בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם אשכחך | אין אהבה בעיר מאת עוזי ברעם

עוזי ברעם קורא לספר "אין אהבה בעיר", אך ספרו מלא אהבה וגעגועים לירושלים, זאת של ילדותו, וגעגועים רבים למהות שוויתר עליה עם ירידתו לתל אביב

תגובות

אין אהבה בעיר

עוזי ברעם. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 286 עמ', 89 שקלים

לפני ימים אחדים התקשר אלי עורך מוסף "ספרים" והציע לי הצעה שבהחלט יכולתי לסרב לה: "אולי תכתוב את הביקורת על ספרו החדש של עוזי ברעם?" עוד כשהשאלה הידהדה על קו הטלפון, ידעתי שיש כאן מלכודת של דבש: ראשית, משום שהמחבר הוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים לא אוהבים שאומרים עליהם דברים רעים, ובעיקר כשהם כותבים ספרים, ותהיתי, למה דווקא אני צריך להיכנס למלכודת הזאת? הרי האנשים האלה לא שוכחים ולא סולחים לעולם, ומי יודע? אולי עוד אזדקק לו בעתיד?

שנית, משום שקוראי "ספרים" הם ברוב המקרים אנשים שקוראים ספרים, אנשים שמבינים בספרים, ופוליטיקאי שכותב רומן חשוד בעיניהם בערך כמו עיתונאי שחורג ממסגרת המאמר הפובליציסטי, וגולש למחוזות נפשו ומתפלש בהם לעיני כל. מה שאכתוב יתקבל בחשדנות רבה, לבטח אם אכתוב דברים טובים. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה.

טיבה של ההצעה היה גם הוא שקוף: עלה ממנה הצליל המוכר של שיחות הטלפון שאני מקבל בדרך כלל בתקופת חודשי האביב, לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, מתחנות הרדיו או מהמקומון התל-אביבי, שצריכים למלא את החובה המעיקה של "יום ירושלים", והם מבקשים שאומר כמה מלים "ירושלמיות" לכבוד החג התמוה. עד כדי כך הצלחתי לייצב את תדמיתי כירושלמי מקצועי, אחד שתקוע במחוזות המגוחכים של מחנה יהודה, מגרש ימק"א ("המיתולוגי", כפי שהעיתונאים קוראים לו), הכנסת הישנה, ערבים, יהודים, נחלאות, וזעם חברתי שבדרך כלל חולף כשאנשים עוברים את גיל 30. אבל אצל הירושלמים זאת מחלה: מימין או משמאל, הם כעוסים, מרושלים, לא בדיוק מחוברים לחיים, ונראים תמיד כאילו משא כל העולם רובץ על כתפיהם ורשום על קמטי מצחם. כך נמצאתי מתאים לכתוב ביקורת על הספר של עוזי ברעם, כדבר ירושלמי אבוד אחד אל השני.

נכנעתי.

וזאת, בתמצית, מהות ספרו של עוזי ברעם, "אין אהבה בעיר": מכל עמוד מבצבץ המאבק של הירושלמי הנצחי שגר בתל אביב, המנסה למחוק את כתם הלידה של מחוז נעוריו ואהבתו. מחזור החיים של עוזי ברעם לא שונה מזה של ירושלמים רבים שעברו לתל אביב בגיל מתקדם. אחרי שהוא עובר את שלב ההתפעלות הקולנית מתל אביב ומגדליה, חיי הלילה, התרבות ויפי הנערות בגופיות ההדוקות שצועדות ברחובותיה, הוא מכיר בכישלון, והוא מחליט שכתם הלידה הוא נקודת חן, והופך אותה למום חביב. "'מה יש בתל אביב שאין פה מלבד שמש חמה וזיעה?' שאלתי במעט כעס ועלבון", תוהה עוזי ברעם בן העשר, כשהוא לומד את עובדות החיים הפשוטות על אהבות, שנאות וצדק חברתי. והוא ממשיך : "'ירושלים היא עיר', אמרתי, ?אין לה נשמה. היא לא בוגדת, לא בוכה ולא צוחקת. אז למה לעזוב אותה?'"

באמת, למה?

גם המפגש החוזר של עוזי ברעם עם דמותה הנוגעת ללב של אמו, גרציה, עובר דרך המסדרון הירושלמי. השפה ("באתי לבקר את אמא בבית ההחלמה. היא היתה ישובה לצד השולחן", כי בשפה הירושלמית לא ישבו ליד השולחן, אלא היו ישובים לידו) וגם המקום: "בחלומה היא משוטטת ברחובות ירושלים ודופקת על דלתות חברותיה מהעבר - אסתר עבאדי, יונה ברזני, לאה בלברג - אך כל הדלתות היו נעולות... בכל כוחי ניסיתי להחזיר את אמא אל המציאות, הסברתי לה שהדלתות היו נעולות כי הדיירים שם מתו זה מכבר, אך אמא לא קיבלה את קביעתי". ברעם מנסה להניח את האבן על עברו אך מחייה אותו באהבה רבה, והוא עצמו הולך מדלת לדלת ונוקש עליה. מן הספר הוא מצטייר בדיוק כפי שהוא מוכר: הוא עובר דרך מחוזות אהבתו לספורט, ספורט מפלגתי ביסודו ("לאחר שהגישו לי חביתה וגביע לבן פתוח, פתחתי את העיתון בעמוד המתאים. לנגד עיני התנוססה כותרת גדולה ?הפועל תל אביב גברה על מכבי תל אביב 1:4'. לבי נמלא באושר ומיד בדקתי מי הם מבקיעי השערים"). והוא לא מדלג על מגרש ימק"א, אלי בן רימוז' ומסדרונות מועצת הפועלים.

הוא עובר במחוזות המפלגה שלו דרך יחסיו עם אביו, איש מפא"י, משה ברעם, וכור ההיתוך המפלגתי של היישוב הקרוע בין פורשים ובין ה"יישוב", והוא נוגע כמובן גם בשבר היהודי-הערבי, וזה בגילוי לב של יונה פוליטית שבגרה. במקום אחד הוא מתאר נסיעה באוטובוס מספר 9 להר הצופים בשנות ה-40 יחד עם אמו, כשהאוטובוס נוסע באותה דרך שבה נסעה לימים שיירת הרופאים להר הצופים ו-78 נוסעיה נטבחו בפיתול הכביש בשכונת שייח ג'ראח: "במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו הבחנו בערבים בכאפיות אדומות המבעירים אש באזור קבר שמעון הצדיק וקוראים קריאות גנאי כנגד היהודים. ?עלינו לרוץ מהר אחרת הם יתפסו אותנו', אמרה אמא בבהלה, ואני החוורתי. אמא אחזה בידי והתחלנו לרוץ אף על פי שלא הבנתי מדוע רודפים אחרינו".

בהמשך מתאר ברעם פעולה בתנועת הנוער, שבה נערה בשם רבקה, שבניגוד לדעה הכללית, ערב מלחמת העצמאות, יוצאת בקריאה הבאה: "למה שלא נפנה לערבים בקריאה לשלום? למה שלא נגיע אתם להסדר? כולנו בני אדם!" והמדריך שאול משיב לה "את לא רואה שאין עם מי לדבר? את לא שומעת את היריות בממילא? תהיה מלחמה ואנחנו ננצח. שלום אתם לא יהיה". המעניין בדו-שיח הזה, המתנהל כבר עשרות בשנים, הוא עדותו של הילד עוזי, מפא"יניק בן מפא"יניק (כפי שאומרים בירושלים), שאומר בתגובה לשיחה: "בטחונו של שאול היה גדול מבטחוני. אמנם חשבתי שהערותיה תמימות וחסרות בסיס במציאות, אבל לא ראיתי במלחמה הכרח, וקיוויתי, כפי שאבא קיווה, שבתיווך האו"ם ימצאו מנהיגי שני הצדדים דרך להיחלץ ממנה", ולא צריך להיות מבקר ספרותי מזדמן, או פסיכולוג לעת מצוא, כדי לקחת את המשפט "קיוויתי כפי שאבא קיווה" ולעשות ממנו מטעמים.

אף שהספר נוגע בעיקר ביחסיו עם אמו-אהובתו, וההשלמה אתה לפני הסתלקותה, דמותו של האב, והטירונות הפוליטית שהוא מעביר את בנו בירושלים של שנות ה-40, ניכרות בכל הספר.

עוזי ברעם לא פוסח גם על העניין העדתי. הוא גדל בשכונת נחלאות, שכונה שהיתה מחולקת על פי ארצות המוצא, כורדים, תימנים וגם כמה אשכנזים. גם הוריו של עוזי ברעם באים משתי עדות שונות, אביו מאוקראינה ואמו מסוריה, ובמסגרת מאבקו בכתם הלידה הירושלמי הוא גם מקרצף בכל כוח את הדימוי האליטיסטי-אשכנזי שכנראה דבק בו: "למה בדגניה לא ראיתי בראשים, חבשושים, עבודים וברזנים? שאלתי, ואבא לא מיהר להשיב. הוא הסתכל עלי כאילו הצגתי בעיה שלא מרבים לדבר עליה, ולבסוף פתח בהרצאה מקיפה. הוא דיבר על משפחתנו המעורבת האוהבת בכל לבה את האגף המזרחי של המשפחה". במשפחה הזאת יש "ימי רדיו" בנוסח וודי אלן ויש גם סודות, שאחריהם הולך ברעם לכל אורך הספר, כשהוא מושיט יד מלטפת ומלאת רחמים לאמו.

בפרידתו של עוזי ברעם מאמו הוא נע בין ההווה לעבר. השילוב הזה בין שני צירי הזמן בונה את סיפור הביוגרפיה האישית והמשפחתית שלו, והכל ביחד עושה את "אין אהבה בעיר" לספר של פרידה, לא רק מאמו, אלא גם מירושלים, ומעשייתו הפוליטית.

דווקא בתחום הזה, הפוליטי, ברעם מצטייר בספר כמי ששום דבר לא השתנה אצלו: לא שאיפתו הכנה, הילדותית כמעט, והמוצהרת שוב ושוב, לשלום והבנה בין העמים, כמו גם הרצון לשמור על מקומו במרכז, בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, בין אוהדי הפועל לבית"ר, בהרמוניה גדולה שאיננה.

עוזי ברעם קורא לספר "אין אהבה בעיר", אך ספרו הוא ספר מלא אהבה וגעגועים לירושלים, זאת של ילדותו, וגעגועים רבים למהות שוויתר עליה עם ירידתו לתל אביב. יש כאן געגועים לעשייה הפוליטית בנוסח אביו, משה ברעם, בבתי הבוחרים ובאסיפות הרחוב, געגועים להפועל ירושלים, געגועים לרחובות, לחברים שאינם, ופרידה מתמשכת מהוריו. זהו ספר קריא מאוד, והוא מאפשר הזדמנות נוספת להציץ אל נבכי נפשו של פוליטיקאי שבשלבים מסוימים היה קרוב מאוד לעמדות הכרעה על עתידה של מדינת ישראל, שעזב את עירו ופרש מעיסוקיו, אבל הוא מתגעגע אליהם מאוד מאוד.

אליעזר יערי הוא עיתונאי וסופר



עוזי ברעם ואמו גרציה, 1939. ספר שהוא פרידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו