מועדון קריאה | חוזה חדש

לאה איני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לאה איני

קריאה היא עניין אוטומטי. העיניים רצות אחר רצף סימנים מוסכם ותלוי סגנון על דף, על צג, והמידע מתפענח במוח הקוראים. באופן כזה, קריאת מאמר, חוזה משפטי או רשימת מכולת - כהערתה של לאה גולדברג ביחס לכתיבה - זהה גם בנוגע לקריאת ספרות; למעט שלספרות יתלווה ממד החוויה האמנותית, ואז הקריאה היא "הפלגה אל מחוזות רחוקים". כל זה נכון כשמדברים על הספרות הבנאלית. הקוראים יוצאים למסעם כשהם מצוידים במפה ובציוד קבועים, ומרכיבי הבדיה הספרותית מצייתים לאמצעי הזיהוי: עלילה, גיבורים, קונפליקט, התרה, לשון יפה/גבוהה, הקשרים תרבותיים, שיאים והתפתחות מצד הדמויות, קתרזיס מצד הקוראים, וכמובן, התחלה, אמצע וסוף. באמת סוף! סוף האמנות! והלא הספרות הטובה בת חורין היא, מפגן מתחדש של מקוריות, מהות שמשנה צורה, כוכב עם חיים - אחרים, אחרים! - שעוד לא התגלה על ידי איש, למעט, ולראשונה, על ידי הסופר.

קריאה בנובלה "שעת הכוכב" של קלריס ליספקטור עלולה להיתפש, על כן, כמסע נטול עונג מהסוג המוכר במרחב עלום ומסוכן בעליל. כלומר, אפשר בהחלט לקוראה בתרגומה הקולח של מרים טבעון (בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999). אך אם נתמצתה לכדי: סופר מחפש דרך לכתוב על נערה פשוטה או נגבילה במונח "סיפור ארס-פואטי", ניווכח שאנו עצמנו הלכנו בה לאיבוד. ומכאן ועד לפטור את הטקסט ב"ככה לא כותבים", כמה קל יהיה להחמיץ כוכב ספרותי נדיר.

ליספקטור כמעט הוגנת. היא מקדימה לנובלה שתי מפות שמנסחות חוזה קריאה חדש בין הצדדים. הראשונה, "הקדשת המחבר", היא רצף הקדשות אסוציאטיבי למגוון מלחינים. והשנייה היא רשימת היגדים שמגדירה את מסלולי הכוכב. אך בעוד שהמפה הראשונה מעמידה את המוסיקה כמדריך מטאפיסי ראשי בנובלה, ובכך ממצפנת את הקוראים בכתיבה הליספקטורית ששיאה ברצף הוא "מה שמפריע לי בחיים הוא הכתיבה"(!), המעט שמציעה המפה השנייה, שכולה היגד והיפוכו, מבלבל אף יותר.

קפיצה ישירה אל הכוכב, גם בחלוף הצהרות נשנות שהסיפור כאן יהיה סיפור למשרתות, אינה מקלה. להיפך, שם מתחילה מין התעללות. כלומר, נניח ואנו חניבעל-הקניבל שרוצה לטרוף את הטקסט, מיד מתייצבת מלפנינו קלריס, פיוטית וחדה, שלא מאפשרת, שיש לה רצונות משלה. והתוצאה? הקוראים שהסיפור מתחיל ומתפרק תחת רגליהם, ושוב מתחיל רק כדי להיגנב הפעם תחת אפם, מהלכים בסחור-סחור תודעתי. רק זאת יידעו: כוכב זה אינו דומה לשום מחוז שאליו הפליגו בעבר, ויהא זה הנידח ביותר! לכוכב הזה יש חוקיות חדשה!

ועדיין, מבחינת המכשולים הטמונים ב"שעת הכוכב", הקוראים אינם מותקפים. הם מואשמים. ליספקטור מתקיפה בו את הגיבורים. אדייק: האנטי-גיבורים. השניים העיקריים הם: מכביה, יתומה נורדיסטית (מצפון-מזרח ברזיל), שגודלה בידי דודה סגפנית, הסתפקה בשלוש שנות לימוד, נעשתה כתבנית מתקתקת בשגיאות, מעריצה פרסומות ברדיו ואת מרילין מונרו, ובעיקר לא מרבה לחשוב, להתרחץ או לרצות.

ואולם פרוסה יבשה זו שמן ההמון, שבקושי ערה לקיומה, עושה שסופרים הסובבים ברחובות ריו דה ז'ניירו קולטים "במבט חטוף את רגש האובדן על פניה", ואז הולכים וכותבים עליה סיפור. סופר רגיש כזה אינו סמוי כאן "כמוסכם" בספרות הבנאלית. המחבר, רודריגו ס. מ., שגם הוא נורדיסטני לשעבר, חולק שווה בשווה את הבמה עם מכביה. היא נותנת לו, מבלי דעת, השראה. והוא, ביודעין, מחזיר לה, בגורל.

למחבר הגבר - כי "רק גבר יכול לכתוב ללא-בכיינות" - ושהוא בהכרח הסופרת, גם נחוץ לספר את הסיפור בדרך שהיא הקרובה ביותר לבריאה, ב"התפוצצות", בכאוטיות, ואגב פקפוק מתמיד בכליו. וזה הקושי והאירוניה בהינף צורך-רצון אחד: "אי אפשר להוכיח את קיומו של מה שהכי אמיתי. אין ברירה אלא להאמין. לבכות ולהאמין".

חברי המועדון היקרים, במסענו לכוכב של ליספקטור אנא הצטיידו בפריטים הבאים: סקרנות לא-מקולקלת (או הומור).

חשדנות שימיה כימות הסיפור על קין והבל.

ובלשון המחבר: "הסיפור ישן-נושן - ככה שבניגוד להרגלי אתנסה בסיפור עם התחלה עם אמצע ועם גראן פינאלה".

אח, איזו שחקנית היא קלריס! אל תאמינו! מוסיקה מקורית עומדת להיחשף לעינינו, ולצדה פשעים ותמיהות.

הנה שתי נקודות למחשבה להמשך הקריאה: מיהו גיבורו של "שעת הכוכב", מהו פשע ולמה באמת סופר כותב?

בחודש הבא נקרא בספר "הבושם" מאת פטריק זיסקינד (הוצאת מודן)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ