גיא אורן
גיא אורן

ילד 44 טום רוב סמית. תירגמה מאנגלית: הדסה הנדלר. הוצאת כתר, 436 עמ', 94 שקלים

יציאתו הוצאתו לאור של "ילד 44" בישראל התרחשה במקביל לאירועי חגיגות ה-20 לנפילת חומת ברלין. שני המקרים מזכירים את הסכנה הטמונה בהתניית אזרחות במושג המעורפל "נאמנות". שניהם מהווים עדות לזוועות שהתרחשו בשם העיקרון הזה, על ידי מוטציה של הקומוניזם, ברוסיה הסטליניסטית ("ילד 44") ובגרמניה המזרחית.

אמנם ב"ילד 44" הקומוניזם משמש בעיקר כתפאורה לעלילת מתח, אבל גם ככזה הוא מצמרר. טום רוב סמית מצייר תמונה של אומה שבה המדינה מעל לכל, וכל ביטוי של חוסר נאמנות כלפיה מוביל מיד לעונש אכזרי. העובדה שההגדרה של אותו חוסר נאמנות נותרת מעומעמת במכוון, אינה מונעת מהסוכנים החשאיים הפזורים בארץ לחפש ביטויים שלו. התוצאה היא פחד מוות מתמיד מהלא ידוע, שגורם לאזרחים לנסות ולצמצם את נוכחותם למינימום ההכרחי ולקוות שלא עברו על שום חוק בלתי קיים.

אחד הסוכנים החשאיים האלה, מטעמה של הסוכנות לביטחון המדינה, הוא לב סטיפנוביץ' דמידוב. גיבור מלחמה לשעבר, יפה תואר וחדור ערכים קומוניסטיים, לב הוא האזרח המושלם. תפקידו הוא לשמור על יציבות המדינה, ובשמה הוא עוצר, מענה ושולח אל מותם אזרחים שהוקעו כאויבי המדינה. כדי למלא את התפקיד בצורה יעילה, חוזר לב ואומר לעצמו שטובת הכלל והמדינה חשובה יותר מטובת המיעוט שסטה מהדרך הנכונה.

השגרה של לב ואמונתו במדינה מופרות כשהוא נשלח לביתם של זוג הורים שכולים, כדי לשכנע אותם שילדם נהרג בתאונה ולא נרצח (מאחר שסטלין קבע שברוסיה לא קיים פשע, למעט פשעים נגד המדינה, הטענה בדבר רצח נחשבה לפגיעה בביטחון המדינה). המשימה הפשוטה מסתיימת בהצלחה, אבל לב מגלה שהספק דבק בו - קודם ספק בסיבת המוות הרשמית ובעקבותיו ספק במדינה. הספק מתגבר כשמתחילים להתגלות מקרי רצח נוספים, בעלי מאפיינים דומים. לב מחליט לחצות את הקווים. בניגוד גמור להוראות שקיבל, הוא יוצא למצוד אחר הרוצח חסר הפנים. משמעות המהלך הזה היא אחת: לב הופך לאויב המדינה ומעמיד בסכנה את חייו ואת חייהם של בני משפחתו.

תחילת המצוד אחר הרוצח פותחת את החלק השני של הספר ולמעשה מחלקת את "ילד 44" לשני חלקים, גיאוגרפית וסיפורית. החלק הראשון, המבוא לעלילת המתח, מתרחש במוסקווה ומצליח להעביר את האווירה הדחוסה והמאיימת, את הפראנויה התמידית ואת תחושת המחנק, באמצעות תיאור פרטני של שגרת יומו ושל מחשבותיו של לב. החלק השני מתרחש מאות קילומטרים מזרחה משם, בעיירה קטנה בשם וולסק. כדי להימנע מלחשוף כליל את פרטי העלילה, אפשר רק לומר שהוא החלק החלש מבין השניים. בחלק הזה, שמתעד את המרדף של לב אחר רוצח הרפאים הסדרתי, ובמקביל את בריחתו מהשלטונות, משתמש סמית כמעט בכל תרגיל מוכר וקלישאה מספרות ומסרטי המתח הקלאסיים והתנופה נבלמת. עם תחילת המצוד אחר הרוצח הסדרתי, נדמה שלא רק מוסקווה נשארת מאחור, אלא גם ההשראה של סמית.

כמקובל בז'אנר, לב הוא עכשיו פושע מבוקש, שמצליח לחמוק דרך טבעת החנק הסטליניסטית שוב ושוב ולגמוע מאות קילומטרים בלי להיתפס. בדרך הוא מצליח לגייס לעזרה שורה ארוכה של אזרחים מקרב אותם אנשים שבחלק הראשון של הספר חששו אפילו מבני משפחותיהם. מתמיהה גם העובדה שלב מצליח לבצע חקירה מורכבת תוך שהוא חומק מאלפי סוכנים שדולקים אחריו. לכל אלה מצטרפים גם עלילת המשנה הרומנטית ההכרחית (המציגה את אשתו של לב), פתרון פסיכולוגיסטי לא משכנע לסדרת מקרי הרצח, וסוף אפי בממדים תנ"כיים.

ההספק המרשים באגף הקלישאות מעורר את התחושה שהחלק השני של הספר היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם, בכיכובו של כל גיבור אחר, בניגוד לחלק הראשון והמשכנע. בהקשר הזה, מעניין להשוות את "ילד 44" לסרט הגרמני "חיים של אחרים", מ-2006, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כמו לב, גם גרד ויזלר, גיבור הסרט, הוא סוכן נאמן של המדינה (קצין בשטאזי, השירות החשאי הידוע לשמצה של מזרח גרמניה), שחווה מהפך אידיאולוגי ומתפכח. במקרה של ויזלר, המהפך מתרחש במהלך משימת עיקוב שגרתית אחר זוג בוהמייני שנחשד בבגידה, ובעקבותיו הוא בוחר לטשטש עדויות לבגידתם במדינה. ההבדל המרכזי בין שתי היצירות הוא באופן שבו הן מטפלות בתהליך ההתפכחות ובתוצאותיו: בעוד שהסרט שומר על אווירת הדחיסות והפחד ומתעד בפרוטרוט את השינוי שמתחולל בנפשו של הגיבור, עד לסוף המר, בחירה שמצליחה לייצר תגובה רגשית ולנסח אמירה מורכבת על טבע האדם. לעומת זאת הבחירה המאכזבת של טום רוב סמית בפתרונות קלים והגדרתו של לב כהכלאה בין מל גיבסון לקווין קוסטנר, עם כל התוספות המתבקשות, מעקרת את הספר מערך מוסף ומשאירה את הקוראים עם הפטיש והמגל ביד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ