שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תום שגב על הקושרים נגד היטלר

תום שגב
תום שגב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

ואלקירי: ההתנגדות הגרמנית להיטלר

דני אורבך. הוצאת ידיעות ספרים, 382 עמ', 98 שקלים

חודשיים וחצי אחרי שהחלה מלחמת העולם השנייה בא אדולף היטלר למפגש עם ותיקי תומכיו בבית בירה אחד במינכן. דקות אחדות לאחר שעזב את המקום התפוצצה שם פצצה, וגרמה את מותם של כמה מהנוכחים. ייתכן מאוד שהיתה הורגת גם את היטלר, אילו התעכב. את הפיגוע עשה נגר אלמוני בשם גיאורג אלזר. הוא פעל לבד: איש פשוט שלא התעניין במיוחד בפוליטיקה, אך החל ב-1938 הבין שהיטלר עומד לגרור את גרמניה למלחמה ולחורבן ועל כן גמר אומר לחסל אותו. אלזר נתפס והוצא להורג.

עד שהתאבד היטלר בשלהי המלחמה נעשו עוד ניסיונות נפל לחסל אותו, בין היתר ב-20 ביולי 1944, כאשר קצין בשם קלאוס פון שטאופנברג הניח פצצה מתחת לשולחנו. שטאופנברג פעל כחלק מתוכנית קשר מאורגנת שנשאה את שם הקוד "ואלקירי". והיו גם סטודנטים באוניברסיטת מינכן, אנשי קבוצה ושמה "הוורד הלבן" שהנהיגו הנס שול ואחותו סופי; הם הפיצו בכל גרמניה כרוזים נגד המשטר והיו אחרים. כולם נכשלו. רובם נתפסו והוצאו להורג. בשנות ה-50 עוד נטו גרמנים רבים לגנות את הניסיונות להפיל את משטרו של היטלר, כמו היתה בהם "בגידה במולדת". בשנות ה-70 נטו להתפאר בקושרים ותיארו אותם כחלק מ"תנועת התנגדות", המוכיחה כביכול שגרמנים רבים היו בעצם נגד הנאציזם.

דני אורבך מאמין במיתוס ההתנגדות הגרמני. הוא מעריץ, בצדק, את אומץ לבם של המעטים שהעזו לסכן את חייהם לטובת ארצם, אך נוטה להעצים את חלקם בתולדות הרייך השלישי. הנאצים הפעילו מנגנוני דיכוי והפחדה, לרבות מחנות ריכוז, אך האמת היא שרוב הגרמנים תמכו בהיטלר, עד סוף המלחמה ממש. זה הסיפור העיקרי; "תנועת ההתנגדות" ראויה בעצם רק להערת שוליים. אבל הסיפור שובה לב ואורבך מיטיב לכתוב. ספרו ראוי מאוד לקריאה. הוא מתרכז בסיפוריהם האישיים של מתנגדי המשטר ומנסה להבין את מניעיהם. זו אכן השאלה המרכזית; התשובה שונה ממקרה למקרה, מה שמיטיב עם הסיפור.

אחד מגיבוריו הוא קרל פרידריך גרדלר, דמות מרתקת, בין היתר מפני שהיה ציוני וגם נועד עם חיים ויצמן. עד 1937 כיהן גרדלר כראש עיריית לייפציג וכשאילצוהו הנאצים להסיר מאחת הכיכרות בעיר את פסלו של פליקס מנדלסון - העדיף להתפטר. גרלדר התנגד לרדיפת היהודים, אך לא סבר שכולם ראויים לזכויות שוות כאזרחים גרמנים. הוא תמך בציונות, בין היתר מפני שראה בה דרך טובה להיפטר מהיהודים, כפי שתיאודור הרצל חזה שנים רבות לפני כן: גדולי התומכים בציונות יהיו האנטישמים.

בהקשר זה מעניין לשאול באיזו מידה פעלו מתנגדיו של היטלר בהשפעת פשעי המלחמה של משטרו, לרבות השמדת היהודים, ובאיזו מידה פעלו רק כשהתברר להם שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. אורבך מייצג עמדה ברורה: שוב ושוב הוא מבקש להוכיח שהשמדת היהודים היתה מניע מרכזי ומסתמך, בין היתר, על מסמכים שהתגלו רק בשנים האחרונות בארכיונים של ברית המועצות לשעבר.

בתוך כך אורבך מתפעל מהאדמירל לודוויג קנאריס, שהיה ראש שירות הריגול והוצא להורג בשל חלקו בקשר של 20 ביולי. הוא ועוזריו סייעו להצלתם של יהודים (לדוגמה בהוצאת יהודים מהולנד לספרד), אך ככל הנראה פעילותם לא נגדה את החוק - ועל כל פנים לא סיכנה את חייהם. הם ראו בהצלת הרבי מלובביטש, שנתקע בוורשה הכבושה, מבצע שנועד לקדם את הקשרים בין הרייך השלישי לבין ארצות הברית: תנועת חב"ד באמריקה הפעילה את כל קשריה להצלת הרב וארצות הברית עוד לא הצטרפה אז למלחמה. חלק מהיהודים שהצילו קנאריס ואנשיו נמנו עם מכריהם, בבחינת פרוטקציוניזם אישי מטהר מצפון; אשה אחת הצליחו להציל לאחר שקיבלו אישור לכך מאדולף אייכמן בעצמו.

קלאוס פון שטאופנברג, הידוע כיום לרבים הודות לסרט "ואלקירי", מצטייר בספרו של אורבך יותר תום קרוז מתום קרוז עצמו. אורבך פוטר מכתב אנטישמי שכתב פון שטאופנברג בטענה שאין בו אלא חזרה על קלישאות נאציות מקובלות. זו הנקודה החלשה בספרו. היו שהתנגדו למשטר גם לפני שפרצה המלחמה, אבל אין סיבה להניח שהקושרים היו מנסים לחסל את היטלר אילו סברו שגרמניה יכולה לנצח, חרף השמדת היהודים.

ההתנגדות למשטר הנאצי מציעה לדיון שורה ארוכה של שאלות פילוסופיות על סרבנות, לא רק בממשל ובצבא, כי אם גם בחיי היום יום של כל אזרח. אורבך אינו לוקח את הסיפור שלו לכיוון הזה, וטוב הוא עושה, למעט משפט אחד, בסיום ספרו, הקובע כי ביום מן הימים "כל חברה" עשויה להזדקק לאנשים כמו שטאופנברג ועמיתיו. זה משפט המצריך הנמקה או מחיקה. הוא מעיד על הצורך בעריכה מוקפדת יותר, כמוהו גם המשפט: "אי אפשר גם להתעלם ממשקלה של האידיאולוגיה הנאצית בתפישת עולמו של היטלר". במקום אחר אורבך מבטא "תדהמה" לנוכח העובדה שהקושרים נגד היטלר לא זכו במשפט הוגן. פה ושם לא נופו אי-דיוקים שונים ואורבך נוטה גם לוויכוחים ארכניים ומיותרים למדי עם היסטוריונים אחרים.

אורבך הוא איש צעיר, ואם לשפוט על פי הופעתו בטלוויזיה, הוא מעין "ילד פלא" היסטוריוגרפי. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובלימודי אסיה; הוא למד שנתיים באוניברסיטת טוקיו והחל בלימודי הדוקטורט במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת הארווארד. לקראת סוף הספר מתברר שאינו מסתפק בכך שהוא כותב היסטוריה: הוא שואף גם להיות חלק ממנה. ב-2003 הוא ביקש משורה של היסטוריונים לערער בפני הוועדה לקביעת חסידי אומות העולם של "יד ושם" על החלטתה שלא להעניק את התואר לאחד מאנשיו של קנאריס. בעקבות מאמציו של אורבך שונתה ההחלטה והנס פון דוהנני קיבל את התואר. "זו היתה ההכרה הראשונה שהעניק אי פעם מוסד ?יד ושם' לתנועת ההתנגדות בגרמניה", כותב אורבך. למעשה, הוענק התואר ליותר מ-400 גרמנים, רובם ככולם אנשים פשוטים, שפעלו על פי צו מצפונם ואינסטינקט ההגינות שלהם, לא פעם תוך סיכון רב. אורבך אינו מסתפק בכך: הוא תובע להעניק את התואר גם לקנאריס עצמו: "הגיע הזמן להכיר בכך שגם בלב המאפליה הנאצית, גם בצמרת הצבא והפקידות הגרמנית, היו ופעלו גרמנים אחרים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ