אוטו-ביוגרפיה

כדי להחזיר לו את המגע עם האנשים והנופים יצא ג'ון סטיינבק למסע של 1,600 קילומטרים ב-34 מדינות ארצות הברית

יצהר, רדי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצהר, רדי

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה, מאת ג'ון סטיינבק, תירגמה מאנגלית צילה אלעזר, הוצאת אחוזת בית, 2007

את תוכנית הריאליטי הזאת הגה, ביים ותיעד ג'ון סטיינבק (1902-1968), והוא גם המתמודד היחיד בה. השנה היא 1960, והמשימה: להכיר את "המפלצת אמריקה". ג'ון סטיינבק, בן 58 באותה עת, הוא כבר אדם למוד מסעות. כמאה שנים קודם לכן ניסו אבותיו "לעשות עלייה" - בגירסה הנוצרית - כשבאו להתיישב בארץ ישראל. הוא עצמו, יליד קליפורניה, הפליג בהיותו בן 23 לעיר הגדולה ניו יורק, ולימים טייל עם ילדיו באפריקה ויפאן, אירופה וארצות הברית.

"מסעותי עם צ'רלי" אינו ספר המסע הראשון של סטיינבק, אך בעיני רבים הוא נחשב למוצלח ולמעמיק שבהם. בצאתו למסע הזה סטיינבק היה כבר סופר נודע, חתן פרס פוליצר על "ענבי זעם". שנתיים לאחר מכן, ב-1962, השנה שבה "מסעותי עם צ'רלי" ראה אור, זכה בפרס נובל בספרות.

ועידת יהדות ישראל והעולם

סטיינבק הבוגר מעיד על עצמו שאף על פי שהוא חי באמריקה וכותב עליה, איבד את המגע הבלתי אמצעי עם האנשים והנופים. "לא שמעתי את השפה של אמריקה, לא הרחתי את העשב ואת העצים ואת השפכים... בקיצור, כתבתי על משהו שלא הכרתי, ונראה לי שאצל מי שמכנה את עצמו סופר זה ממש עניין פלילי".

הוא יוצא אם כן למסע ברחבי ארצות הברית: סיבוב של 1,600 קילומטרים ב-34 מדינות על גבי "רוסיננטה", הטנדר שקנה למטרה זו. בדרכו הוא קורא ספרים ("עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", לדוגמה), נח, נהנה מהנוף; אבל יותר מכל מעניינים אותו האנשים: שומרים המתרככים למראהו, טרמפיסטים, נהגי משאיות, מלצריות. והם באמת מעניינים אותו. "אפילו המלצרית לבשה סינר דוחה-רטיבות. היא לא היתה שמחה, אבל גם לא היתה לא-שמחה. היא לא היתה שום דבר. אבל אני לא חושב שמישהו יכול להיות שום דבר. חייב להיות משהו בפנים, ולו רק כדי להבטיח שהעור לא יקרוס".

גדולתו של סטיינבק כסופר באה כאן לידי ביטוי בדקותה של האבחנה האנושית, ברגישות המופלאה ללשון ולאדם, בעיניים הפקוחות לרווחה. ניתן לראות זאת במקומות אין ספור בספר הזה, ולא חשוב אם הוא כותב על אהבתו למונטנה (עמ' 166), על תרנגולי ההודו (עמ' 136), על החלפת פנצ'ר (עמ' 192) או על הארי הלא-כל-כך-בודד (עמ' 127). אוזנו קשובה לאנשים - בעיקר להם - והדיאלוגים עמם חכמים, נפלאים ומצחיקים.

מקומי: "ניו יורק, מה?"

אני: "כן".

מקומי: "הייתי שם באלף תשע מאות שלושים ושמונה, או אולי שלושים ותשע? אליס, זה היה בשלושים ושמונה או בשלושים ותשע כשנסענו לניו יורק?"

אליס: "זה היה בשלושים ושש. אני זוכרת, כי זאת היתה השנה שאלפרד מת".

מקומי: "בכל מקרה, שנאתי את העיר הזאת. לא הייתי גר שם גם אם היו משלמים לי".

סטיינבק נמנע, ככלל, מאתרי תיירות מפורסמים - מפלי הניאגרה? "נחמדים מאוד" - והוא אינו ממהר לשום מקום. הוא רוצה שהאירועים והמחשבות "יתרחשו ויתערבלו כמו מינסטרונה בבישול אטי". בתהליך ההתבשלות הזה מתאדות ממוחו עובדות טכניות שונות כגון מספרי כבישים. בכלל, סטיינבק אוהב מסעות, אבל שונא כבישים - בעיקר כבישים מהירים, שלאורכם אין כלום, שום-כלום: לא דוכנים לממכר מיצים ולא חנויות לממכר עתיקות ולא תוצרת חקלאית. "לאחר שנפרוש את רשת הכבישים המהירים האלה על כל רחבי הארץ, כפי שנעשה וכפי שנהיה חייבים לעשות, יהיה אפשר לנהוג מניו יורק לקליפורניה בלי לראות אפילו לא דבר אחד". כביש שש כבר אמרנו?

מסעו של סטיינבק משיב לו את אמונו באדם הפרטי, הבודד, אבל ממלא אותו דאגה באשר לחברה, לתרבות, לפוליטיקה - כל מעלליו של המין האנושי. הוא מבולבל מהשינוי המהיר בכל: "כבישים משתנים, גדלים, מתרחבים או ננטשים לעתים כל כך קרובות בארצנו, שיש לקנות מפות דרכים כאילו הן עיתון יומי". הוא מודאג מגידול האוכלוסין: "כפרים הפכו לערים וערים צמחו לכרכים". הוא חושש מהמגמה האנטי-אקולוגית שבה צועד העולם: "הררי הדברים שאנו משליכים גבוהים בהרבה מהדברים שאנו משתמשים בהם... בזבוז הוא כנראה שם המשחק". הוא מקשיב לחרדתם של האנשים מן הלא נודע: "סבא שלי ידע כמה זיפים יש בזקן של אלוהים. אני אפילו לא יודע מה קרה אתמול, שלא לדבר על מחר". הוא מתגעגע למקומי ולייחודי: "האוכל טרי מהתנור, ללא רבב וללא טעם; וכזה שלא נגעה בו יד אדם. זכרתי בכאב מאכלים מסוימים בצרפת ובאיטליה שנגעו בהם ידי אדם רבות מספור". הוא חושש מהגלובליזציה הנוגסת בכל: "שום אזור אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן מול הכביש המהיר, קו המתח הגבוה והטלוויזיה הלאומית". והוא כואב את השלכותיה של הגלובליזציה גם על הלשון, הקרובה ללבו: במקום המבטא המקומי, הניבים וצורות הדיבור "תבוא שפה לאומית, עטופה וארוזה, תקנית וחסרת טעם".

ולמרות הכל, סטיינבק מודע לכך שגעגועיו לעולם הישן נגועים במידה בלתי-מבוטלת של אידיאליזציה. לכן הוא מקפיד להזכיר לכולנו שאז, בימים הטובים ההם, הלחם היה גרוע, הבישול של אמא - עלוב, החלב הלא-מפוסטר שרץ חיידקים, העגה המקומית היתה פרי של בורות, והחיים "היו מנוקבים במכאובים ובמיתות פתאומיות מסיבות בלתי ברורות". לכן לא הייתי מזדרז לקבוע, כפי שעושה ג'יי פאריני באחרית הדבר לספר, ש"מסעותי עם צ'רלי" הוא "כתב אישום נורא נגד מה שמכונה הקידמה". כי גם כשסטיינק נתקף נוסטלגיה הוא ממהר לנזוף בעצמו על כך, או לפחות להסתייג, כלומר להצביע על מגבלותיו של הסנטימנט הנוסטלגי: "מה שאני מתאבל עליו אולי אינו ראוי להצלה, אבל אני בכל זאת מצר על אובדנו".

לא כתבתי כלום על יחסיו של סטיינבק עם שותפו למסע - כלבו צ'רלי (שרל לה שיין), שהעניק את שמו לספר. שכן לדעתי צ'רלי הוא גימיק, ולא חשוב כמובן אם הוא כלב אמיתי או לא, שלא מוסיף הרבה לסיפור הזה. קצת כמו הכלב שוקי ב"רק בישראל". מטבע הדברים נותרו עניינים נוספים מחוץ לרשימה הזאת, למשל תיאור סופת ההוריקן הפותחת את המסע, וחוויותיו של סטיינבק בדרום הגזעני, לקראת סוף הספר. לכן לא נותר לי אלא להמליץ לכם לקרוא בעצמכם את הספר הזה, בתרגומה המוצלח של צילה אלעזר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ