארת אותה דליה בשתי דרכים מנוגדות וסותרות. מצד אחד היא אשה קשת יום, פועלת ענייה, קורבן לאכזריותם ולאלימותם של גברים, חיה חיים דלים ואפרוריים שרק חלומות צנועים עשויים לקשט אותם מעט. מצד שני, היא אשה תוססת ויצירתית, ערמומית ובוגדנית, אשה מלאת תשוקה, שידעה עונג ואהבה. לכל אורך הסיפור אין זה ברור אלו משתי הדמויות הללו עדיפה בעיניה של דליה. זו גם זו הן סיבה להתרחק מן האם, לרצות לנתק כל קשר אתה: "מרוב שנאה, מרוב פחד, רציתי לסלק כל שורש שלי בה, עד לעמוקים ביותר: התנועות שלה, גוני הקול, צורת האחיזה בכוס או השתייה מספל, איך ללבוש חצאית, איך שמלה, סדר החפצים במטבח, במגירות, אופן רחיצת האברים הכי אינטימיים, הטעמים באוכל, הדחיות, ההתלהבויות, ואחר-כך השפה, העיר, הקצבים של הנשימה. הכל נעשה מחדש, כדי שאהפוך להיות אני ואינתק ממנה".

אלא שהסיפור על ניסיונה של דליה להינתק מאמליה הופך לסיפור על ניסיון נואש לחיבור, להיטמעות ולתקשורת בין גוף לגוף. כך גם ניסיונה של דליה לשכוח את הדיאלקט הנפוליטני הגס, ששנאתה אליו היא שנאה אל שפת האם, אל המקורות שלה, אל ילדותה ואל עברה. אך עם השיבה הביתה היא שבה לדבר את השפה הזאת, לסגל אותה לעצמה מחדש. כך גם ביחס אל האם. שהרי, אם האם "מתיישבת" בתוך הגוף של הבת, מוחשת במחוות הגופניות העוברות בתורשה, בגנטיקה, מכאן שלדחות את האם פירושו לדחות אותך עצמך: "איזה איפור תמים ורשלני היה הניסיון להגדיר בשם 'אני' את הבריחה הכפויה מגופה של אשה, אף שלקחתי ממנה פחות מכלום! לא הייתי שום אני". ואכן, המספרת חיה בתחושה של ניכור חריף מעצמה ומגופה, ובתחושה של חוסר ממשות שהסיפור, המשתנה תדיר בתפניות בלתי צפויות, אינו חדל ללבות אותה.

דליה מגלה אפוא כי ניסיונה להיפרד מן האם אינו אלא העתק חיוור של שאיפה עמוקה וקדומה יותר, להטמיע את אמה אל תוכה ולמצוא לה גאולה דרך האפשרות לספר את סיפורה. הדיאלוג עם האם הממשית שוב אינו אפשרי, שהרי "אני המקור האפשרי היחיד של הסיפור, ולא יכולתי, ולא רציתי, לחפש מחוץ לעצמי". אלא שאם האם היא חלק בלתי נפרד ממנה עצמה, לא יהיה סוף לדיאלוג הזה. סיפורה של האם יסופר בכוח דמיונה היוצר של הבת.

מאחר שאין זה ספר מתח, השאלה מה קרה באמת ומהו פרי הדמיון של שקרי הילדות של דליה, נותרת חסרת מענה. "הסיפור עשוי להיות רופף יותר, או מרתק יותר, מזה שסיפרתי לעצמי". אמליה היתה כל חייה תופרת. התפירה אינה רק רמז לניסיון ליצור את הקשר בין האם והבת, היא גם נעשית למטאפורה המרכזית לטווייתן ולפרימתן של גרסאות סיפור אפשריות - עבודה שדליה חוזרת עליה שוב ושוב. "כן, די היה לשלוף חוט כדי להמשיך לשחק בדמות המסתורית של אמי, פעם לרומם אותה, פעם להשפיל אותה".

כל חייה חזרה האם ולבשה את אותם שלושה-ארבעה פריטי לבוש, שהיתה פורמת, מטליאה ומתקנת כדי להתאימם לגופה המשתנה. כך חוזרת הבת וכותבת שוב ושוב את אותו הסיפור, בכל פעם בגרסה אחרת, תוך שימוש באותם הפריטים הנראטיביים. בפתח הספר מופיעים בגדים חדשים, שהאם קנתה במתנה לבתה ולבשה בעצמה. הבגדים החדשים הם ניסיון נואש, אחרון, לכתוב סיפור אחר על הקשר בין האם והבת. ליצור את הקשר דרך הגוף הדומה, המתכסה בבגדים זהים, בגדים שיתאימו לשתיהן גם יחד. האהבה הזאת מטרידה, משום שהיא מתאפשרת רק עם מותה של האם. לכאורה, רק לאחר שהאם מתה, יכולה הבת להיות היא. למעשה, האם מתה כדי להיוולד מחדש, בפניה ובגופה של בתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ