מאיה ערד מספרת סופרים

מאיה ערד לקחה על עצמה משימה כמעט בלתי אפשרית עם תשתית רעיונית שהיא לא פחות ממבריקה: ספר על חייו של מחבר סיפורים קצרים שמכיל בתוכו את הסיפורים שאותו סופר כתב

ליאת אלקיים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים

אמן הסיפור הקצר מאיה ערד. הוצאות חרגול ועם עובד, 453 עמ', 94 שקלים

סנובית. אליטיסטית. יהירה. ושוב ושוב - למה את תמיד מתחכמת? מה לא אמרו על הסופרת מאיה ערד? וטוב שאמרו, שכן תדמית כזו היא דווקא מניע מצוין לקרוא בספריה של ערד, לפחות לקהל קוראים מזן מאוד מסוים, שעליו יש להודות שאני נמנית; אלו קוראים המורגלים בכך שתארים כאלה בדיוק מוטחים בהם עצמם בשעת חימה, או נלחשים בזעם כבוש מאחורי גבם. גם ההתנשאות מחבבת חברותא, לא רק האומללות.

הולדן קולפילד של סלינג'ר אמר שהספר הכי טוב הוא זה שכשסיימת אותו אתה רוצה להרים טלפון לסופר. כבר אחרי "מקום אחר ועיר זרה" הצעתי חברות למאיה ערד. העבר האפל של שתינו בחיל החינוך היה נקודת פתיחה מצוינת ואחריו החיבה לסופרים רוסים מתים ולחריזה. "שבע המידות הרעות" התלבש לי על ביקור נורא בבוסטון, אצל הדוקטורנט ב"הארוורד", שבדיוק גילה שכוכב מבריק בשמי ישראל הוא רק אחד מאלף בשמי ארצות הברית. חטאי המתבגרת המפונקת שהייתי נפרסו דק ב"תמונות משפחה".

כך שציפיתי מאוד לספרה החדש של מאיה ערד. וזאת למרות שאני לא משתגעת על ספרות ישראלית, לא משתגעת על ספרים שלא עמדו עדיין במבחן הזמן וההיסטוריה, וממש משתגעת על סיפורים קצרים. אך עם סיום קריאת "אמן הסיפור הקצר", שלוש פעמים בשבוע אחד, מצאתי את עצמי מנהלת אתה, לראשונה בחיינו, ויכוחים מקיפים ומלוהטים. צלחות נשברו, ספרים הוטחו בשולחן ושורות כמו "זה באמת מה שאת חושבת עלי?" נצרחו. חוצפה שכזו. ספר שלם על סיפורים קצרים בלי מלה על ריימונד קארבר או אאוגוסטו מונטרוסו ומילא זה, מה עם הדמות של מבקרת הספרות בספר? עושה פרובוקציות בכוונה, מודה שתמיד רצתה לכתוב בעצמה והתעצלה, מגלה שהחיים הם לא מה שהיא חשבה בגיל 30 ומעריצה את באבל? זו כבר ממש גניבה מהחיים. זאת אומרת, מהחיים שלי.

גילוי נאות: מערכת היחסים שלי עם מאיה ערד מתנהלת, כמובן, בראשי בלבד.

"אמן הסיפור הקצר" הוא ספרה החמישי של ערד. וכמו בכל קודמיו, הוא נסמך על תשתית רעיונית שהיא לא פחות ממבריקה. נדמה שמספר לספר ערד רק משתכללת במשימות שהיא מטילה על עצמה. אם בעבר ניסתה להמציא מחדש את הגלגל של פושקין, עכשיו היא עוברת לתנועה במהירות האור בחלל החיצון. כלומר, מטילה על עצמה משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית: ספר על חייו של מחבר סיפורים קצרים, שמכיל בתוכו את הסיפורים שאותו סופר כתב.

גיבור הספר הוא אדם טהר-זהב, כבן 50, תל-אביבי, רווק, נטול ילדים וכותב סיפורים קצרים מצליח. כלומר, כתב פעם והיה מצליח פעם. מאז שננטש לפני שש שנים על ידי אהובתו היפהפייה, גלית גולן, הוא מצוי בתקופת יובש אמנותית ואישית. הספר עוסק בניסיונותיו של אדם לגאול את עצמו משני אלו, ומבצע הקבלה מוצהרת בין יכולתו לכתוב, אופי כתיבתו, תוכנם ואורכם של סיפוריו הקצרים, לבין חייו הריקים, המקוטעים, חיים נטולי התפתחות רומנית - של מעשה ותוצאה ומהלך מלא מלידה למוות.

בספר שזורים, כאמור, סיפוריו הקצרים של אדם, מי באורך מלא ומי ברמיזה בלבד. גם טקסטים מאת גיבורי המשנה של הספר מופיעים בו תדיר. מאמר ביקורת שכתבה הד"ר עינב מיטל, מבקרת הספרות הפרובוקטיבית שאדם מתאהב בה, קטעים מתוך ספרה של האקסית המיתולוגית גולן, שהתחילה להנפיק רבי מכר נשיים ברגע שנטשה את אדם, וטקסטים של תלמידיו של אדם בקורס הכתיבה היוצרת שהוא מעביר. זה ספר שהוא הרהור ארס פואטי על כתיבה וכותבים, ספר על סיפורים קצרים, רומן רומנטי, רומן מפתח. ויותר מהכל, רומן מצוין. על החיים והכתיבה ושזירתם זה בזה.

הכתיבה של ערד הדוקה ומוקפדת. שורה שורה, פרק פרק, ומבנה העלילה עצמו, מלוטשים עד ברק: הקצוות קשורים, הלקחים הופקו, הקצב נשמר. הספר שמתחיל בטון משעשע ורומנטי, מענג מאוד וקל לקריאה בהתחלה. אני מודה שבהמשך ייחלתי לאיזושהי התפרעות ייצרית, בטקסט עצמו או בחייהן של הדמויות - ואני מקווה שיום אחד ערד תתיר לכאוס לחדור פנימה, אבל נדמה לי שזו אינה דרכה, היא אמנית של הייאוש הכבוש, ההשפלות הקטנות והאיפוק התבניתי. באשר לתבנית שערד בחרה בה, זו של סיפורים קצרים בתוך רומן, ובכן, לטעמי, בכך היא הפכה למעשה את מאיה ערד, הסופרת, לגיבורה הראשית של הספר הזה. הספר מעלה לא רק מודעות קיצונית למעשה הכתיבה, אלא גם לעוסקת בו.

למשל, "משקית ת"ש", הסיפור הראשון שאדם כתב והראשון שמופיע בספר - שמעורר בספר עצמו את השאלה איך הצליח אדם לכתוב ככה כמו אשה? שמוביל כמובן לשאלה, כמו בסרט "ויקטור ויקטוריה", האם ערד הצליחה להתחזות לגבר שכותב אשה? ומכאן לתהייה האם יש בכלל ערך למינו של הכותב? שאלה שמתחזקת למול הכתיבה הנשית הגופנית והמשתפכת של האקסית גלית גולן. בכלל, הדמויות הנשיות בספר חכמות ומרתקות, וישנן גם התזות של הד"ר עינב מיטל על מותו של הסיפור הקצר. הסבר אקדמי באופיו, אך נהיר ומשעשע מאוד לשאלה מדוע בחרה ערד לכתוב דווקא את הספר הזה ודווקא בפורמט הזה. כי לכתוב סיפורים קצרים בימינו זה לא רלוונטי אלא אם כן מתייחסים בכתיבה עצמה לחוסר הרלוונטיות הזו.

למרבה הצער, הסיפורים הקצרים עצמם הם הבטן הרכה של הספר הזה. מצחיק לבקר את כתיבתו של אדם, בהתחשב בכך שערד עצמה כיסתה את הסוגייה הזו היטב בספר. זה לא שאי אפשר להאמין שהם נכתבו, או נכתבו על ידי דמות אחת, אלא שהתחושה היא שאין בהם מספיק ברק וכריזמה כדי ליצור יישות כותבת אחרת לחלוטין מזו של ערד (נניח מישהו כמו אתגר קרת, ובכלל מיעוט ההתייחסות להצלחתו של קרת, לפחות אמן בינלאומי של הסיפור הקצר, מתמיהה). אך כדי להגיד משהו על סיפורים קצרים, או להעיד על הגיבור - הם מספקים את הסחורה. מעניין שהסיפור שכתב אדם על משקל "העיוורת" של יעקב שטיינברג מופיע במלואו, ואילו הסיפור שנכתב על משקל בורחס מוזכר בכמה שורות בלבד. בחירה שמצביעה על משהו.

כמו תיאורי סקס, שנעדרים מהספר (כולל הטיעונים המודעים לכך, כמובן) גם בכתיבה על סופר, מוטב שלא לתת את הטקסטים עצמם. שוב סלינג'ר עולה על הדעת וטוב שבמקרה של איסאק באבל, בקורס שמעבירה עינב מיטל היא מבהירה ש"כל הסיפורים של באבל לבחינה", ולא אומרת עליהם מלה. בצדק, אין צורך לדון בהם. מה יש לדבר על באבל? צריך פשוט לקרוא. והספר בהחלט מעורר את התאווה לקריאה, הוא מזכיר הרבה ספרים וסיפורים ונחמד לקבל רשימת קריאה מערד (למרות שנדמה שהיא לא ממש טורחת לקרוא סופרים אמריקאים) ולתהות, למשל, מה היא באמת חושבת על "אהבה ודעה קדומה", ספר שחלק מהדמויות בספר מתעבות וחלק אוהבות מאוד.

במפתיע, בקטע אחד ערד דווקא מצליחה מאוד, והוא לגמרי עומד לעצמו, ספר הילדים שכותבת גלית גולן, שממתין כמו דובדבן לקראת סופו של הספר לחובבי החריזה, וראוי שייצא כספר בפני עצמו, להלן דוגמא: "אמא מותשת. אמא נואשת./ אמא רודפת, קוראת, מבקשת: / ?תאכל' ו'תישן', ?תכנס', ו'תצא'/ ויהלי? ?לא בא לי!' וגם ?לא רוצה!'".

כמובן שקשה להתאפק ולא להרהר בקשר שבין הדמויות למציאות, מיהו הסופר הבכיר המוזכר? מיהו הסופר הצעיר והשחצן שכתב רומן פוליפוני? מי כותבת על הלידה שלה ומכנה את ספרה "הננס הלבן והחור השחור"? בניגוד לרומן מפתח, ערד לא באמת מספקת מפתחות שבאמצעותם אפשר להקיש על ספרות וספרים בישראל, אולי מחוסר עניין, אולי משום שהעניין הוא בגיבור ראשי המתנהל בשוליים. ספרה של בתיה גור, "רצח בחוג לספרות", מנפק תמונה חדה ומרתקת פי כמה של המנגנון הספרותי ומניעיו, אבל עדיין, לכל מי שחובבים ספרות ולא מפחדים מאקדמיה ומרעיונות מופשטים, ממש כיף לקרוא את הספר הזה, למרות שאני, כדרכי, התמלאתי בסופו ייאוש תהומי ואינסופי. השמועות על מותו של הסיפור הקצר, אכן, לא היו מוקדמות. אלא אם כן אתם קוראים ברגע זה את אליס מונרו, אבל כמה דגי בננה כבר יש בעולם הזה?

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ