בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרביט המרשל בתרמילו

הספר "אלוף הניצחון: אסף שמחוני" נכתב במידה רבה בכדי לסגור את חשבונה של משפחת שמחוני עם משה דיין, תומכיו ונאמניו

תגובות

אלוף הניצחון: אסף שמחוני

עמוס כרמל. מחקר: צילה רוזנבליט. הוצאת ידיעות ספרים, 423 עמ', 98 שקלים

אסף שמחוני היה אלוף פיקוד הדרום בימי מלחמת סיני, ולאחר מסדר הניצחון בשארם א-שייח, ב-6 בנובמבר 1956, המריא לכיוון מרכז הארץ ונהרג בתאונת מטוס טראגית - כשהיה רק בן 34 שנים. אחרי מותו הוא הועלה מדרגת אלוף משנה לדרגת אלוף, לפי הוראתו של שר הביטחון, דוד בן-גוריון, ובניגוד לרצונו של הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין, שאתו היה שרוי בסכסוך חריף. שמחוני היה "הבן יקיר" של אצולת תנועת העבודה; מסלול חייו הקצרים מאפיין את דרכם של בני דורו ועיקרו היה "הגשמה" - דרך המגל או דרך החרב, או דרך שניהם.

אסף שמחוני נולד ב-1922 בנהלל, מושב העובדים הראשון, וגדל בתל-יוסף, קיבוץ שהוקם על ידי אנשי "גדוד העבודה". הוריו עלו לארץ ב-1921, ימי העלייה השלישית ואמו, יהודית, היתה מהנשים הבודדות שהצליחו להגיע לצמרת מפא"י וההסתדרות. היא כיהנה כחברת הכנסת הראשונה, שירתה בתפקידים בכירים במועצת הפועלות ובהסתדרות ונחשבה מקורבת לבן גוריון שנים רבות, גם בימי שקיעתו (היא הלכה עמו למדבר הפוליטי ברפ"י).

כבר בגיל צעיר היה שמחוני מעורב בענייני ביטחון. כנער הצטרף ל"הגנה" וב-1941 היה מראשוני הפלמ"ח - שבו שירת כמה שנים. מיד לאחר גיוסו הגדיר אותו יגאל פייקוביץ' (אלון) כ"טוראי הנושא את שרביט המרשל בתרמילו"; ואכן הוא החל לעלות בסולם הפיקוד: הוא היה בוגר קורס המ"כים הראשון, בהמשך סיים קורס מפקדי מחלקות, בפברואר 1945 נשלח לשרת בגדנ"ע ומונה כמפקד גדוד הנוער של ההגנה בחיפה. בתפקידו זה השתתף שמחוני בכמה מפעולות "תנועת המרי העברית".

שירות בגדנ"ע נתפש כ"מסלול משני" וכך, למרות דימויו ככוכב עולה, עלייתו בסולם הדרגות למעשה הוקפאה. רק בשלהי 1947, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, מונה אסף שמחוני כמפקד פלוגה. מחבר הספר, עמוס כרמל, טוען כי הדבר נבע משיקולים פוליטיים - שמחוני היה חבר מפא"י בשעה שחלק ניכר של צמרת הפלמ"ח היה קשור למפלגת אחדות העבודה (שהוקמה ב-1944 בעקבות פילוג מפא"י). "קשה להשתחרר מהרושם שגם שיקולים פוליטיים היו מעורבים בדבר. הזדהותו עם מפא"י לא היטיבה אתו", כותב כרמל. העובדה שהיה חבר מפא"י שיחקה תפקיד לא קטן גם בהמשך הקריירה הצבאית של שמחוני - לטוב וגם לרע.

בימי מלחמת העצמאות היה אסף שמחוני בקו האש. בשלביה הראשונים הוא לחם בחזית הצפון, כולל הקרבות המרים במשמר-העמק. בהמשך לחם באזור לטרון והשתתף ב"מבצע דני" (כיבוש הערים לוד ורמלה). ביולי 1948 מונה שמחוני למפקד הגדוד הראשון של חטיבת יפתח ולחם בקרבות בנגב הנצור. בראשית 1949 הוא היה חלק מ"אינטרמצו פוליטי" שאיפיין את ימיה הראשונים של המדינה: סדרי הבחירות באותם ימים לא שללו הצגת מועמדות של קצינים בשירות פעיל, וכך כמה מפלגות צירפו קצינים לרשימותיהן לבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה), שנערכו ב-25 בינואר 1949. לדוגמה, תנועת חרות שיבצה את הקצין הצעיר מאיר שטרנברג (ששינה את שמו לשמגר) ברשימתה למקום לא ריאלי (מספר 84). מפא"י היתה המפלגה היחידה ששיבצה ארבעה אנשי צבא במקומות ריאליים: הבכיר ביניהם היה סא"ל משה דיין, ששובץ במקום העשירי, שמחוני שובץ במקום ה-12. הוא התפטר מיד לאחר הבחירות, אך הצעד הזה העמיק את דימויו כאיש המזוהה עם מפלגת השלטון.

בתום המלחמה החליט שמחוני הצעיר (בן 27) להישאר בשירות פעיל בצה"ל, והתקדמותו היתה מהירה מאוד. ב-1949 הוא מונה כמפקד חטיבת מילואים ואחרי כשנתיים קיבל את הפיקוד על חטיבת "גולני" - אחת משלוש החטיבות הסדירות בצה"ל. בדצמבר 1952, כשהיה בן פחות מ-30, הוא מונה כמ"מ אלוף פיקוד הצפון. בנובמבר 1954 הרמטכ"ל משה דיין מינה אותו לתפקיד בכיר במטכ"ל - עוזר ראש אג"ם. באוגוסט 1956 מונה שמחוני לאלוף פיקוד הדרום. באותם ימים התפקיד היה מכריע, מאחר שצה"ל התכונן למלחמה בחזית הדרומית עם הצבא המצרי. שמחוני מונה לתפקיד מאחר שנתפש כמפקד ברוך-כישרון ועתיר ניסיון קרבי, כפי שכותב כרמל: "נראתה בעליל האפשרות למלחמה דווקא בדרום וצריך היה להחליט מי הקצין הכשיר ביותר בצה"ל לנהל אותה. זיכרון מלחמת העצמאות, שהתנהלה רק שמונה שנים לפני כן, עדיין היה רענן, ובכל הגלריה של אלופי צה"ל ואלופי משנה הבכירים לא היה - כך נראה - מי שניסיונו בפיקוד קרבי באותה מלחמה השתווה לזה של אסף".

מסלול התקדמותו היה דומה למסלול התקדמותו של משה דיין, שהיה חבר ועמית. שניהם התקדמו באופן מהיר בגלל אותן סיבות. הסיבה הראשונה היתה כישרונם הצבאי. שניהם היו ידועים כמנהיגים טבעיים, שלא ידעו פחד, שהוכיחו את עצמם בקרבות ההרואיים של מלחמת העצמאות ושמכירים היטב את שדה הקרב; הסיבה השנייה היתה שונה לחלוטין: שניהם היו חברי מפא"י. הקריירה הצבאית המטאורית של דיין נבעה גם מרצון בן גוריון לקדם קצינים בכירים שהיו חברי מפלגתו, כמשקל נגד למצביאי מלחמת העצמאות, שרובם המכריע היו חברי מפ"ם. גם הקידום המהיר של שמחוני נבע מאותו גורם. על המינוי לאלוף פיקוד הדרום נכתב כי בן גוריון זירז את המינוי גם "מפני שזכר את היותו של אסף מפא"יניק כמעט בודד בין בכירי הפלמ"ח". ההתייחסות של בן גוריון אל שמחוני באה לביטוי גם בהנצחתו - הוא שאף להציגו כגיבור מפא"י. כשחבר הכנסת ישראל גלילי, שעמד בראש תנועת אחדות העבודה הספיד אותו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ראש הממשלה מיהר לשגר מכתב נזעם לחבר הכנסת מאיר ארגוב, יו"ר הוועדה (המכתב מצוין בספר באופן חלקי). במכתב (המצוי כיום בארכיון מורשת בן גוריון) כותב ראש הממשלה כי הוא נדהם כששמע שארגוב הזמין את גלילי מאחר ש"אסף שמחוני היה מפקד מערכת סיני, ולא נתמנה על ידי י.ג., לא היה חבר במפלגתו של י.ג., לא עבד אף פעם במחיצתו של י.ג. - כי י.ג. לא שירת אף פעם בצה"ל. במפעל חייו האחרון - המערכה בסיני - לא היה לו כל קשר עם י.ג. ומדברי ההספד של י.ג. אפשר היה להבין כאילו אסף היה חבר הקיבוץ המאוחד וחבר במפלגתו של י.ג. אילו אסף היה שומע הספד זה היה מתחלחל".

ערב המלחמה, ובמיוחד במהלכה, יחסיו של שמחוני עם דיין התערערו לחלוטין. הסיבה המרכזית היתה מחלוקת על הפעלת חטיבה 7 בימי המלחמה, מחלוקת שעוררה ומעוררת הדים עד עצם היום הזה, אחרי יותר מיובל שנים: ביום השני של המלחמה הפעיל שמחוני את שיקול דעתו כמפקד הבכיר בשטח והכניס את החטיבה לקרב קציימה. המחבר טוען כי צעדו של שמחוני הוא אירוע דרמטי בקורות צה"ל: "בבוקר 30 באוקטובר 1956 התחולל אפוא, ביוזמתו ובניצוחו של אסף שמחוני, אלוף פיקוד בן 34, מפנה דרמטי בתולדות צה"ל. בפעם הראשונה יצאה חטיבת שריון... לפעולה התקפית נגד נקודות מפתח ככוח פורץ ומסתער במרוכז".

דיין, מצדו, טען בספרו "יומן מערכת סיני" (עם הספר, 1965) כי שמחוני הכניס את החטיבה לפעולה "לפני המועד שנקבע לכך... בניגוד להוראות המטה הכללי". דיין ציין במפורש כי "חמתי בערה על פעולותיו של אלוף-הפיקוד", אך למרות זאת הוא חש אהדה מסוימת כלפיו. בעצם, הוא זעם עליו רק כשהתנהג כיותר דיין מדיין.

במידה רבה ספר זה נכתב בכדי לסגור את חשבונה של משפחת שמחוני עם דיין עצמו, תומכיו ונאמניו. פתח הדבר של הספר נכתב על ידי יואב שמחוני, בנו הבכור של אסף, ובו נכתב בבירור כי במרוצת השנים "יצאו לאור ספרים של מפקדים וחוקרים שחזרו וטענו כי אסף שמחוני הפר הוראה וחטא בכך באי-הבנה ובחוסר אחריות". מטרת הספר היא להראות ולהוכיח כי "אבי, אסף שמחוני, לא הפר פקודה ולא חרג מסמכותו אלא מילא תפקיד מכריע בהשגת הניצחון". כך אפוא אפשר לראות את הספר כספר מוזמן כדי להציג את ה"קייס" של משפחת האלוף המנוח.

העובדה שהספר הוזמן על ידי המשפחה התבטאה בעוד נקודה: הוא בקושי מטפל בשאלות רגישות בחיי גיבורו, ובמיוחד ביחסיו עם דלילה, אשתו שנהפכה לפרודתו, ושלא הסכימה לתת לו גט. הספר לא מספר כי שמחוני רצה להגיע מהר ממסדר הניצחון בשארם א-שייח למרכז הארץ כדי לקבל ממנה את הגט המיוחל. נקודה זו צוינה באופן ברור בסרט עליו, שהופק על ידי אמיר אורן ומיכה פרידמן, ויש לה משמעות בהבנת מהלכיו ופעולותיו של האיש בהקשר לנדון בספר זה.

ספרו של עמוס כרמל הוא מעניין, קריא ומבוסס על מחקר יסודי, אך הקוראים חייבים להתייחס אליו לא כאל מחקר היסטורי אלא כאל כתב הגנה.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



יום נפילתו של אסף שמחוני, 6 בנובמבר 1956. אברהם יפה, משה דיין ואסף שמחוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו