שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יעקב אחימאיר על חיילי הצבא האדום

היסטוריה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב אחימאיר

המלחמה של איוואן: הצבא האדום 1939-1945

קתרין מרידייל. תירגמה מאנגלית: שולי נוסבאום. הוצאת עם עובד, 417 עמ', 94 שקלים

שלא כדרכם של מבקרי הספרים וגם בניגוד לשגרת סדר הדברים, ראוי להעניק תחילה חופן של מחמאות למתרגמת של ספר מצוין זה, שולי נוסבאום. כמובן, לא המתרגמת חיברה את הספר, נשוא רשימה זו, אבל הרי הרוב הגדול של קוראי הספרים שנכתבו בשפות אחרות, מתוודעים אל הספר כפי שתורגם לשפתם. אמנם לא קראתי את הספר בשפת המקור (אנגלית), אבל בהנחה כי המתרגמת לא שגתה במלאכתה, הרי ששולי נוסבאום הפליאה בשימוש הנהדר שעשתה בשפתנו, דלתה ממנה במידה נאותה ומבוקרת מעושרה, אך נזהרה מלעשות שימוש לא-ראוי במליצותיה. בעיקר השכילה להתאים את הנוסח המתורגם לנושא הספר, שעניינו מלחמתו של הצבא האדום בעת מלחמת העולם השנייה. תרומתה של המתרגמת לכך שהספר קריא לקוראי העברית היא מכרעת.

אך עיקר השבחים מגיעים, כמובן, למחברת קתרין מרידייל, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון. מרידייל השכילה לארוג "שילוב מנצח" ואף קריא מאוד בכתיבתה את ההיסטוריה של "המלחמה הפטריוטית הגדולה", כפי שברית המועצות לשעבר כינתה את המלחמה האכזרית על הבית, על המולדת. הרי רבות נכתב וסופר, ועוד ייכתב - למרות השנים שחלפו מאז הניצחון - על השתלשלותה של המלחמה של ברית המועצות בצבא הגרמני שהפתיע ופלש זמן קצר לאחר שנחתם "הסכם מולוטוב-ריבנטרופ"; ועוד ייכתב על תפקודו המשונה, בלשון המעטה, של סטאלין, בהיוודע דבר הפלישה הגרמנית תחילה לפולין ולאחר מכן לשטחי ברית המועצות. הרי לרשותנו, קוראי העברית, מצויים ספרים מרתקים על עמידת-הגבורה של תושבי מוסקבה ושל ערים אחרות בברית המועצות בימי המצור והסבל הנוראים.

אולם לא המהלכים הצבאיים, קווי החזית, האסטרטגיה של מצביאי הצבא האדום, נדונים בהרחבה בספר זה, אלא מעקב אחר החייל, הקצין הזוטר, בלחימתם. כאן מוצגים הבטים של מלחמה אכזרית, לא כפי שנראו מחדרי הפיקוד הגבוה, מבעד למשקפות, מנקודת המבט של מפקדי הגייסות. זהו סיפורה של המלחמה מגובה המגף, מגובה אבזם-החגורה, לא משולחן המפות. והלא גם אנחנו, אזרחי המדינה, מתוודעים אט אט לחיילים הללו, אשר בזקנתם הגיעו גם אלינו מברית המועצות, ואחת לשנה הם, הווטראנים, צועדים ברחובה של עיר, חזותיהם נפוחים בצדק מגאווה, והם צועדים שחוחים, לא רק מחמת גילם, אלא גם מעומס המדליות והצל"שים שהוענקו להם על השתתפותם במלחמה. את סיפורם מספרת מרידייל. אלה מיליוני חיילים - כולם "איוואן" - שגדלו ובגרו על ברכיה של המהפכה הבולשביקית, ומצביאיהם עוד הספיקו לחוות את שלהי שלטון הצארים ואת מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה. הם ידעו על ה"לבנים", מתנגדי המהפכה, ועל מצדדיה ה"אדומים". וגם אם שמו של מייסד הצבא האדום, טרוצקי, הגולה הדחוי שנרצח הרחק במקסיקו שנה לפני פרוץ המלחמה בחזית הרוסית לא היה ידוע כל כך, הרי כולם-כולם ידעו את שמו של שולח רוצחו, סטאלין, המצביא העליון. הם ידעו, ושנאו, את משטר-האימים שסטאלין הנהיג בבית. הם סגדו - ושנאו. ואכן, וזהו ציטוט, "היו (לוחמים) שעדיין חלמו להיכנע (לצבא הגרמני). האשליה שבסופו של דבר יתברר שהפאשיזם אינו נורא יותר לסלאבים מהמשטר של סטאלין, היה בה מן הפיתוי לחיילים הרעבים והמותשים האלה", מציינת המחברת.

הפיתוי של "איוואנים" רבים היה להיכנע. מדוע? כי בעורף הם הותירו משקים שיתופיים שבעבר היו בחזקת הפרט, לא בחזקת הכלל (זו גם היתה מלחמה שבה דור שלם נפגש עם הקפיטליזם, לראשונה מאז הופל שלטון הצארים), וכמובן החיילים ידעו על משטר-האימים, על הגולאגים, הממתינים גם להם: כי חלילה להם אם ישובו הביתה מן החזית והם נושמים, ולא יסיימו את המלחמה כגוויות בקבר אחים אי שם. ועל כן היו מחשבות של עריקה אל קווי האויב הגרמני. ועל כן, כפי שמתואר בספר, סוכני המשטרה החשאית עקבו, ריגלו ממש, אחר החיילים, אחר מוצא פיהם, כדי לחשוף גילויים של אי נאמנות, אם לא בפה, הרי אפילו בלב, אפילו במחשבה.

והיו גם יחידות מיוחדות שתפקידן היה לקטול את העריקים, לקטול כל סממן, ולו הקלוש ביותר, של בגידה אפילו לפני התממשותה. "איוואן" היה אפוא בעת ובעונה אחת גם מי שמוכן להקריב את חייו למען המולדת, וגם מי שעומד לבגוד בה. אבל הרי אותה דמות חצויה התגלמה באישיותו של סטאלין, על כל המשגים שעשה. הוא הרי לא היה איש צבא מיומן. ועם זאת, וכך אנו קוראים בין השורות של הספר, מצביא-הניצחון, עד כדי מסקנה, בעקבות הקריאה - בספר שלא הוכתב מלמעלה, כמובן - כי אלמלא סטאלין, ייתכן שברית המועצות היתה נכנעת לאויב הגרמני. הנה תיאור מופלא שכתבה המחברת על השניות שבדמותו של סטאלין בימי ראשית המלחמה: "המבוגרים לא סלחו מעולם על הבגידות של שנת 1929, על ייסורי העוני והאובדן. ועכשיו סטאלין מאכזב אותם שוב. ואולם הצעירים, והמיליונים שראו עכשיו באור חדש את העולם שלהם, לאחר שחבריהם נהרגו לנגד עיניהם, השתוקקו למעט נחמה עם סיומו של החורף. זה התהליך שבאמצעותו הפך המנהיג לסמל של הערצה, הדמות הקבועה היחידה שהבטיחה הצלה נשארה חזקה... ובעצם הוא ייצג את גן העדן האבוד הזכור מעולם שנעלם. הוא היה קמע, שם, שהיו שתיעבו אותה בחדרי חדרים. ואולם בחשכה הזאת מוטב היה למצוא משהו להאמין בו ובלבד שלא למות בצער ובבדידות מוחלטת". איזה ניתוח היסטורי, פסיכולוגי-קיבוצי, מופלא ממש, של הקמע, סטאלין שמו. זו הדואליות שבדמותו של סטאלין, בעיני ה"איוונים". הקמע שלא נסדק גם לאחר המלחמה, לאחר הניצחון.

חלפו 11 שנים עד שהקמע נסדק בפומבי, בנאום ההוקעה של סטאלין ופשעיו, הנאום שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-1956, שלוש שנים לאחר מותו של סטאלין. אין ספק כי המלחמה הנוראה שבה איבדה ברית המועצות 27 מיליונים מאזרחיה, ויותר משמונה מיליוני חיילים בשדות הקרב ובמחנות השבויים הגרמניים, היא פצע שלא הגליד כנראה עד היום. וכאן גם עוצמתו של ספר זה: שהרי המחברת אינה פוסחת על שום הבט של החיים, של המוות ןגם של הפשעים: פשעי החיילים הסובייטים בעת ההתקדמות לברלין, ובעיקר מעשי אונס המוניים בנשים גרמניות. היא אפילו לא פוסחת על תופעת התפרקות המשפחות, עקב ריחוקה של החזית מן הבית.

המחברת הצליחה, בכישרון הכתיבה וביכולתה לשזור עלילה "מן החיים", לספר סיפור שהוא לעתים קשה לעיכול, אך מרתק לקוראיו, וכה חיוני להבנתנו פרק כה חשוב לא רק בתולדות מלחמת העולם השנייה, אלא חיוני להבנת חיילים, מצביאים ואזרחים בזמן מלחמה - תופעת קבע בתולדות העמים.

יעקב אחימאיר הוא עורך ומגיש מהדורת החדשות "רואים עולם" בערוץ 1

החיילים של סטאלינגרד

הלוחמים עצמם טענו, שאף אחד לא יחזיק מעמד יותר מעשרה ימים. גם הקשוחים שבהם אמרו שהם משוכנעים שלאחר היום השמיני או התשיעי הם ייפצעו, אם לא ימותו. רבים מהם התרגלו לקולות המלחמה ולריחותיה, ובעלי הניסיון שבהם הרגישו שהם יכולים להעריך, אפילו לנבא, איך ייראה היקום שלהם. וזאת היתה השליטה המרבית שלהם אי פעם בתוהו-ובוהו של החזית. "על פי מעוף הפגז ידענו אם הוא יפגע בך או לא", זכר אחד הניצולים. "גם יכולנו לומר איפה ינחת הפגז על פי הרעש שלו". ואולם המאבק האינסופי להיות דרוך וערני פגע בסופו של דבר בכושר הריכוז. המסמכים שבארכיונים אינם עוסקים במצבי דחק - הצבא האדום פעל על פי מדדים פחות רגישים של בריאות החיילים וכשירותם - ואולם, כמו שניסח זאת אחד הניצולים, האנשים נהיו "קצת פחות מבני-אדם" כאשר התאמצו לשמוע את הצללים בחשיכה. "לפחות אני יכול לומר שהייתי עד להרבה מעשי גבורה", כתב לאחר זמן קצין אחד לאשתו, "אבל גם ראיתי המון דברים שהצבא האדום צריך להתבייש בהם. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה מסוגל לסוג של חוסר רחמים שבעצם גובל באכזריות. חשבתי שאני טוב לב, אבל נראה שהבן אדם יכול להסתיר בתוכו זמן רב את התכונות שמתגלות רק בזמנים שכאלה".

האנשים גם למדו שיש תוצאות גרועות מן המוות. "אם זה מוצא חן בעינינו או לא", כתב אותו קצין, "בסופו של דבר כולנו שואלים את עצמנו - ומה אם אהיה בסוף נכה? איך אשתי תקבל את זה? אתה ממש לא רוצה לחשוב על האפשרות שתהיה נכה. כמובן, זאת אפשרות ריאלית, אבל אתה רוצה לחשוב על דברים אחרים - על חיים מלאים ובריאים". חיים בריאים, אולי, ושמא זיכוך הנפש שבמוות. חיילים החלו לראות בקרב, ואפילו בהתאבדות, כמין אקסטזה.

קתרין מרידייל, מתוך "המלחמה של איוואן"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ