טוב למות בעד חיינו

כנס שיתקיים בשבוע הבא בבצלאל יעסוק בפניו השונות של המוות. בנוכחותו הצנועה בתרבות היהודית, למשל

אבריאל בר-לבב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבריאל בר-לבב

בשירו "אלגיה" כתב פנחס שדה כי רק לעתים, בשעות שהוא (באמת) חי, הוא יודע עד כמה למעשה הוא מת. ואכן המוות - סוגים של מוות - אינו רק סופם של החיים, אלא גם חוויה שחווים מי שזוכים לכך במהלך חייהם. חוויית המוות בחיים היא זכות, משום שאפשר לחוות אותה באמת רק מתוך ערנות וחיים, ואז היא יכולה להעניק נקודת מבט ייחודית לשאלה מה חשוב. מי שמת בעודו חי אינו אומר לעצמו שהוא מת, אבל האפשרות להתבונן בעצמנו ולומר שאנחנו מתים, או שהיינו מתים, היא סימן מובהק מסימני החיים. עד כאן דיברנו כמובן על המוות בתור מטאפורה, חזקה אולי, להעדר. אך מי שחווה מוות מוחשי, מותו של אדם קרוב, יודע שהכאב והצער והאבל מגמדים כל מטאפורה.

כנס שמקיימת ביום ראשון הקרוב (20.12) בקמפוס הר הצופים בירושלים המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל נקרא "סוף הדרך: על המוות ביצירה ובתרבות". הכנס עוסק בפנים השונות של המוות וההתמודדות אתו בתרבות היהודית והישראלית ובאמנות המקומית והעולמית, באמנויות היפות, הוותיקות והצעירות, כגון טלוויזיה וקולנוע. האם אפשר לראות בכנס הזה סימן לעניין תרבותי במוות בישראל בראשית המאה ה-21? אינני יודע. ייתכן שכן, משום שדומה כי כיום רבים יותר מעצבים טקסי לוויה משלהם ונמנעים מן הטקס היהודי הרגיל. אף תופעת התמיכה הרוחנית בנוטים למות, ההופכת לאטה נפוצה יותר בבתי חולים, יכולה להעיד על כך.

מכל מקום, על התרבות היהודית אפשר בהחלט לומר שלמוות יש בה מקום שולי. התורה היא תורת חיים, והמת הוא אבי אבות הטומאה. המתים נקברים בשוליים, הרחק מבני האדם. טקסי האבלות המוגדרים והקבועים נותנים אמנם מקום לנוכחות של ההעדר, אבל מן הצד האחר גם מגבילים את המקום הזה לזמנים מסוימים, ובכך חוסמים מפניהם זמנים אחרים. התלמוד מנסח זאת באופן בוטה: "כל המתקשה על מתו יותר מדי - על מת אחר הוא בוכה" (בבלי, מועד קטן, כז ע"ב). יש אם כן מידה ראויה לקושי שמעוררים המוות וההעדר, והחריגה מן המידה הזאת היא עדות לכך שלמעשה מדובר בסיבה אחרת. מה שנראה כמו צער על המת הוא אשליה עצמית; זה צער על מת אחר, אולי על עצמנו ועל האופן שבו אנחנו ממיתים את עצמנו כאשר איננו חיים את החיים שלהם נועדנו.

יש עוד ביטויים נוספים רבים לשוליות העקרונית של המוות בתרבות היהודית, אבל למרות זאת, בתקופות מסוימות גבר העניין במוות. כך למשל קרה בראשית העת החדשה, במהלך תרבותי שהיו לו ביטויים ארגוניים וספרותיים. ארגוניים - הקמתן של חברות קוברים, הלא הם החברה קדישא הידועה, שגם אם יש לקיומה עדויות בודדות מימי הביניים, אולי בספרד, הרי שלפעילותה הסדירה והממוסדת הגיעה רק במאות ה-16 וה-17, והדגם הראשוני שלה הוא חברה קדישא בפראג.

הביטויים הספרותיים באו לעולם באמצעות סוגה חדשה שראשיתה באיטליה, עם בני משפחת מודינה - יהודה אריה וקרובו אהרן ברכיה, שחיברו את החיבורים הראשונים בסוגה שתיקרא לימים "ספרי חולים מתים", הלא הם הספרון "צרי לנפש ומרפא לעצם" שחיבר יהודה אריה מודינה (נדפס בוונציה, 1619), והספר המלא והגדוש "מעבר יבק", שחיבר אהרן ברכיה מודינה (נדפס במנטובה, 1626), שיש בו יב"ק (112) פרקים. ספרים אלה כוללים תפילות וטקסים המלווים את החולה ואת בני משפחתו מתקופת המחלה ועד אחרי הקבורה. הספרים מיועדים לאנשי החברה קדישא ומעניקים מסגרת טקסית וטקסטואלית לנוכחותם סביב מיטת החולה. הם מבטאים את הפחד של החולה מן המוות ואת תקוותו להירפא, אבל גם את המבט המציאותי של בני החבורה על התהליך שהחולה עובר, תהליך שאיננו הפיך.

בעקבות שתי הדוגמאות הראשונות שהזכרנו התרבו חיבורים כאלה בתוך זמן קצר ונדפסו בעשרות נוסחים ומהדורות בכל רחבי העולם היהודי. אתם התגבשה תפישה יהודית של "מוות ראוי", המושפעת, כפי שהספרים האיטלקיים מעידים כמעט במפורש, מהתבוננות במותם המרשים של השכנים הנוצרים. המוות הראוי הוא מוות מתוך שליטה, לפחות מבחינה זו שהנוטה למות יאמר את התפילות הנכונות, או שמסביבו יאמרו את התפילות הנכונות. אלא שלשם כך הנוטה למות צריך להשלים עם הרעיון שזה אכן מצבו, השלמה שאינה קלה. כדי להתמודד עם הצורך הזה מציעים חלק מספרי חולים ומתים לסלק את המשפחה ממיטת החולה ולהשאיר רק את אנשי החברה קדישא. אפשר לראות בתחרות הזאת על הנוכחות סביב מיטת החולה גם ביטוי למאבק על ההון התרבותי הכרוך בנוכחות בשעת המוות, כשהמוות נותן פרספקטיבה לחיים.

הפרספקטיבה הזאת יכולה להיות גם תיאורטית, כפי שנאמר בפרקי אבות משם ר' אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך". התלמוד מסביר, שמאחר שהאדם אינו יודע מתי ימות, הרי שיתאמץ בכל יום להגיע לתשובה, שמא ימות מחר, וכך יהיו כל ימיו בתשובה. ואפשר לפרש זאת גם על פי מה שפתחנו בו: כדי שלא שנמות בתוך החיים עלינו לדחות מהם את מה שנעדר ומה שאינו חי, עלינו לשוב אל החיים ולהיות נוכחים בהם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ