בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיני טומאה | התבוננות מקרוב ביחסה של החברה לזנות

ספר חדש מוכיח כי בכל הנוגע ליחסה של החברה לזנות לא הרבה השתנה ב-100 השנים האחרונות

תגובות

טמאים: סחר בנשים בארגנטינה ובישראל

חיים אבני. הוצאת ידיעות ספרים, 303 עמ', 98 שקלים

ספרו של הסופר הקולומביאני המהולל גבריאל גרסיה מארקס, "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", נפתח כך: "בשנה שמלאו לי תשעים ביקשתי להעניק לעצמי ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה" (עם עובד, 2005, מספרדית: טל ניצן). הספר, רובו ככולו, עוסק בתיאור חוויות המספר לנוכח מתנת יום ההולדת שהעניק לעצמו, ואגב כך בחיפצון מיני של נשים וילדות. מזעזע? לא ממש. המספר של מארקס המעניק לעצמו שירותי מין מילדה כמתנה לגיל 90 אינו עושה דבר שנחשב לחריג במיוחד בתרבות שלנו. כמעט בכל מקום על גבי הגלובוס "טבעי" לגברים לקנות מין מנשים.

"טמאים", ספרו החדש של הפרופ' חיים אבני, מביא מעין גירסה דוקומנטרית לאווירה החברתית והתרבותית המשורטטת ביד האמן של מארקס ובספרים רבים אחרים המתמקדים בחוויותיהם של צרכני זנות. עיקרו של "טמאים" הוא התבוננות מקרוב ביחסה של ארגנטינה לזנות החל מסוף המאה ה-19 עד למחציתה של המאה ה-20.

ציטוט מעניין בפתח הספר עוסק בפרשנותו של שופט ארגנטינאי לחקיקה המסדירה זנות. אלה הדברים: "מטעמים של מדיניות מינית עליונה, ובהתחשב במנהגים ובמוסר המיני שלנו, לא יהיה זה כדאי להביא את רדיפת הזונות לדרגת חומרה כזו שתהפוך את המגעים המיניים לבלתי-אפשריים בעבור רוב האנשים הבלתי נשואים". הדברים הישירים האלה עשויים לשמש ניסוח רענן וגלוי לרציונל שעדיין עומד ביסוד התפישה הנוהגת ברוב מדינות העולם בקשר לזנות. הרטוריקה של השופט הנכבד אינה תקינה פוליטית היום, והאווירה התרבותית והחברתית אינה מבחינה יותר בין זכותם של אנשים נשואים לזכותם של הבלתי-נשואים לרכוש "מגעים מיניים", אך ליבת הדברים משקפת את המציאות, שלא השתנתה. גם בעשור הראשון של האלף השלישי ממשיכה הזנות, למרות הניצול וההשפלה הטבועים בה, להיתמך במוסכמות חברתיות, במנהגים, במוסר מיני ובנורמות משפטיות המאפשרות את קיומה. היום, כמו בעבר, נתפשת הזנות כתופעה שאי אפשר, וגם לא כדאי, למגר, כדי לא לפגוע בצרכני המין ובזכותם להמשיך ולקנות מין.

חיים אבני מודע לתפקידה המרכזי של החברה כמי שמתחזקת ברציפות את תופעת הזנות, גם אם ניסוחיו בעניין זה מתונים משהו. הוא מציין כי הביקוש הגברי לזנות מקיים את התופעה, ואפשר שבביקוש זה "חבויה לא רק התאווה הגברית לפוליגמיה, אלא גם ההכשר החברתי הניתן לה". הוא צודק בהצביעו על הלשון כמבטאת את התפישה החברתית המקובלת, הכופה על הנשים מחיר חברתי כבד מנשוא, ופוטרת את הלקוחות. מחד גיסא - "זונה", מלה הטעונה במטען של השפלה וביזוי; ומנגד - "לקוח", מלה נייטרלית, נטולת ערכיות שלילית. אין בה כדי להבדיל את הגבר הקונה מין מאדם הצורך כל שירות אחר, ואין בה כדי להטיל דופי או קלון.

לא נוצרו בשפה מלים נרדפות ללקוחות, שיש בהן כדי לבזות ולהשפיל, כשם שאירע למלה "זונה", שזכתה לשפע של חלופות מעליבות ("פרוצה", "שרמוטה" וכו'). כדי לתקן את הפער ולהימנע מ"מכבסה לשונית", מציע אבני, בהתבססו על מקורות מקראיים, להחליף את הכינוי "לקוחות" ב"זונים". הכוונה ראויה לשבח. הבעיה הלשונית אכן קשה וטורדת, ובעיני אמנם אין מנוס משימוש בביטויים חלופיים המיועדים לפרוץ את חומת הניצול הכרוך בזנות, גם אם השימוש בהם נראה לעתים מלאכותי. אולם הפתרון המוצע הוא בעייתי. ראשית, השימוש הרצוף שנעשה לאורך הספר במונח "זונה" מותיר את האשה בקלונה הלשוני. שנית, בשל כללי הדקדוק העברי, השימוש במונח "זונים" יוצר מעין מקבילה משונה, המעמידה את הקורבן ואת המקרבן באותו מישור לשוני, וזאת בהיפוך גמור לכוונתו של המחבר. חלופות אפשריות הן הביטויים "נשים בזנות" או "נשים מוזנות" (כהצעתה של הד"ר אורית קמיר) ו"צרכני מין". מכל מקום, ההתחבטות בענייני לשון שהספר פותח בה היא עוד אות למבוכה המאפיינת את היחס לזנות, הבאה לידי ביטוי בהקשרים שונים - תרבותיים, משפטיים וחברתיים, כעולה גם מהספר הזה.

*

הדגש בספר מושם על פרשייה היסטורית של סחר בנשים יהודיות שהובאו לארגנטינה מאירופה בידי סרסורים יהודים כדי שיועסקו בזנות. את הפרשייה זו, על כל היבטיה ופרטיה, פורש המחבר ביד בוטחת, בשטף וברהיטות. לספר שני הישגים מרכזיים. הישגו הראשון הוא שרטוט תמונה גדושה בפרטי-פרטים, שיש בכוחה להתמקד בסבלן של נשים יחידות ובה בעת ליצור מראה-על, המעמיד את הקוראות והקוראים על מלוא צביעותה ותחכומה של מערכת חברתית שנרתמה לאפשר את הניצול. המקרים הפרטיים הרבים והדיוק המחקרי אינם מטשטשים כאן את הפרספקטיבה הרחבה, שממנה מצטיירים בחדות טורדת מנוחה הסבל והפגיעה בכבוד הטבועים בסחר המין.

אין תפישה חברתית שעל פיה "טבעי" לנשים כקבוצה לשאוף להציע מין למכירה, או להפוך לזונות. להיפך. רוב הנשים "מידרדרות" לזנות, או נקלעות לזנות כתוצאה מניצול חולשתן. כעולה מכך, שוק הזנות נוצר מלכתחילה לא בשביל הנשים המוכרות את השימוש בגופן, אלא בשביל הגברים המבקשים להפיק מהן רווחים (הסרסורים) והגברים המעוניינים לקנות מין (הלקוחות). דפוסי הפעולה, השפה ומנהגי השוק מעוצבים ברוח האינטרסים של אלה. נקודה זו מיטיב הספר להבהיר. שוק הזנות היה מאז ומתמיד שוק של קונים, או שוק של לקוחות, המאורגן כדי למקסם את רווחיות הסרסורים ונוחות הלקוחות.

ההישג השני של הספר הוא כוחו של התיאור ההיסטורי העשיר והמדויק המובא בו להפריך טיעונים הרווחים גם היום בשבחי לגיטימציה מלאה של זנות. הספר עוקב אחר ההתנהלות ההיסטורית של שיטה חברתית ומשפטית, שלמעשה הנהיגה לגיטימציה של זנות, תוך שהיא נתמכת במערכת מפורטת של הסדרים ותקנות, שיועדו, בין היתר, לדאוג לבריאות הציבור, לאפשר לנשים בזנות להשתחרר מעולם הסרסורים. מתמונת המצב המתוארת בספר, עולה כי מקבץ ההסדרים הזה לא הפחית במאום את בידודן החברתי של הנשים בזנות, ולא מיתן את סבלן, ניצולן והשפלתן. הכישלון המתועד של ניסיונות ההסדרה הללו משמש תשובה חד משמעית למי שמבקשים היום לחזור לאחור ולהפוך את הזנות ללגיטימית, במובן שבו היתה לגיטימית בארגנטינה של העבר. נשים בזנות משלמות מס כבד של קלון חברתי והשפלה בכל חברה שהן נמצאות בה, וזאת בלי קשר לאופן שבו מתייחסת שיטת המשפט לזנות. לגיטימציה של זנות מקבעת את המצב וחוסמת כל נתיב אפשרי לשינוי. בהאירו נקודה זו באמצעות הדוגמה הארגטינאית, עושה "טמאים" שירות חשוב.

בספר מתוארת ההתגייסות היהודית חובקת העולם למיגור תופעת הנשים היהודיות המועסקות בזנות בארגנטינה. התגייסות זו - שכללה חרם ומאבק ציבורי נגד ה"טמאים" (כך כונו כל היהודים הקשורים לסחר במין), וכן מאבקים אישיים לחילוץ נשים מידיהם - נבעה בעיקר מהפגיעה בשמה הטוב של הקהילה היהודית ומהקלון שהושת עליה כתוצאה מקישורה לזנות, ופחות מהכרה בפגיעה הקשה בנפשן ובגופן של הנשים. כך, ההתייחסות לתופעה בספר ששיגרו ציוני ארגנטינה לצירי הקונגרס הציוני החמישי ב-1901, אינה עושה אבחנה בין הסרסורים לבין הקורבנות, ומתייחסת בעיקר לפגיעה במוסריותה וכבודה של הקהילה: "לצערנו ולבושתה של האנושות כולה מצויים כאן, בבואנוס איירס... בין 1,800 ל-2,000 יהודים השייכים לענף בלתי-מוסרי זה. מהם כ-500 עד 600 הם גברים והיתר נשים".

*

גורלן העגום של הנשים היהודיות שהגיעו לארגנטינה אינו שונה באופן משמעותי מגורלן של נשים לא-יהודיות שהגיעו לישראל או לכל מקום אחר כדי שיועסקו בזנות, או מגורלן של נשים שנקלעו לזנות בארץ מולדתן. יהדות הנשים, בארגנטינה או בישראל, או יהדות הסרסורים וצרכני המין אינן בבחינת גורם המשנה משמעותית את תמונת הניצול והסבל הטבועים בזנות, ואת אי-ההכרה במשמעות המשפטית שלהם, ואינה טעם המצדיק את החיבור הנעשה בחלקו השני של הספר, בין פכים מהיסטוריית הזנות בפלשתינה ובישראל לסיפור הארגנטינאי.

הסיפור הארגנטינאי, שאותו מספר המחבר ביד בוטחת, הוא חשוב ומעניין ויכול לעמוד בפני עצמו. הניסיון בסופו של הספר לעמוד על קווים של דמיון ושוני "בין הרפובליקה הארגנטינאית ומדינת היהודים" אינו מוסיף הרבה. בין היתר, מציין אבני כי בארגנטינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הזנות לא היתה תופעת שוליים, אלא חלק מתרבותה של חברה "מצ'ואיסטית ופטריארכלית". בארץ ישראל, לעומת זאת, החברה היא מתירנית, ויחסי מין מחוץ לנישואים מוצגים בתרבותה כדבר שבשגרה. הדברים נכונים, כמובן, אולם ההבדל בין התרבויות לא השפיע משמעותית על האופן שבו ממשיכה הזנות להיתפש. גם ישראל המתירנית משמרת אותן תבניות של חברה "מצ'ואיסטית ופטריארכלית" ממש כמו ארגנטינה של שם ואז, ומכוחן של אלה ממשיכה הזנות להתקיים, ואפילו לשגשג.

גם בישראל של היום הזנות אינה בבחינת תופעת שוליים, אלא התרחשות יומיומית, תכופה ונפוצה. העידן הדיגיטלי אף העצים את נפח שוק הזנות, תוך שיפור נוחות ופרטיות הלקוחות. הזנות זוכה לתשומת לב תקשורתית ותרבותית ניכרת, ונתפשת לרוב כחלק מהחיים. במיוחד כך באשר לזנות שאינה מוגדרת כקשורה לסחר בנשים. בעוד שהסחר בנשים זכה לטיפול חקיקתי מחמיר והתקבע בתודעה הציבורית כשלילי, הזנות ה"רגילה" נותרה תופעה שהתודעה החברתית אינה רואה בה בעיה מיוחדת, ואינה ערה לבעייתיות העקרונית הגלומה בה.

פסקת הסיום של הספר קושרת בין הסיפור המקראי על יהודה ותמר לבין חברות עכשוויות: "ובפרק המיוחד הזה שבסיפורי האבות בספר בראשית בא לידי ביטוי תמציתי היחס רב הסתירות כלפי הזנות. הזדקקות ייצרית לה, בושה מפני ?מה שיאמרו', מערכת ערכים רשמית מנוגדת לה ועונש חברתי ממשי על פגיעה ב'כבוד המשפחה'. כל העמים והמדינות מנסים ליישב את הסתירות האלה, והעם היהודי, ארגנטינה ומדינת ישראל בכללם".

יסוד חשוב, למעשה היסוד החשוב ביותר, חסר בפירוט הזה, בדבר הסתירות שאותן מנסים עמים ומדינות ליישב. זוהי הפגיעה הקשה, הבלתי-הפיכה, הנגרמת לכל אשה בזנות; מס הקלון החברתי המושת עליה בהפיכתה מאשה לזונה. אי-הכרה פורמלית בקלון החברתי ובנובע ממנו היא המשותפת לישראל, לארגנטינה ולכל מדינה אחרת בעולם המאפשרת לזנות להתקיים. ועם זאת, הספר, בהשליכו אור על עוד מקטע בתוך מארג אפל, אוניברסלי ועל-זמני של ניצול והשפלת נשים, מוסיף רובד משמעותי להכרה בקלון הזה ובחובה המעשית שהוא מטיל על כל חברה.

ספרה של הפרופ' שולמית אלמוג, "נשים מופקרות", ראה אור בהוצאת משרד הביטחון



חוף תל ברוך. שוק הזנות מאורגן כדי למקסם את רווחיות הסרסורים ונוחות צרכני המין


אני ד' הובאה לארגנטינה ב-1904 לעסוק בזנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו