קשרים אדוקים | המלחמה בדת של כריסטופר היצ'נס

כריסטופר היצ'נס יוצא נגד הפנאטים הדתיים של העולם, אבל בוחר להשתמש ממש באותם כלים שהם משתמשים בהם

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אליה ליבוביץ

אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה את העולם כריסטופר היצ'נס. תירגם מאנגלית: אורי שגיא. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 318 עמ', 89 שקלים

האמירה המפורסמת "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" מיוחסת לעתים למלומד, הסופר וההוגה האנגלי סמואל ג'ונסון, בן המאה ה-18, אם כי מתברר שבגרסאות שונות אמירה זו מופיעה כבר במקורות ספרותיים מוקדמים יותר. נראה שיש מקום גם לאמירה הפוכה במידה רבה, אם כי לא ידוע לי שאכן נאמרה כזאת בעבר. הקביעה ההופכית טוענת ש"הדרך מן הגיהנום שזורה לעתים קרובות בכוונות רעות". זהו מכל מקום איפיון חשוב שאפשר לתת לספרו של כריסטופר היצ'נס. במטאפורה זו, הדת היא הגיהנום, שממנו היצ'נס רוצה להתרחק כמטחווי קשת, וכך אמנם עשה במשך חייו. בספר הוא מנסה להסביר לקוראים למה, לדעתו, הדת היא אמנם גיהנום, ומדוע על הקוראים לנוע בהחלטיות ובמהירות באותה דרך ובאותה מגמה כמו הסופר.

היצ'נס צודק בתזה המרכזית שלו. הדת, בכל צורותיה ומופעיה בכל התרבויות, היתה והינה גורם מכריע בטיפוח רשע בעולם, ואף היום, כמו בעבר, היא מניע מרכזי בקידום רוע, אכזריות ועשיית עוול בתוך חברת המין האנושי. גם במדינת ישראל של 2009, אנשים רבים, כולל אנשים דתיים, נפגעים, סובלים ואף נרדפים בדרגות שונות של חומרה, על ידי אנשים, כיתות וכוחות פוליטיים, ואף פיסיים, המונעים על ידי אמונה דתית ודפוסי חשיבה והתנהגות, ועקרונות מוסריים שמקורם בפרקטיקה דתית. היצ'נס מביא בספרו דוגמאות לרוב, מן ההווה והעבר, להרג, לחורבן ולעוולות שונות שנעשו בשם הדת. הפרק השני בספר, למשל, מתרכז בתיאור פיגועים והריגות בידי קנאים דתיים שמעסיקים את כותרות העיתונים בשנים ובימים אלה ממש.

אולם בדרכו של המחבר מן הגיהנום החוצה, ובתמרורים שהוא מציב בספרו, שאמורים לכוון את הקוראים לאותה דרך, יש חותם שקשה לא לפרשו כעדות לכוונות רעות. ואם כוונות רעות אין בספר, טעויות בשיקול דעת, שגיאות או עיוות של עובדות ואי הבנות בסיסיות בספרות בוודאי יש בו. מקריאה בספר מתקבל הרושם שהמחבר מאוד מרוצה מעצמו. יש לו ביטחון עצמי רב והוא אוהב את התובנות ההיסטוריות והספרותיות שלו, שאותן הוא מציג בספר.

הלנו אתה אם לצרינו

19 הפרקים של הספר מציגים, לאו דווקא בצורה שיטתית מסודרת, את מה שהמחבר מתאר כעובדות היסטוריות, ביוגרפיות או אנקדוטות על אישים שונים ששמם נקשר בדת כלשהי, וניתוח של טקסטים דתיים (וגם כמה לא דתיים). בכל הוא רואה טביעת אצבעות, אם לא מופעים של ממש, של אלימות ורוע שזורעת הדת. עושר הפרטים גדול ובאמצעותו המחבר מפגין באמת ידענות לא קטנה וכן חריפות מחשבה ובקיאות ספרותית לא מבוטלת. יחד עם זאת, כפי שאנסה להראות במספר דוגמאות, נראה שהספר לוקה באחד המומים של התופעה שאותה הוא מבקר. אפשר לומר עליו שהוא מסע צלב נגד הצלב הנוצרי. כמו גם נגד חצי הסהר המוסלמי ובמידה מסוימת גם נגד דתות אחרות. ואולם ההתקפה המסיבית ביותר בחזית הרחבה של ההתקפה האנטי-דתית של היצ'נס מכוונת (כמובן) נגד המגן דוד. התנ"ך יוצא מן הספר כאחד המסמכים הקטלניים והאכזריים ביותר בהיסטוריה הספרותית של העולם. הברית הישנה, כפי שהוא קורא לו, היא לדעתו בין יצירות מלבות הרוע הראשיות בתרבות האנושית, אם לא החשובה שבהם. מתברר שקנאות אנטי-דתית, גם אם בבסיסה מונחת תובנה נכונה ומוצדקת, היא בן דוד, אולי רחוק קצת, של קנאות דתית. חמת הזעם שבה היצ'נס מתנפל על כל הדתות, ובפרט, כאמור, על הדת היהודית, מעבירה אותו לעתים על דעתו.

כדוגמה ראשונה, לאו דווקא החשובה או המשמעותית ביותר, אפשר להביא את הסיפור הבא: "הציעו לאיינשטיין את משרת הנשיא הראשון של מדינת ישראל. הוא סירב בגלל נקיפות המצפון הרבות שלו בעניין הכיוון שאליו פנתה הציונות". ראשית, ראוי לתקן את היצ'נס ולציין את העובדה ההיסטורית שלאיינשטיין הוצע להיות הנשיא השני של מדינת ישראל. ולמרות שיש קורטוב של קטנוניות בתיקון כזה, מכל מקום הוא יכול להיות תמרור אזהרה קטן. כדאי לבדוק את העובדות ואת הציטטות שהיצ'נס מרבה להביא בספרו בהחלטיות ובפסקנות רבה, לפני שמקבלים אותן כאמיתות מוחלטות ומסיקים מהן מסקנות.

התיקון הלא קטנוני שיש להכניס בסיפורו של היצ'נס הוא ההסבר שהוא מציע בידענות מרובה לסירובו של איינשטיין, שנבע לטענתו מ"נקיפות המצפון". דבר זה מצוץ כולו מן האצבע. במכתב הסירוב של איינשטיין לשגריר ישראל בארצות הברית אז, אבא אבן, איינשטיין כותב: "אני מתרגש מאוד מההצעה שבאה ממדינת ישראל... אני עצוב ומבויש שאיני יכול לקבלה... אין לי הכישורים לטפל כיאות בבני אדם ולמלא תפקידים רשמיים... אני עצוב במיוחד על נסיבות אלה כי יחסי לעם היהודי נעשה הקשר האנושי החזק ביותר שלי".

אבל פרשנותו של היצ'נס לפרשת איינשטיין ומדינת ישראל לא רק על עצמה יצאה ללמד אלא על שיטה כללית שמאפיינת את הספר. כדי להוכיח ולחזק את התזה שלו, שהיא כאמור נכונה בבסיסה, היצ'נס נושא הצלב לא יכול לקבל חריגים, יוצאים מן הכלל, ותופעות ואישים שאינם מתאימים בדיוק לאותה תזה. תמונת העולם שלו פשטנית מדי וכך גם הבנתו הספרותית. היצ'נס דומה ליהושע בן נון, מן הסתם שנוא נפשו, ששואל את הדמות שמולו (יהושע ה', י"ג): "הלנו אתה אם לצרינו". בעולמו של המחבר כפי שמשתקף בספרו, או שאתה דתי וראוי לכל גנאי, או שאתה אדם חיובי וממילא אתה אנטי-דתי או לפחות לא דתי. בדיאלקטיקה של היצ'נס הציונות היא מעין תופעה דתית, לכן איינשטיין, דמות חיובית לכל הדעות, שהמחבר בוודאי לא יעז להעביר עליה ביקורת, הוא בהכרח אופוזיציונר שלה וכמובן עוין אותה.

דוגמה נוספת לדיאלקטיקה של "הלנו אתה אם לצרינו" היא הפלפול המלווה את התיאור של היצ'נס בפרק 13 של הספר, והפרשנות שהוא נותן בו לכומר מרטין לותר קינג ולמפעלו ההיסטורי באמריקה. זהו עוד אדם שהיצ'נס לא יעז לבקר, בפרט לא באמריקה. בפרק הזה המחבר נזקק לפצח את האגוז הקשה של תופעת בני האדם שהם חיוביים לכל הדעות, בוודאי על פי המוסכמות האמריקאיות, כמו אברהם לינקולן ומרטין לותר קינג, שבכתביהם ובמורשתם יש סימנים, מה לעשות, של אמונה או תחושה דתיות. הבעיה קשה במיוחד אצל קינג, אבי תנועת השחרור במאה ה-20 של האדם האמריקאי השחור, שבהכשרתו, בחינוכו, ואפילו במקצועו הוא נוצרי מאמין, ודרשותיו ונאומיו ספוגים במסורת נוצרית, ואללי, גם בציטטות מן הברית הישנה. אבל לא תופעה כמו קינג תהרוס את התזה של היצ'נס. ההסבר והמוצא פשוטים בתכלית וניתנים כהצהרה של המחבר בנוגע לאופן שבו קינג שינה את ההיסטוריה: "הוא עשה כן כהומניסט מעמיק... מסיבה זו נשאר שמו, ולמורשתו יש קשר מועט לתיאולוגיה המוצהרת שלו".

מול מרטין לותר קינג המחבר מעמיד, בין השאר, את הסופר אוולין וו' אדם. זה, לפי עדות המחבר, תמך בתנועות פאשיסטיות ועוד ב-1944 כתב "שרק הרייך השלישי ניצב כעת בין אירופה לברבריות".

עליו יודע היצ'נס להכריז, באותה פסקנות שהפעיל ביחס לקינג, כי "עיוותים אלה אצל אחד המחברים האהובים עלי צמחו לא למרות אמונתו, אלא בגללה".

מה ששנוא עליך

גם הטיעונים האנתרופולוגיים וההנחות בתחום הפסיכולוגיה החברתית שהמחבר מציע בספר נגועות בנגע דומה של סלקציה מוטית, כך שאלה יתאימו למודל הדת שהוא מאמין בו. בהתייחסו למאמרו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה" הוא כותב: "עיקרון מפוכח והגיוני זה... אפשר להסביר לכל ילד בזכות חוש ההגינות המובנה בו". במקום אחר הוא חוזר על ההכרזה החגיגית הזאת: "ההגינות האנושית איננה נובעת מהדת, היא קודמת לה". השאלה האם חוש ההגינות נמצא בגנים של כל אדם היא נושא שבו מתחבטים גדולי ההוגים מאז ומעולם. היצ'נס פשוט מכריז שכך הוא, וזוהי הוכחתו המוחצת שמאמרו הידוע של הלל הזקן בפרקי אבות הוא טריוויאלי, מנותק מההקשר התרבותי שבו הוא נאמר, ואין לו קשר למסורת הדתית שבתוכה פעל הלל. היצ'נס כנראה גם לא יכול לסבול שאדם מרכזי במסורת היהודית כמו הלל הזקן יקבל קרדיט על אמירה פילוסופית-אתית עמוקה, שגדולי הפילוסופים בעולם המערבי משתמשים בה, מתמודדים אתה, והיא נמצאת במרכז דיונים פילוסופיים עדכניים ביותר. זאת כנראה הסיבה שבגללה ההפניה לאמירתו של הלל נעשית בזו הלשון: "כלל הזהב, לכאורה, שלפעמים מזוהה שלא לצורך עם סיפור העם על רבי הלל הבבלי".

האובססיה של היצ'נס כלפי היהדות באה לידי ביטוי פעם נוספת כשהוא מונה שורה של יוצרים יהודים בני המאה ה-20, שעומדים במרכז התרבות המערבית בתחומי המדע, הרפואה, הספרות והקולנוע. את תרומתם הכבירה לתרבות העולמית הוא מסביר בהשתחררות הגטו היהודי מאחיזתם של רבנים. ייתכן שהיצ'נס צודק במידה מסוימת בנקודה זו, אולם הוא נשאר חייב הסבר כיצד הצטבר פוטנציאל היצירה האדיר הזה שהתפרץ החוצה במאות ה-19 וה-20. היצ'נס גם צריך למצוא את הפלפול המתאים שבעזרתו יוכל להסביר את פרץ היצירה האמנותי בציור האיטלקי של תקופת הרנסנס שהמוטיב הדתי הוא המרכיב הבולט בו, ואת מוסיקת הבארוק והעידנים הסמוכים לו שגם היא שואבת ממעייני הדת.

כאמור, היצ'נס לא אוהב, בלשון המעטה, את התנ"ך, בפרט את התורה. וכך הוא אומר: "אלוהי משה לעולם לא הציג סולידריות או רחמים", ובמקום אחר: "התנ"ך נכתב בידי יונקים אנושיים גסים ולא מתורבתים" או, "כמו הברית הישנה, הברית החדשה גם היא יצירה באיכות נמוכה". מעט להגנתו אפשר אולי לומר שהוא כנראה לא קורא עברית. עם זאת, מאדם שמתיימר להיות סופר אפשר לצפות שיוכל להבין משמעויות של טקסט גם דרך תרגום, בפרט כאשר אינסוף תרגומים שונים עומדים לרשותו. כמינימום אפשר לדרוש ממנו שיכיר במגבלות יכולתו לשפוט טקסט שהוא אינו יכול לקרוא במקור, באופן שישאיר בהתבטאויותיו לפחות צל של ספק וקורטוב של ביקורת עצמית בכתיבה של עצמו על טקסט שכזה.

לא נוכל להעמיד כאן את היצ'נס על אי הבנתו המוחלטת של טקסטים בתנ"ך, ושל מיגוון הדעות, ההשקפות, האמונות ותורות המוסר שבאות בו לידי ביטוי. ברשימה קצרה זו נסתפק רק בדוגמה אחת: פרק 7 מוקדש לתיאור "סיוט הברית הישנה". היצ'נס ניגש לנתח שם את אחד השיאים של הברית הישנה - עשרת הדיברות. לפי הבנתו, "שלושת (הדיברות) הראשונים הם גרסאות שונות לאותו עיקרון שבו אלוהים מתעקש על עליונותו ועל בלעדיותו". האמת היא ששלושת הדיברות הראשונים מציינים שלושה עקרונות גדולים שונים זה מזה, המבטאים תובנות שאליהן הגיעו הוגים בעולם המערבי רק מאות רבות של שנים מאוחר יותר. בין השאר, דיברות אלה כוללים, למי שיודע לקרוא אותם כהלכה, רעיונות קרובים ביותר לאתאיזם, שהוא הדת של כריסטופר היצ'נס. כרמז רק נאמר כאן שלא בכדי בדיבר הראשון אלוהים מוצג כ"אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא, למשל, כבורא העולם או כשופט כל הארץ. אפילו היצ'נס, שכנראה אינו קורא עברית, היה יכול להרגיש בפרט הקטן הזה.

אחד מהשיאים הקומיים של הספר חבוי בהתייחסותו של היצ'נס ל"חג המשעמם והמעצבן הנקרא חנוכה". זהו המועד בלוח השנה שבו מציינים היהודים את הקידוש מחדש של בית המקדש בירושלים בשנת 165 לפני הספירה על ידי יהודה המכבי. בעמוד 280 היצ'נס כמעט אומר שאותו יהודה המכבי אחראי (אולי בעקיפין בלבד) לפיגוע הרצחני במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. וכך הוא מסביר: "הרומאים העדיפו... את המכבים האלימים הדוגמטיים על פני היהודים הלוחמנים והקנאים פחות... (כך) הוכשרה הקרקע לקנוניה המאולצת בין הסנהדרין האורתודוכסי הקיצוני... לבין הממשל הקיסרי. מערכת היחסים העגומה הזאת הובילה בסופו של דבר לנצרות (כפירה יהודית נוספת), ולפיכך ללא מנוס להולדת האיסלאם. היה אפשר לחסוך מאתנו את כל הענין". מהו חלק מאותו עניין שהיה יכול להיחסך מאתנו אלמלא יהודה המכבי מוסבר בעמוד 40 שבו מצוין הקשר למגדלי התאומים: "תשעה עשר הרוצחים המתאבדים מניו יורק, ואשינגטון ופנסילווניה היו ללא ספק המאמינים האדוקים ביותר במטוס". יש לציין, עם זאת, שבמשפט זה היצ'נס נמנע מלציין במפורש שאמונתם של אותם 19 היתה חלק מהאיסלאם של המאה ה-21.

בין יהודה ליהודה

כל התקפתו את האיסלאם מרוכזת בעיקר כהגנה על ידידו הסופר הפקיסטאני סלמן רושדי, שהאיראנים הוציאו פאתווה על ראשו. היצ'נס גם תוקף מקורות עתיקים ואירועים היסטוריים הקשורים באיסלאם, אך יש לו, יחסית, רק מעט ביקורת על איסלאם בן זמננו.

אירוניה מרה היא, שיש תמימות דעים מוחלטת בין הכנסייה הקתולית האותודוקסית, שרואה את "יהודה" (איש קריות) כאחראי להרג של אלוהים, לבין האתאיסט היצ'נס שבדיאלקטיקה שלו ישנו שוב "יהודה" (המכבי) שאחראי (אולי בעקיפין) לאירוע היסטורי אחר של הרג בני אדם.

רשימת הטעויות ואולי גם ההטעיות בספר עוד ארוכה מאוד ונוגעת בעניינים מרכזיים שבהם דן הספר. ברשימה כזאת כלולים פרטי עובדות לא מדויקים, פרשנויות מוטעות ומוטות, לדעתי, של קטעי ספרות והתבטאויות של אנשים שונים, וכן אמירות פילוסופיות והשקפות על אבולוציה שאינן נראות לי כלל מיושבות או בהכרח בעלות תוקף. מפאת קוצר היריעה לא נוכל להוסיף לפרטם כאן.

עם זאת, יש לומר שגם הפרק השישי זכור לטוב. בו המחבר מפריך, קצת בקיצור, את עיקרי הטענות של תורת "התכנון התבוני" שקונה לה חסידים כהסבר אפשרי של העולם ונפלאותיו, אפילו בין כמה אנשי מדע בכירים. באשר למלאכת התרגום, יש לציין לשבח את המתרגם אורי שגיא, שעשה את מלאכתו נאמנה. גם הערותיו בשוליים מוסיפות רבות לאיכות הספר. ביניהן ישנן גם כאלה שתופשות חלק משגיאותיו של המחבר. גם העורך לענייני איסלאם, גיא מעין, הוסיף הערות מאירות עיניים במקומות הדרושים.

לסיכום, למרות שכאמור סקירה זו מונה רק מקצת מדברי הביקורת שאפשר להשמיע על הספר "אלוהים לא גדול", בכל זאת כדאי לקרוא אותו, ולו רק כנסיוב חריף נגד גל הספרות והתעמולה הדתית השוטף היום את העולם המערבי, בעיקר באמריקה, ובוודאי בישראל. עם זאת, את הקריאה בספר יש לעשות, כמאמר הפתגם הלטיני, "עם גרגר (גדול) של מלח".

God is Not Great \ Christopher Hitchens

הפרופ' אליה ליבוביץ מלמד בחוג לאסטרונומיה ואסטרופיסיקה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ