עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

כתבים, כרך ז'

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. ערך: אבנר הולצמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית שלום עליכם, 300 עמ', 75 שקלים

חוקר הספרות העברית אבנר הולצמן נטל על עצמו משימה רחבת יריעה ורבת חשיבות: עריכת כל כתביו של הסופר וההוגה העברי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הכרך השביעי בסדרה - קדמו לו כרכי מסה והגות - מכיל 56 סיפורים קצרים שנכתבו בשנים 1898-1904, ושתי נובלות ידועות: "מחניים" ו"עורבא פרח". אסופה זו מאירה את ראשית דרכו הספרותית של ברדיצ'בסקי, שהיתה מלווה במאבקים ובפלוגתות עם עמיתיו הסופרים, עם הוגי התקופה וגם עם הקהילה היהודית באשכנז. היא מבהירה את התנאים החוץ-ספרותיים שבמסגרתם פעלו הסופרים העבריים באירופה בתקופה הדרמטית הזאת, ואת האופן שבו תירגם ברדיצ'בסקי את המוסכמות הספרותיות של תקופתו לדיון בדרכה של היהדות על רקע משבר תנועת ההשכלה.

אבל איזה רושם מותירים סיפוריו המוקדמים של ברדיצ'בסקי על הקורא העכשווי, יותר מ-100 שנים לאחר כתיבתם? האם ערכה של יצירתו תחום בהבנת מקורותיה ההיסטוריים של הספרות העברית החדשה, או שמגולם בהם קול שמהדהד גם בקריאה עכשווית של כתביו?

"מדוע לא ינתקו בני יעקב את החבלים בבת-אחת? מדוע לא יפתחו את החלונות?", שואל ברדיצ'בסקי באחד הסיפורים, ומסגיר את נושאי יצירתו ואת דרכי עיצובה. גיבוריו מסירים מעל עולם הידע החיוני, הסוער והמסתורי שנגלה להם במסעם אל מחוץ לעיירה היהודית, את כסות הסדר האלוהי המסורתי. הכפירה הזאת אינה שלב זמני בהתפתחותם הרוחנית של הגיבורים, והתבגרותם לא תשיבם לחיק האמונה הדתית; זו עדות גורלית, שמחליפה את הרגשה הדתית ברגשת חיי הדעת הכללית ובשחרור הגוף מכבליה של נוכחות מיתית וקדומה שמגבילה אותו ושוללת ממנו חיות.

כשהם מביטים בה ממרחק, מעוררת בהם ההוויה היהודית של השטעטל יראה וחימה: "אני שונא את האנשים הללו, אותם ואת בתיהם, בתי-מדרשיהם וספריהם. לא אסלח, לעולם לא אסלח לקנאים האלה, שגדרו את הדרך בעדי", מספר הגיבור של ברדיצ'בסקי. ומוסיף: "החיים עצמם נסתלקו מאיתנו באשמת הספרים ורוחות הספרים. יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, אבל לחיות בל נוכל, ולנפשנו יחסר התום שבחיים ובפשיטות החיים".

העדות הזאת מעוררת חרדה, בדידות וגם השראה; הריק שנוצר בהסתלקותה של המסגרת הדתית מותיר חלל רומנטי במהותו: חלל שרק מחוות אהבה גרנדיוזיות יוכלו למלא. ואכן, שתי הנובלות המרכזיות בכרך, "מחניים" ו"עורבא פרח", מגוללות דרמת נעורים יוקדת ונסערת, שבמרכזה התנתקותו של בחור יהודי צעיר מהחיים הרוחניים והקהילתיים של העיירה היהודית.

מלחמת הקיום של הצעיר היהודי, על עצמאותו האינטלקטואלית, הרוחנית והרגשית, נצבעת בגוונים מלודרמטיים חריפים: עלילת הנובלה "מחניים", לדוגמה, מתמקדת בתשוקתו היוקדת של המספר לנערה גויה ענייה בשם הדוויג, אהבה הנמנעת ממנו משום שהוא מתפתה לליל אהבהבים עם כובסת מבוגרת ממנו, המתגלה לאחר מעשה כאמה של אהובתו הצעירה. החומרים הדרמטיים הללו מאורגנים במסורת כתיבה בנוסח הרומן המשכילי, המשלבת את סיפור האהבה עם הקונפליקט שבין הגיבור המשכיל למקורותיו התרבותיים והרוחניים.

האנלוגיה בין שני הקונפליקטים מתממשת באמצעים סנטימנטליים קיצוניים: שתי הנובלות עתירות בהתעלפויות, בהמון דמעות ובהגיגים נסערים. הקבלה כזאת מפעילה את ההגזמה המלודרמטית שבהתפתחות העלילתית; אולם הגזמה זו אינה רק פסיכולוגית אלא גם פסיכו-היסטורית: היא באה לציין את ההתנגשות שבין עתיק לחדש, בין סגירות לפתיחות, בין טבע לתרבות.

מימוש שוויון הערך שבין נפתוליו הרומנטיים של הגיבור לבין המערכה הסוערת של חוגי ההשכלה על עתיד היהדות בא לידי ביטוי גם באמצעים צורניים: המחשת הקונפליקט המוסרי, כמיטב הרומן האירופי המודרני, מתגשמת באמצעות גיוס הטבע החיצוני לתיאור הלוך-הרוח של הגיבור. החשיכה וקרני השמש, הקיטון הצר ומרחבי הנוף הפתוח משקפים את המהלכים הנפשיים של הגיבור וממחישים את הסתירה העמוקה ו"הטבעית" שמניעה אותם - משום שהם מקיימים זה לצד זה אפלה ואור, גאוותנות והשפלה, אובדן דרך ואמונה בצדקתה, בדידות עמוקה ותפיסת הטבע כולו כאיש רעים להתרועע. נוסף על כך, גם לשון הסיפור מבטאת את האמביוולנטיות הגמורה שמפעילה את הפרופיל הנפשי של הגיבור באמצעות ערבוביה של מליצה מקראית, ציטוטים מהמדרש ושפת חולין.

להבדיל ממנדלי מוכר ספרים, לדוגמה, שיצר סינתזה לשונית בין הרבדים השונים של השפה העברית, אצל ברדיצ'בסקי נדמה שהנוכחות הלשונית היא כאוטית למדי: היא מתארת בלבול ומבוכה, נוסטלגיה כלפי המסורת היהודית אך גם שאיפה לחילול הלשון באמצעות שימוש בה בהיבטים ארציים ויצריים שזרים לה.

בהיבט העלילתי מצטיירת ברוב פאתוס דמותו של הקורבן המשכיל, הנחלץ ממקורותיו הביוגרפיים כדי לממש את זכותו לרכוש דעת. הדעת שאליה הוא מכוון רחוקה עד מאוד מהלהג של בית המדרש הרבני; אין זו דעת של קדמוניות היסטורית קפואה ומאובקת, המאבדת את עצמה לדעת בחיוורונה וסגירותה; זו דעת שמאפשרת לארגן את החיים הגשמיים באמצעות שלמות רוחנית, שמשמעותה עלולה להיות עקירה מהקהילה היהודית ומעולם האמונה הדתית שמפעילה אותה.

"אבותיו בחושך התהלכו", כותב ברדיצ'בסקי על הגיבור שרחק ממקורותיו, "בני עירו בחשיכה יתהלכו, כל הספרים שלהם והמעשים שלהם פעולתם מאין, המחשבות שהם חושבים מהבל הנן; רק הוא בן חורין גמור: לו עיניים לראות ואוזן לשמוע, לו ניתנו מכמני המחשבות ועולם המחשבות. ילכו הם באשר ילכו, והוא באשר ילך".

ולאן יילך הגיבור? תפיסת העולם הרומנטית של הקובץ הזה כמהה לאנרכיה בראשיתית, לחזרה אל הטבע האנושי בצורתו הטהורה והבלתי-אמצעית; הצעיר היהודי הוא אדם ספונטני ורגשני, המאופיין בחלומותיו והזיותיו יותר מאשר בסטטוס האינטלקטואלי שלו. הוא אדם יוצא-דופן, בודד, מורד, שמצוי בדיסהרמוניה עם סביבתו. חוויותיו יוצאות-דופן וחריגות, ונושאות אותו באשר יילך: אל קו הגבול שבין החיים למוות, בין השפיות לשיגעון, בין מציאות למיתוס ובין הקיץ לחלום.

כך לדוגמה, גיבור "מחניים" הוא צעיר יהודי שניתק את עצמו מכבלי העיירה היהודית והגיע לעיר הגדולה והחופשית כדי ללמוד מדעים. הוא מתקיים בדוחק רב ונפשו מעונה מהבדידות ומהרעיונות החדשים שגועשים בתוכו: הוא נהפך לצמחוני, חולם על שוויון חברתי וטווה חלומות על עלייתו לגדולה, כדי לשוב לעיירת ילדותו ולבייש את האדוקים שהחרימו אותו. הוא מתאהב בהדוויג, בתם המאומצת של שכניו הגויים. אהבתם גורלית, עמוקה ובלתי מוסברת, אולם היא מאפשרת לו לחוות את תשוקתו באופן טראגי: כלומר, מתוך מיצוי מלא של סערות הנפש והגוף.

גם הגיבור של "עורבא פרח" הוא סטודנט צעיר ובודד בבית מדרש נוכרי, שמתענה בייסורי אהבה לנשים שאינן מבחינות בקיומו. כשנערה עברייה המוכרת לו מגיעה ללמוד עמו, הוא טווה עמה קשרי ידידות וחולק עמה את עולמו הרוחני ואת ספקותיו האינטלקטואליים. הידידות מתפתחת לאהבה ולתשוקה עזה, וכשהיא מגלה לו שאינה אוהבת אותו הוא נכנס בעל כורחו למערבולת של זעם, בושה ואלימות.

הדרמה של שתי הנובלות הללו אינה מצומצמת לגילום הטראגיות של הצעיר היהודי התלוש, הנע בין שני העולמות, אלא מתעניינת באופן שבו הוא מתמודד עם כוחות החיות היצרית, הסקרנות והתשוקה שהודחקו בו במשך דורות. "מה אנו ומה כוחנו בכלל, אם הפרט שבנו עיוור הוא באין עיניים ומדוכא וחלש באפס יכולת לנצח את החיים? לא אנוכי הנני אשם בזה, שלא אוכל למצוא את האהבה אשר אבקש, כי אם אבותיי עם כל הלך-מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי-השבר אשר דיכאו את רוחנו ויכופו את קומתנו", כותב ברדיצ'בסקי.

ארון הספרים היהודי ניצב על פוטנציאל החיים והאהבה - ומחניק אותו; רק סיפורו של הפרט המורד, הייחודי, החד-פעמי - ולא סיפורו של העם, הקהילה הדתית או האומה - יוכל להשיב את היהודי לגופו ולטבעו, לתת לו נוכחות בעולם ולאפשר לו לעשות בו מעשה: מעשה ניצחון החיים. "העם", מציין ברדיצ'בסקי, "הוא רק מושג בלשון רבים ולא בלשון יחיד". לפיכך, הגיבור מתנער משייכותו היהודית הקולקטיבית, ובבואו לייצר עבריות חדשה - אינדיבידואלית ומשוחררת, הרמונית וטבעית - עליו להוליד את עצמו מחדש: עירום ממשפחה ומקהילה, כואב ודל בנכסים, הוא בורא מחדש את גופו ואת שכלו.

תנועת החידוש הרומנטית הזאת מופעלת על ידי שני כוחות צנטריפוגליים: אלה המושכים פנימה אל העבר המיתי הקדמון של ההוויה היהודית האמיצה וההרואית; ואלה השואפים לצאת אל החוץ, להתערות בחברה הכללית ולגבש זהות תרבותית שהיא יהודית ואוטונומית בעת ובעונה אחת.

שאלתי בפתח הדברים כיצד נקראים כיום הכתבים של ברדיצ'בסקי; נדמה שתפיסת עולמו, ובעיקר הדיון שהוא ביקש לעורר בשאלת דמותה של היהדות המודרנית, נבלע בימינו במהומה הסקטוריאלית של הדיון בשאלת זהותם - ומשמעות יהדותם - של מגזרים בחברה הישראלית: מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים, עולים וותיקים, חילוניים ודתיים. הדיונים הללו חשובים ואפילו הכרחיים, אולם הם חוסים בצלו של היעדר דיון רחב יותר, המבקש להבין מהי משמעות התיוג "יהודי" בטריטוריה הלאומית והרוחנית שמוקצית לו. ברדיצ'בסקי הבין שהיעדרה של מחשבה פתוחה וחופשית בשאלת הציווי התרבותי, שנעוץ בהגדרת הזהות הזאת, מוביל להסתגרות ולשחזור כפייתי של הידע הגלותי, הקורבני והסתגרני שאיפשר הגדרת זהות מוצקה בעבור הקהילה היהודית.

הקהילה היהודית-ישראלית כיום מסגלת בהדרגה את הידע הזה, על הפוליטיקה הצדקנית והתוקפנית שלו - אך גם על הפואטיקה הספרותית שלו. הספרות העברית החדשה מתייחסת אל "העם" כיישות מובנת מאליה אף כי אין, כמובן, דבר מרוחק יותר מן האמת; היא מפייסת ומאחדת, מטייחת את הספק.

לברדיצ'בסקי היה העוז לשאול את השאלה שכבר לא נשמעת, ושעצם מעשה ההגדה שלה נחשב לשערורייתי: מה קושר אותנו זה לזה מלבד חרדה משותפת ועתיקה, שמתגלגלת מדור לדור; איזו חלופה ניתן להציע לחרדה זו, שתשמש דרך חיים בעבור הפרטים שמרכיבים את העם העברי; ושלא כדי לייחד ולהבדיל, להצדיק אלימות ולהכשיר שרצים, אלא כדי להבין מהי התרבות שהעם המתחדש מעוניין לייצר ואילו יחסים הוא מבקש לנהל עם הטבע הפיסי והאנושי של פרטים וקהילות בתוכו - ובסמוך לו.

אלה שאלות גדולות, שהספרות - יותר מכל גורם תרבותי אחר - צריכה לשאול. ייתכן שכתביו של ברדיצ'בסקי נראים ארכאיים כיום, דרמטיים באופן מוגזם וטובים רק לשעתם; אולם הם שואלים את השאלה הזאת בדיוק, ובכך הם נועזים ומשמעותיים יותר מחלק הארי של הספרות העברית העכשווית, המתקדמת והמתוחכמת בעיני-עצמה, והמסמאת את עיני עצמה.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

הסופר והמבקר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מן הבולטים שבסופרי "דור התחייה", נולד בשנת 1865 בעיירה מז'יבוז' (אוקראינה), למד בישיבת וולוז'ין, אבל בשנת 1890 נסע לגרמניה ולשווייץ, החל ללמוד באוניברסיטאות של ברלין וברן וקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה. בין יצירותיו החשובות בפרוזה: הסיפורים "בסתר רעם" ו"מעבר לנהר" והרומן "מרים". הוא נפטר בשנת 1921

עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטור ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ