שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ראשית, אדם. שנית, פציפיסטית. ושלישית - זמרת עם

שירי עם, גם המתוקים שבהם, יכולים להיות אופוזיציה. סרט תיעודי חדש על ג'ון באז מציג אותה צועדת עם מרטין לותר קינג, קוראת לסרב לצווי הגיוס לווייטנאם, נאסרת, נוסעת לדרום אמריקה או לסרייבו, ובתוך כל זה, ולמען כל זה, שרה בקולה הנקי, הגמיש והמעודן. מה לכל זה ולמוסיקה הישראלית?

עודד אסף
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עודד אסף

קצת לפני סוף שנת 2009 הפיקה חברת ההפקות האמריקאית פי-בי-אס סרט תיעודי חדש על ג'ון באז. אני צופה בדי.וי.די ורוצה לחלוק את החוויה עם בני הדור שלי, שזמרת העם הזאת היתה להם דמות מופת, ועם ישראלים אחרים שהסרט עשוי לחדש להם. ואני יודע שהישראליות שלנו מתעקשת להפוך את כל העניין ללא-רלבנטי. ג'ון באז הופיעה כאן בפעם האחרונה באמצע שנות השבעים. הדיסק האחרון שלה זכה לפרסום ולהערכה רבה בארצות הברית, אך אינו מוכר פה. הפסטיבל בניופורט, שהתקיים בקיץ האחרון וקיבץ שוב את ותיקי ה"פולק סונג" על בימה אחת - באז עצמה, ג'ודי קולינס, תום פקסטון, ג'ק אליוט ופיט סיגר בן התשעים - באמת לא עניינה את הסצינה הישראלית.

אבל על דרך ההיפוך והדווקא, יש לי משהו ישראלי להיאחז בו: שירי עם ושירה בציבור (הרי באז, כמו רבים מעמיתיה, קוראת לקהל לשיר אתה). אכן, כותרתו של הסרט מעידה על הזמרת ועל גישתה לשירים ולקהל השר אותם: "מה מתוק הצליל" (How sweet the sound). והנה, כשהסרט הגיע אלי, גיליתי בחנויות הגדולות את סיפור חייה של זמרת ישראלית מצליחה, עינת שרוף, המתמחה גם היא במה שנקרא כאן "שירי עם" ובשירה בציבור. שמו של הספר אומר הכל: "יאללה, שרים!"

ואולי נדבר על קשרים בין מוסיקה עממית, "מוסיקה פופולרית" ופוליטיקה? הקהל האמיתי של ג'ון באז ושל עמיתיה (יש להזכיר גם את אודטה ואת מרי - הצלע השלישית של פיטר, פול ומרי - שתיהן הלכו לעולמן בשנה זו; וגם את תיאודור ביקל, עצמנו ובשרנו, ייבדל לחיים ארוכים) צעד בהפגנות ענק נגד אפליית שחורים, נגד החימוש הגרעיני, נגד מלחמת וייטנאם. ומי שבא לאולם והאזין למנגינות מתוקות, אך לטקסטים נוקבים, ידע שהוא שותף, בעצם נוכחותו, לאופוזיציה לממשל האמריקאי ול"חלום האמריקאי" הרשמי. כשג'ון באז מתבקשת בסרט להגדיר את עצמה, היא עושה זאת כך: "ראשית, אדם; שנית, פציפיסטית; ושלישית - אם יש צורך בכך - זמרת עם".

ועידת יהדות ישראל והעולם

ימי הזוהר, שבהם היה ה"פולק סונג" מותג אופנתי, חלפו, אבל השמועות על מותו היו מוקדמות מדי. הוא עובר לזמרים ולהרכבים צעירים, נשען על ערוצי הפצה ותקשורת משלו (בהם תחנות רדיו מיוחדות וחברות תקליטים עצמאיות), וכדרך הביטוי האמריקאית, הוא חי ובועט. הבעיטה פוליטית בהחלט - נגד מדיניותה ההרסנית של משפחת בוש, נגד חגיגת הכתרתו של אובמה. אפשר לזהות את הקשר ההדוק בין מוסיקה לפוליטיקה גם כמורשת משפחתית (ארלו גתרי, בנו של וודי, ובניו המופיעים לידו; נכדו של פיט סיגר, זמר עם צעיר שעצם שמו מסמן אופק חדש ומפתיע בארצות הברית: טאו רודריגז-סיגר; וגבריאל, בנה של ג'ון באז, המשתתף בלהקת המלווים שלה). ואפשר למצוא את המסורת הזאת גם בשיתוף הפעולה של ברוס ספרינגסטין - כוכב רוק, לאו דווקא זמר עממי - עם פיט סיגר, בשנים האחרונות.

מה לכל זה ולמוסיקה הישראלית? מהי האמת הפנימית של "זמר מחאה" המתרווח לו בין חסותה המתוקשרת של חברת סלולר, טור הסלבס, שיעור ברוחניות קבלית, עצרת ממלכתית ו"כוכב נולד"? דרור אידר, חוקר תרבות ומרצה, פטר אותי מתהיותי אלה כשהסביר (ב"תרבות מעריב", בספטמבר האחרון): "הישראלי הממוצע - קצה נפשו בפוליטיזציה של האסתטי". משהו בדברים עורר בי תהיות מסוג אחר, אך המשכם העמיד אותי על מקומי. וזה באמת אינו מקומם של ג'ון באז, של עמיתיה ושל אוהדיה: "ממש מעניין לו (לישראלי הממוצע) את התחת שיש משמעויות פוליטיות לשיר ?משיח' של שלום חנוך. הוא יכול פשוט ליהנות מהשיר".

צריך להבהיר: עולמה של ג'ון באז רווי הנאה ואסתטיקה שלא עברו "פוליטיזציה", משום שיש להן משמעויות והשלכות פוליטיות מלכתחילה ובדיעבד. קטעי היומן המשובצים בסרט מראים את הזמרת הצעירה צועדת יד ביד עם מרטין לותר קינג, מופיעה לצדו של דייוויד הריס (בעלה בתקופה ההיא ופעיל מרכזי בארגון שקרא לסרב לצווי הגיוס לווייטנאם), נאסרת, יוצאת מן הכלא, נוסעת לדרום אמריקה או לסרייבו כדי לתמוך במי שראוי לתמוך בו, ובתוך כל זה, ולמען כל זה, שרה בקולה הנקי, הגמיש והמעודן. אסתטיות צרופה! בוב דילן, אחד המרואיינים בסרט, מספר כיצד הקסימה אותו האסתטיות הזאת. רוג'ר מקגווין (איש להקת ה"בירדס") ודיוויד קרוסבי מתראיינים גם הם, משלימים את התמונה ומציינים את תחושת האחריות המוסרית, הבלתי מתפשרת, של ג'ון באז.

היא, מן הסתם, לא סימנה בלוח הזמנים העתידי שלה הופעה בישראל. אני מקווה שהסרט יוקרן כאן, ובינתיים ממליץ גם על הדיסק האחרון, "היום שאחרי מחר" (Day after tomorrow). שיאו של הדיסק הוא פרי עטו של סטיב ארל (Earle), המפיק המוסיקלי הקבוע של ג'ון באז בשנים אלה. אם תרצו, מה לנו רלבנטי יותר מן השיר הזה, דמוי ה"גוספל"? אפילו שמו, "דרך יריחו". ומלותיו, בתרגום חלקי: "פסעתי בדרך יריחו... מספרים שיהושע הפיל את חומות יריחו. אני יודע... פסעתי בדרך יריחו. פגשתי את אמי, פוסעת בדרך יריחו, דמעות בעיניה וראשה מושפל... ופגשתי את אבי, פוסע בדרך יריחו ועל גבו משא כבד... ופגשתי את אחי, פוסע בדרך יריחו... ידיו פצועות אך פניו נקיות... ופגשתי את אחותי, פוסעת בדרך יריחו ותינוק בזרועותיה ... ואני פסעתי בדרך יריחו..."

תגובות