מערבה מכאן | שמעון זנדבנק כותב על ג'יימס ג'ויס

אלמלא השלג היורד בכל מקום, אפשר לטעות למקרא סיפוריו של ג'יימס ג'ויס ולחשוב שאין זה סופר אירי שכתב לפני 100 שנים, אלא סופר ישראלי הכותב היום

שמעון זנדבנק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמעון זנדבנק

דבלינאים

ג'יימס ג'ויס. תירגם מאנגלית: אברהם יבין. הוצאת עם עובד, 266 עמ', 88 שקלים

צ., המכונה צ. הקטן, הולך לפגוש ידיד שעזב את הארץ לפני שמונה שנים וחי בלונדון, ועכשיו הוא מגיע לביקור מולדת. "לאט-לאט, בחורים", היה אותו ידיד אומר לפני שעזב, "הנה אני מוצא את בור השומן!" ואכן, מתברר שמצא אותו. אין כל ספק, אומר צ. הקטן בלבו בדרך לפגישה, אם אתה רוצה להצליח עליך לנסוע מכאן. הם נפגשים ושותים לחיים, לחייהם ו"לחיי ימים משכבר ומכרים משכבר". אתה צריך להסתובב קצת בעולם, אומר האורח לצ. הקטן. לונדון, פאריס, "זה יעשה לך טוב". אפשר למצוא שם חתיכות טובות. צ., הנשוי ומטופל בתינוק, מקנא. הוא בטוח שהאורח, איש העולם הגדול, משתעמם בפרובינציה הזאת. אבל הלה מבטיח לו שלא: "זאת הרי המולדת, כמו שאומרים. אי אפשר שלא תהיה לך איזו חולשה אליה". למרות זאת, צ. חש שהאורח מתנשא עליו, שביקורו כאן הוא מעשה של התנשאות על המולדת. הוא מרגיש צורך לדקור את הבלון, להתריס נגד האורח-הפורח שיום אחד יכניס גם הוא את הראש לשק, ימצא כמו כולם את הבחורה המתאימה. "אם לא יהיה חשבון שמן בבנק היא לא בשבילי", מכריז האורח, "יש מאות - מה אני אומר? - אלפי גרמניות ויהודיות עשירות, מסריחות מכסף, שישמחו מאוד". בבית, התינוק בזרועותיו, מתעוררת בצ. הקטן "מרדנות עמומה נגד חייו". "האם לא יוכל להימלט מביתו הקטן?", הוא חושב. "האם כבר מאוחר לו לנסות לחיות חיים נועזים" כמו ידידו? אבל כשמתוך הכעס על היותו "אסיר עולם" הוא צועק על התינוק וזה מגיב בצרחות, ואשתו חוזרת וחוטפת את התינוק מידיו ומביטה בו, בצ., בשנאה, מציפה בושה את פניו ודמעות של חרטה עולות בעיניו.

עד כאן סיפור א'. והנה סיפור ב': ג.ק., מרצה ומבקר ספרות, מגיע עם אשתו בערב קר למסיבה בביתן של שתי דודות זקנות. ג. יודע ש"רמתם התרבותית" של הדודות ואורחיהן שונה מרמתו, ושבעצם הדודות הן סתם שתי זקנות "נבערות מדעת", ואף על פי כן הוא מתכנן לשאת בשעת הארוחה נאום בשבחן ובשבח "מידות טובות כהכנסת אורחים, הומור, אנושיות, שהדור החדש, הרציני מאוד והמשכיל לעילא... לא התברך בהן".

ב"דור חדש" זה הוא מתכוון בעיקר לקולגה שלו, אשה לאומנית אינטרוסיבית, הנוכחת גם היא במסיבה ומציעה לו לבוא אתה ועם חבריה לחופשת קיץ באחת מפינות הארץ. כשהוא אומר לה במבוכה שכבר נדבר לצאת לטיול אופניים עם חברים לצרפת או לבלגיה, או אולי לגרמניה, היא מטיחה בו: "ומדוע אתם נוסעים לצרפת ולבלגיה במקום לטייל בארצכם שלכם?... אין לכם ארצכם שלכם לטייל בה, ארץ שאתם לא מכירים כלל, ובני עמכם והמולדת שלכם?" ואז הוא מתפרץ: "אגיד לך את האמת: נמאסה עלי ארצי שלי, נמאסה!" אבל אשתו דווקא רוצה לראות שוב אותה פינה בארץ - מקום שם התרחש לפני שנים רבות, כמו שמתברר בהמשך הערב, כשג. ואשתו חוזרים מן המסיבה למלון, סיפור אהבה בינה לבין נער צעיר שמת. לשמע אותו סיפור נעורים נלהב וטראגי, מרגיש ג. דחוי, מופרש מן החיים האמיתיים, מן התשוקה האמיתית. "הגיעה השעה לצאת למסע מערבה", הוא אומר לנפשו. בחוץ יורד באותה שעה שלג, והשלג יורד בכל רחבי הארץ והוא "נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קצם, על כל החיים והמתים".

אלמלא כיוון המסע הביתה למערב דווקא, ואלמלא השלג היורד בכל רחבי הארץ, הייתי טועה למקרא תמצית זו של הסיפור, כמו גם של קודמו, לחשוב שלא בסופר אירי מדובר, שכתב את סיפוריו לפני 100 שנה, אלא בישראלי הכותב היום. הרי כל המוטיווים כאן, הייתי אומר לעצמי, הם ישראליים-טיפוסיים: ההיקלעות התזזיתית בין חו"ל והארץ, המיאוס במה שהולך כאן פלוס רגשי האשמה והחרטה על המיאוס הזה, הקנאה במי שעשה חיל הרחק מכאן ועם זאת הקשר בטבור לארץ הזאת, הגעגועים לימים רחוקים של אנושיות שהיתה כאן פעם ובה בשעה מבט מגבוה על הפרימיטיביות של הדור הישן והתעלמות מאותם ערכים עצמם שאתה משבח בהם, וכו' וכו'. רק שגבריאל קונרוי, גיבור "המתים", הלא הוא הסיפור השני שאת תמציתו הבאתי - הסיפור החותם את "דבלינאים" ובלי ספק החזק, הייתי אומר הגאוני, בסיפורי הקובץ - גבריאל זה מרגיש שבמקום טיול אופניים בבלגיה או בצרפת הגיעה השעה לצאת למסע מערבה, כלומר לאיי אראן, על חופה המערבי של אירלנד, כהצעתה של אותה קולגה לאומנית; ואילו הישראלי היה מרגיש שהגיעה השעה לצאת למסע מזרחה (למדבר יהודה), או צפונה (לגליל), או דרומה (לאילת), ודווקא על המערב, כלומר על אירופה, צריך לוותר.

אבל המערב של גבריאל קונרוי, יותר נכון של ג'ויס, הוא לא רק כיוון פוליטי, לא רק שטח במולדת שראוי שפטריוט אירי יבלה בו חופשה. הטלטול האמביוולנטי בין אירלנד וחוץ לארץ בוודאי חשוב ביותר לג'ויס, שבילה את רוב חייו, מ-1904 ועד מותו ב-1941, בגלות פאריס, טריאסטה וציריך, ועם זאת נשארו חומרי כתיבתו איריים מובהקים. צ'נדלר הקטן, גיבור "עב קטנה" (הוא סיפור א' המתומצת למעלה), משקף את הטלטול הזה באורח קיצוני, ביחסו כפול-הפנים לידידו הגולה המבקר בדבלין, יחס של קנאה מצד אחד וזלזול מצד שני, כמיהה לשחרור מכבלי המציאות האירית מצד אחד ודחייה מוסרנית-דתית של התלישות החוץ-לארצית מצד שני. עם זאת, אימאז' המערב ב"המתים" חורג מן הפוליטי-לאומי בכיוון כפול: רגשי וקיומי.

אנסה להסביר: המסע מערבה הוא לא רק מסע לאיי אראן, אלא גם לגולוויי שבמערב אירלנד, וגולוויי היא העיר שבה אהבה גרטה אשת גבריאל, כשהיתה נערה בת 15 או 16, את מייקל פיוברי, הנער שעמד בגשם ליד ביתה כשעמדה להישלח מגולוויי לפנימייה בדבלין, וכעבור שבוע מת, מת "בגללה". "הגיעה השעה לצאת למסע מערבה" הוא אם כן מסע גם אל הזמן האבוד ואל האהבה האבודה, אל אותו מחוז של "עדנה ושמחה ותשוקה", הנסוג ונעלם בהכרח ב"חיי הנישואין המשמימים". גם למקום הזה הגיעה השעה לצאת.

ולעוד מקום יש לצאת - מקום המעלה את הפסקה האחרונה של "המתים" (ושל הספר כולו) לגובה עוצר נשימה: הגיעה השעה לצאת אל המערב כמקום השמש השוקעת, אל המערב כארץ המתים. השלג שיורד בכל רחבי אירלנד ונופל ברוך על כל החיים והמתים מעלה את השורות האחרונות של הסיפור לגבהים ליריים, שהם נדירים מאוד לא רק בפרוזה, אלא גם בשירת העולם. נוצרת כאן מה שג'ויס קרא "אפיפניה", התגלות רוחנית פתאומית שביקש שוב ושוב לבטא בספריו.

המערב והמסע למערב משמשים אם כן ב"המתים" בהוראה סמלית משולשת: פטריוטיות, אהבה מוחמצת ואבודה, ומוות. הזיהוי של השלושה לא מובן מאליו. יש בו מורכבות ראייה של סופר גדול, שרגישותו לא מושטחת על ידי קלישאות רעיוניות. המודעות המתעוררת בגבריאל לתלישות חייו חלה גם על הצד הפוליטי שבו וגם על הצד הארוטי, והכמיהה משתי הבחינות האלה להתמזג עם משהו גדול ורחב מתגלגלת במשאלת מוות, טביעה במרחב אוקיאני, בשלג המכסה הכל. יותר מזה, לא רק עצם הסימול המשולש של המערב, אלא כל הדפים האחרונים של הסיפור מתאפיינים בטלטול ובמורכבות רגשיים, זיגזגים של משיכה ושנאה, כעס וחמלה, בנפשו של גבריאל, שאולי יש לראות בהם דוגמה של סיפורת נטורליסטית מובהקת, כמו שאמר מבקר הספרות, אדמונד וילסון, על הפרוזה המוקדמת של ג'ויס (בניגוד ל"יוליסס" שלו), אבל הנטורליזם שלהם חורג מן החומרי וגובל במטאפיסי. כי מצד אחד מדיפים סיפורי "דבלינאים", כמיטב הנטורליזם, ריח רע של ניוון ושקיעה: "ריח בורות אשפה ועשבים שוטים וקרבים של בהמות מרחף על סיפורי", כותב ג'ויס באחד ממכתביו. אבל, עם זאת, הוא מגיע כאן (אם גם לא בכל סיפורי הקובץ) לאותה קרינה רוחנית שהוא קורא לה אפיפניה.

אמרתי: לא בכל סיפורי הקובץ, כי בקריאה ראשונה יש בסיפורי הקובץ הזה - חוץ מ"המתים", שהאימפקט שלו חזק ומיידי, משהו בלתי-מסעיר, מינורי במתכוון, לא-דרמטי במתכוון, שמסביר את התקבלותו האדישה כשפורסם סוף-סוף, אחרי שורה של מכשולים וסירובים. כשהיה בן 17 בלבד הכריז ג'ויס, בהרצאה לפני החברה ההיסטורית והספרותית של אוניברסיטת דבלין, על מותה של הדרמה ההרואית הגבוהה. "ואף על פי כן אני סבור", אמר, "שמתוך האוניפורמיות (sameness) העכורה של הקיום ניתן להפיק מידה של חיים דרמטיים". מידה כזאת של חיים דרמטיים הוא מעצב בסיפורי "דבלינאים", שמיעוט האירועים בהם (המוות הוא כמדומה האירוע היחיד שחוזר בהם) משקף את השיתוק האירי. "אני קורא לסדרת הסיפורים ?דבלינאים'", הוא כותב לידיד, "כדי לחשוף את נשמת אותו שיתוק-פלג (hemiplegia), או שיתוק (paralysis) שרבים חושבים אותו לעיר". ואכן, המלה "שיתוק" מופיעה בדף הראשון של הספר, ובמידה זו או אחרת היא מרחפת על כל דפיו ובאה על ביטויה העשיר ביותר במוות החי, או בחיים המתים, שממלאים את הסיפור "המתים". אבל כאן, כאמור, מוליד השיתוק את הקתרזיס, או האפיפניה, שמנשימה את הגוף המשותק ומפיחה בו חיים רוחניים עזים.

אם לחזור להקבלה שעשיתי למעלה בין אירלנד של ג'ויס וישראל של היום, ברור, למרות היסודות המשותפים, שאלה שתי חברות שונות מאוד ובמצבים היסטוריים שונים מאוד, ושעצם המלה "שיתוק" לא חלה לכאורה על הקלחת הסוערת שאנחנו חיים בה. עם זאת, אני מרשה לעצמי להציע אנלוגיה קצת דמיונית. לא רק ג'ויס, גם ייטס וסינג וסופרים איריים אחרים חשו (באותן שנים, פחות או יותר, שג'ויס עבד על סיפורי "דבלינאים") שמותו בלא עת של מנהיג גדול, צ'רלס סטיוארט פארנל, גזל מהם את התקווה לשחרור מן האנגלים ושיקע אותם בייאוש משתק. אנחנו לא זקוקים עוד לשחרור מן האנגלים, אבל גם לנו אבד מנהיג, וגם אנחנו, אם בשל כך ואם מסיבות אחרות, שקועים בשיתוק נפשי עמוק, שמהומות פסוודו-רוחניות מצד כוהני דת ושוחרי דם ואדמה לא ירפאו אותו. הדיאגנוזה של ג'ויס חלה גם עלינו.

מכאן שהמהדורה החדשה שלפנינו, שהמתרגם אברהם יבין תיקן בה מיסודו את תרגומו הישן, היא דבר בעתו. לא שהגרסה הישנה לא היתה מדויקת ורהוטה בשעתה, אלא שהמתרגם הרגיש מן הסתם שהתמורות שעברה העברית בינתיים הכתיבו נגישות מסוג אחר. ההשוואה בין שתי הגרסאות המצוינות האלה יכולה לשמש כשיעור מאלף בתמורות האלה ולחדד שוב את השאלה הקשה, באיזו מידה ההתפתחויות ב"ישראלית" של היום מיטיבות יותר או מיטיבות פחות לעשות צדק עם טקסט קלאסי כגון זה של ג'ויס.

James Joyce \ Dubliners

"שיר אהבה", לקט בעריכתו ובתרגומו של הפרופ' שמעון זנדבנק, ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ