שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אשתו של גנב המחברות: חייהם של סקוט וזלדה פיצג'רלד

הרומן "שיר אלבמה" הוא רומן המעורר מחשבה על כתיבתו של פיצג'רלד ואולי גם על כתיבה בכלל כעל אקט של הפנמה של האחר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר מרין

שיר אלבמה

ז'יל לרואה. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מחברות לספרות, 176 עמ', 84 שקלים

Oh, moon of Alabama"

,We now must say goodbye

We've lost our good old mama

And must have whisky, oh, you "know why

("שיר אלבמה", מאת ברטולט ברכט וקורט וייל, מתוך המחזה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני")

לאורך הקריאה בספרו של ז'יל לרואה אני חושבת על הביצוע המפורסם של להקת "הדלתות" לשיר אלבמה. נעימת הפתיחה הקברטית-קרקסית, קולו החם, המתריס, של מוריסון. מדוע בכלל בחר לרואה הצרפתי לקרוא לרומן הבדיוני שכתב ב-2007, על חייה של זלדה סייר, אשתו של הסופר סקוט פיצג'רלד, בשם המזוהה כל כך עם להקת "הדלתות", שפעלה כ-20 שנה אחרי מותה של זלדה? אפילו במקור הצרפתי נקרא הספר "Alabama Song" באופן כזה שלא ניתן יהיה לטעות בין שם הספר לבין שירו של ברכט והביצוע המפורסם ביותר שלו.

אלבמה היתה, בראש ובראשונה, מקום הולדתה של זלדה; בת זקונים למשפחה אריסטוקרטית, שבעקבות מפגש גורלי עם סקוט פיצג'רלד - קצין צעיר ועני הנחוש להתפרסם כסופר - עזבה את המדינה השמרנית בדרום ארצות הברית לטובת ניו יורק הדקדנטית של עידן הג'ז. ובכל זאת, נדמה שיותר מחוט אחד קושר את אלבמה של זלדה פיצג'רלד אל אלבמה של ג'ים מוריסון, ואולי זלדה עצמה היא שקרובה למוריסון; גם היא, כמותו, היתה יפה להדהים, חובבת מושבעת של אלכוהול והתערטלויות פומביות. חייה אמנם לא היו קצרים כשל מוריסון, היא החזיקה מעמד עד הגיל המופלג של 47 (למרות שבעשר השנים האחרונות לחייה היתה מתה-חיה מהלכת, מאושפזת סדרתית במוסדות לחולי רוח שבאחד מהם מתה בסופו של דבר, בשריפה שפרצה במוסד). ובכל זאת, דומה כי שניהם הונעו על ידי אותה להבה מאכלת השמורה לסלבריטאי העל (וזלדה פיצג'רלד היתה סלבריטאית-על באמריקה של שנות ה-20); זו שמולידה פרצי יצירתיות אינטנסיביים מלווים בגלים ממושכים יותר של הרס עצמי. אבל יותר מכך, נדמה לי שהדיאלוג המפתיע שנוצר בין "שיר אלבמה" בביצוע "הדלתות" לבין הרומן של לרואה עשוי גם ללמד משהו על אופיו המתעתע והרב-שכבתי של הרומן עצמו.

"שיר אלבמה" הוא רומן העושה מחד גיסא שימוש מושכל, מודע-לעצמו בחומרים ארכיוניים שהופיעו בביוגרפיות שנכתבו על סקוט וזלדה פיצ'גרלד (בהם, למשל, ציטוטים ישירים ממכתב מפורסם שכתב פיצג'רלד לבת המשותפת שלו ושל זלדה). מאידך גיסא זה טקסט ספרותי בדיוני, אישי מאוד, של לרואה, מעריץ נאמן של זלדה, המבקש להעניק לה בחזרה את קולה הספרותי שנגזל ממנה, לכאורה, על ידי בעלה; אותו בעל שתבע ממנה, לטענתה, להוסיף את שמו לטקסטים שכתבה בנימוק ש"את יודעת, חומד, נמכור אותה יותר טוב, את הנובלה שלך, אם השם שלי יופיע עליה", ובהמשך אף חיטט כגנב במחברותיה והשתמש בקטעים מהן ברומנים שכתב.

האופן שבו בוחר לרואה לספר את סיפור מערכת היחסים בין סקוט לזלדה פיצג'רלד מתוך תודעתה של זלדה, הדמות המוכרת והמוערכת פחות מבין השתיים, מעלה בתודעה טקסט ספרותי נוסף שלרואה, סביר להניח, הושפע ממנו. מדובר ב"ים סרגסו הרחב" (זמורה-ביתן, 1981), הביוגרפיה הבדיונית שכתבה ג'ין ריז ב-1966 על דמותה של "המשוגעת מעליית הגג" (אשתו הראשונה של רוצ'סטר ב"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה) שנכלאה על ידי בעלה בעליית הגג עד שהעלתה באש את עצמה ואת האחוזה כולה. למרות שלרואה כותב ביוגרפיה בדיונית על דמות מציאותית - בעוד שריז כתבה ביוגרפיה בדיונית על דמות בדיונית - קשה שלא לתת את הדעת על הדמיון העקרוני בין שתי הביוגרפיות. שתיהן מציעות מעין הכלאה כמעט פוסט-מודרנית בין טקסט ביוגרפי וספרותי קיים לבין טקסט בדיוני המציע פרשנות אישית-אסוציאטיבית של הקודמים. יותר מכך, נדמה שלרואה מנסה להראות כי זלדה עצמה היתה "המשוגעת מעליית הגג"; האשה ה"אחרת", הדומיננטית, המוכשרת-יותר-מדי, שדוכאה והושתקה על ידי בעלה עד שאיבדה את שפיותה ומתה בשריפה מסתורית שאליה ספק נקלעה בטעות ספק הביאה את עצמה.

במבט ראשון, נדמה שלרואה מגיש את הגרסה ה"תקינה פוליטית" של סיפור "המשוגעת מעליית הגג"; הוא בוחר - בלשון השיח הפמיניסטי - "לדובב את המושתקת", "לכתוב-מחדש את הטקסט שנדחק לשוליים" וכך הלאה. ועם זאת, גם הגרסה הזאת, שאומצה במשך שנים על ידי חוקרות ספרות שרותקו על ידי דמותה של זלדה, מתבררת עד מהרה כציפוי נוסף בעוגת השכבות המרהיבה שיצר לרואה, ציפוי שמתחתיו מתגלה שכבה אחרת, סיפור אחר, חד-משמעי פחות, אבל אולי גם מעניין יותר; הסיפור על הקשר ה"הומוסקסואלי" בין זלדה לסקוט פיצג'רלד.

לאורך הרומן מתאר לרואה את השניים כשני כפילים, שני צעירים ("בנים של זקנים" כדברי זלדה), דומים זה לזה כשתי טיפות מים לא רק במזגם הסוער ובתאוות הפרסום חסרת הגבולות שלהם, אלא אפילו מבחינה חיצונית. באחד הקטעים היפים בספר מתארת זלדה מעין מופע דראג שבו היא לובשת את בגדיו של בעלה, מחליקה את שערה לאחור ומחקה את תנועותיו ואת אופן דיבורו עד כי מכריהם כמעט מתבלבלים ביניהם. זלדה עצמה, צריך לציין, היתה משוכנעת לחלוטין שבעלה הוא הומוסקסואל. לפי לרואה היו לכך סיבות טובות: על פי עדותה של זלדה ברומן, המשיכה המינית בינה לבין בעלה היתה חלשה ביותר, ומשלב מסוים למעשה חדלו כלל לקיים יחסי מין. זלדה אף טוענת בתוקף באוזני רופאיה בבית החולים לחולי רוח, שבו מאשפז אותה בעלה, כי תפסה אותו ואת ידידו הקרוב, סופר עולה בשם לואיס (כפי הנראה, בן דמותו של המינגוויי, שהקשר בין השניים אכן עורר את חשדה של זלדה גם במציאות), כשהם מבצעים זה בזה מין אוראלי. בנוסף, זלדה מתארת את עצמה כאשה "גברית"; שטוחת חזה, אסרטיבית וחסרת עכבות מבחינה מינית, והיא אף מציינת כי בעלה מאשים אותה בהיותה לסבית בעצמה (אשמה שמעמידה במבחן, כך נדמה, אף את יכולת ההתמודדות של לרואה עצמו, שממהר לדחות אותה בתוקף בשמה של גיבורתו המציאותית-בדיונית).

אבל נדמה לי שסיפור הקשר ה"הומוסקסואלי" בין זלדה וסקוט פיצג'רלד הוא הרבה יותר מאשר רכילות ספרותית או הערה על נזילות מגדרית ביחסי גברים ונשים, יש לו גם משמעות ספרותית חשובה. בראש ובראשונה, מפני שהוא חושף את ההבט הדיאלוגי, הטפילי כמעט, של הפרוזה שכתב סקוט פיצג'רלד, מגדולי הפרוזאיקונים האמריקאים במאה ה-20, בין אם פיצג'רלד אכן גנב טקסטים מאשתו בין אם לא. בה בעת, ספרו של לרואה עשוי לחדד את תשומת הלב אל ההבטים הדו-מיניים של כתיבתו של פיצג'רלד; הבטים - שכפי שהעירה כבר וירג'יניה וולף - חיוניים לקיומה של כל ספרות גדולה, ושאולי העניקו לרומנים מופלאים כמו "גטסבי הגדול" ו"ענוג הוא הלילה" את איכותם הספרותית הייחודית, החמקמקה והמלנכולית.

ובכל זאת, אי אפשר שלא לתת את הדעת גם על הממד הטראגי של יחסי הכפילות בין זלדה וסקוט פיצג'רלד. בניגוד לזוגות ספרותיים אחרים, שחוסר הסימטריה בהערכה שזכו לה בחייהם "התאזן" לאחר מותם, או לפחות לאחר מות אחד מהם (טד יוז וסילוויה פלאת' הם, כפי הנראה, הדוגמה המתבקשת לכך), ההיררכיה הספרותית הברורה בין סקוט וזלדה פיצג'רלד נשמרה עד היום. סקוט פיצג'רלד נכנס לפנתיאון של הספרות האמריקאית במאה ה-20 בשעה שזלדה - האלטר-אגו הנשי שלו - נותרה בתודעה הספרותית בעיקר כאנקדוטה, והטקסטים שכתבה לא זכו לתהודה.

אם באמת מבקשים, בעקבות לרואה, להיכנס אל תוך עורה של זלדה, קשה שלא לחשוב על הכעס והכאב שבוודאי חשה לנוכח הקשרים הספרותיים המתרקמים בין בעלה לבין סופרים אחרים, גברים, שאותם העריך והעריץ. קשרים אלה נתפשו על ידה, בוודאי, כבגידה שהיתה חמורה בהרבה מן הבגידה המינית, אם זו אכן התרחשה בפועל, משום שהם היו כרוכים בבגידה ספרותית; בבחירה להחליף אותה - בת השיח שלו, הפרטנרית שלו לכתיבה ולהצלחה - בגבר אחר, באופן שסימן את מחיקתה הסופית מחייו, ואולי גם הוביל להידרדרותה הנפשית הקשה. ספרו של לרואה מזהה את הכאב הזה, ואף מזדהה אתו, כפי שעולה מאחרית הדבר הנוגעת ללב שכתב בסוף הספר. ועם זאת, נדמה כי זהו כאב העטוף בשכבות כה רבות, שכבות של טקסטים ספרותיים, תרבותיים ופופולריים שונים, עד כי לפעמים קשה להבחין בתמצית שלו; בשיר האחד, שיר אלבמה הפרטי והחד-פעמי של זלדה פיצג'רלד, השיר העצוב על הכמיהה לשוב הביתה, למצוא את הקול, את הטקסט הפנימי, רגע לפני שזה נפרץ ונבלע על ידי מישהו אחר.

Alabama Song \ Gilles Leroy

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ