מה שמתרחש במרתפי עולם הספרות

רבים מהסיפורים, מהשירים ומהמסות בגיליון החדש של "מטעם" עוסקים בחשיפת ההיבטים החומריים של עולם הספר והספרות, ובאלימות הכרוכה בייצור "ההילה הספרותית"

דרור משעני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור משעני

מטעם, גיליון 12

עורך: יצחק לאור. המו"ל: עמותת "השכמה", 171 עמ', 69 שקלים

בסדרת כתבות שמתפרסמת בשבועות האחרונים ב"הארץ, ספרים", מנסה העיתונאית והסופרת ארנה קזין, דרך שיחות עם דמויות-מפתח בשוק הספרים בישראל, לפזר את ההילה השורה בדרך כלל על ספרים וסופרים ולתאר את הצד המוכר-פחות של עולם הספרות המקומי: את האנשים והמנגנונים שבעבורם הספר איננו רק "מזון רוחני", אלא בבחינת תעשייה של מזון ממש, ולפעמים אפילו "מזון מהיר" (ג'אנק פוד), כלומר את המקומות והרגעים שבהם הספרות נהפכת להיות סחורה בין סחורות אחרות, מכשיר לעשיית כסף או שררה.

הצד הזה של (ת)עשיית הספרים איננו מוסווה או מודחק; קחו כל מוסף לספרות ותמצאו בו, אלה לצד אלה (אבל נפרדים בדרך כלל, לפחות למראית עין), שני סוגי דיבור על ספרים: מצד אחד הדיבור על ערכם הרוחני (ברשימות הביקורת, בראיונות עם סופרים), ומצד שני הדיבור עליהם כעל סחורה (במודעות, ברשימות רבי-המכר); אלא שכמו בשיווק של מזון בריאות או תרופות, לעתים הדיבור מהסוג הראשון מסתיר את השני, או מטשטש אותו (כפי שתשוקת המכירה של היוגורט או משחת השיניים מטושטשת על ידי הדאגה לבריאותכם, לאורך החיים שלכם, לחוזק השיניים, לנשמה שלכם).

ההיבטים החומריים האלה של הספר והספרות - הספרות כסחורה, הספרות כדרך לעשיית כוח, הספרות כסמל-סטטוס וכמכשיר לדיפרנציאציה מעמדית - אינם ייחודיים לשוק הספרים הישראלי וגם לא נולדו בתקופתנו. ברומן הנפלא של אמיל זולא "גן עדן לאישה" (1883; ראה אור בהוצאת כרמל, 2006, בתרגומה של עדה פלדור), למשל, כבר מתוארת הקריאה כחלק בלתי-נפרד מתהליך ההתנפחות של עולם הייצור והצריכה הקפיטליסטי, כשבבית הכלבו הענק שהוא גיבור הרומן, והולך ומשתלט על פאריס במהלכו, מוקם אולם קריאה שמטרתו לאפשר לצרכניות לנוח בין מסעי הקניות או לספק תעסוקה לבעליהן בזמן שהן קונות.

והרי גם "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים (1882) נפתח בדברים האלה של הסופר-הסוחר: "כיוון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה - ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר ועד ימי הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה לשון ותפילה זכה וכיוצא-באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה - ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מענייני" (ההדגשה שלי).

הספרות כסחורה, הספרות כחומר מחומריו של העולם, היתה כמובן מעניינו של מנדלי מוכר ספרים, בעצם מענייניו הרציניים ביותר, אבל היא עניינה פחות את מחקר הספרות העברית והישראלית; אולי בגלל המחויבות הבראשיתית שלו לרעיון הציוני ואחר כך למדינה, בגלל המחויבות של שניהם ל"ערכים" (הספרות העברית נשאה ברחמה את "ערכי האומה", חוקרי הספרות היו המיילדים) - כמעט שלא התפתחה בישראל, גם לא בשנים האחרונות, סוציולוגיה אמיתית של ספרות, מהסוג שנעשה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-20, למשל בעבודותיהם של ריימונד ויליאמס, לוסיין גולדמן או פייר בורדייה (יוצא דופן בהקשר זה הוא ספרה של איריס פרוש, "נשים קוראות"; עם עובד, 2001).

הגיליון החדש של "מטעם", שעמו גם מציין כתב-העת שלוש שנים ברוכות של פעילות, משלים במעט את החסר הזה (והנה עוד היבט, מדובר פחות, של "המשבר באקדמיה": העובדה שלפחות במדעי-הרוח הולכים ותופסים כתבי-עת לא אקדמיים את מקומם של כתבי-העת האקדמיים כבימה מרכזית להתחדשות המחשבה על תרבות). רבים מהסיפורים והשירים והמסות בגיליון הזה, ה-12 במספר, עוסקים בחשיפת ההיבטים החומריים האלה של הספר, באלימות הכרוכה בתהליך הייצור של "ההילה הספרותית". באופן טבעי, אלה הטקסטים שמשכו את תשומת לבי בגיליון הזה - ובהם אתרכז ברשימה זו.

כבר בפתיחת הגיליון מופיע סיפורה של יעל נאמן, "מחלקת הלקטוריות שלנו" (וראו גם במדור "פותחים ספר" בעמ' 3 בגיליון זה); צריך היה פשוט להדפיס כאן את הסיפור המצחיק הזה במלואו כדי לתת לו לומר את מה שיש לו על עולם הספרות - על הדרך שבה הוא יוצר ופועל באמצעות חלוקות מעמדיות וג'נדריות, על הדרך שבה הוא מנסה להחליק את האלימות בעולם (בנימוס, בעדינות, בעזרת "ערכים"), גם האלימות הכרוכה בעצם ייצורו, באמצעות סיפור "מנחם".

הנה כך נפתח הסיפור, הכתוב כמונולוג בלשון רבים נשית ("ממילא קראו לכולנו מיכל, תמר או יעל"), באמצעות הצבעה על שני הדיבורים על הספרות - זה הנשי שמבקש להתבונן באופן ייצורה (הדיבור של המספרת) וזה הגברי שמבקש "למרוח" אותו באמצעות מטאפורות מתחום הציור ומשיחות-הצבע: "המחלקה שלנו היתה סמויה מעין העובדים האחרים בבית ההוצאה לאור וגם מעין העוברים ברחוב. עבדנו במרתף. שש או אחת-עשרה לקטוריות היו במחלקתנו, תלוי בתקופה. תכופות דימו הסופרים שירדו אל קומת המרתף שלנו את כתיבתם למלאכת הצייר. הם טובלים את מכחולם בפאלטה, אמרו, ובוחרים צבע. לפעמים, כשמתחשק להם, הם מושחים במכחולם שכבה נוספת, מצבע אחר לגמרי, ואפילו מערבבים כמה צבעים, או כפי שאמרו אחדים מהם, פשוט מתיזים מעט כתמי צבע לגיוון" (עמ' 14).

סיומו הסרקסטי של הסיפור משחרר את האלימות המוסווית במרתפי הייצור של הספרות: כל הלקטוריות במחלקה מפוטרות על ידי העורך הראשי, מפני שכולן כותבות את אותה הערה על כתבי-היד שהן קוראות: "הירגו את הילד, הוא מפריע לסיפור". ההערה דומה, כמובן, מפני שגם כל כתבי-היד דומים: "כולם כתבו סיפור דומה כל כך: גיבורי סיפוריהם ניסו ולא הצליחו דווקא לישון. הם התהפכו במיטותיהם, מלאי און וכעס נורא, המכסה אותם במקום שמיכה, כעס כלפי נשותיהם הישנות (...) והם אוהבים (כך כולם הדגישו בכל הסיפורים) אבל כועסים. כועסים ואוהבים (...) נראה שדבר זה צרם לנו" (עמ' 18).

שיריה של גליה אבן-חן, המובאים מיד בהמשך החוברת, עוסקים פחות בחשיפת מנגנון הייצור החומרי של הספרים ויותר בהלעגת הדיבור המרוח על הספרות, זה המשווק אותה כ"נחמה", ובחשיפתו כאתר של ייצור הזדהות כוזבת ושל אלימות; הנה כך בשיר "הסיפור הזה נכתב עלי": הסיפור הזה נכתב עלי/ הוא מתאר בדיוק את מה שאירע לי./ הצעיף הירוק והקמט בחולצה/ טיפות העיניים, תחושת האוזניים/ והאהבה הסמויה/ כן, האהבה הסמויה.// הסופר הזה מכיר אותי/ איך תיאר את זה שאני אוהבת נמוכים/ עם מבטים של ילדים, וסנדלי צבא (...) הגיבורה שם רכשה קופסאות גפרורים/ כדי להאיר מעט/ לאנשים שלא מוצאים,/ והבלבול שלה וחוסר הדעה./ הוא מכיר אותי הסופר הלז/ אני אותו לא מכירה" (עמ' 24-25). והנה כך בשיר הקצר והמדויק "ספרות": "שיעור/ ספרות/ באוניברסיטה/ אנחנו/ מתווכחות/ הערבים/ שותקים" (עמ' 19).

האופן שבו מילאו, וממלאים עדיין, הספר והספרות תפקיד חומרי מאוד בתוך מנגנונים של אלימות הוא גם נושא מסתו המצמררת של גיש עמית, "למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת" - הטקסט החשוב ביותר בגיליון.

עמית, שהחלק הראשון בעבודתו על גורל הספרים הפלסטיניים במלחמת 1948 כבר פורסם בגיליון 8 של "מטעם", חוזר כאן אל האופן שבו טיפלו המוסדות הממונים מטעמה של המדינה בספריות ובספרים של הפליטים הפלסטיניים - הסתירו אותם, ניכסו אותם ואז טענו כי פגשו כאן "עם ללא תרבות", כלומר ללא ספר, ולקחו על עצמם את משימת תרבותם.

הנה כך מנסח זאת עמית: "ב-1949 הוקמו במרבית משרדי הממשלה מחלקות או מדורים מיוחדים לטיפול באוכלוסיה הערבית. חינוכם של הפלסטינים הופקד בידי 'המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים' במשרד החינוך, שהוקמה במארס 1949 במטרה לתרבת אותם, כפי שציין שר החינוך אז, בן ציון דינבורג (דינור), בפתח ישיבתה הראשונה של המועצה לחינוך ולתרבות ולערבים, 'בדרך החדרת הטוב והנאה, המובחר והמעולה מן המורשת הרוחנית של הדורות הקודמים ושל הדור הזה לליבו של הדור הבא'; אך בה בעת, הפלסטינים היו גם אלה שנאסר עליהם לשוב לתרבותם, שהוגלו מעברם, שזיכרונם נתפס ככלי נשק מסוכן ולפיכך מן ההכרח היה לאסור עליו מלחמה" (עמ' 41).

במסה שפורסמה ב"מטעם" 8, עסק עמית בעיקר בגורל הספריות הפרטיות של משפחות פלסטיניות, שהוחרמו ונוכסו לטובת ארכיון הספרים הלאומי; במסה שבגיליון זה, החריפה והמדויקת יותר, הוא מתאר כיצד הספרים המוחרמים האלה (כ-40 אלף מספרם), נלקחו רק כדי להיות "מוחזרים" לפלסטינים, בדרך של השאלה או מכירה, אבל כבר דרך מוסדות תירבות מטעם המדינה: "הספרים הועמדו תחת פיקוחה של המחלקה לחינוך ותרבות הערבים במשרד החינוך, והיו נתונים להשגחתם של פקידים וביורוקרטים (...) מבנים נשכרו, הוקמו מדפים והתמנו פקידים שעסקו במיון הספרים (...) וגם במכירתם" (עמ' 44).

לקראת סוף שנות ה-50, כאשר מנגנוני הטיפול בספריו של "העם ללא ספרים" החלו להכביד על קופת המדינה של "עם הספר", הוחל גם בחיסול מלאי הספרים; הנה כך: "בתחילת יוני 1957 כתב מנהל מחלקת אפסנאות לשלמון, כי הוא מצטער שלא חלה התקדמות ב'חיסול הספרים הערביים... למרות שההסדר נגמר בצורה עקרונית עם החשב הכללי וכפי שהודעתי לך' (...) בשנים הבאות המציאה המחלקה לתרבות ולחינוך הערבים רשימות ארוכות בערבית של ספרים הראויים להשמדה. הנה שמות כמה מהם: 'סיפורים על נשים בנות תמותה', 'ההיסטוריה המצולמת של הכתב', 'התרנגול הפיקח', 'ידידו של התלמיד', 'אנציקלופדיה של ימי הביניים' (...) כל הרשימות נכתבו בסדר מופתי על גבי ניירות רשמיים. בראש העמוד הופיעה הכותרת 'מדינת ישראל', ותחתה המלים 'רשימת סחורות שאינן טובות לשימוש'" (עמ' 52).

יש בגיליון הזה עוד כמה סיפורים טובים ("הדרך חזרה", מאת ריינר ורנר פסבינדר, בתרגומו של יצחק לאור; "הסיפור על האיש שחלומותיו התגשמו" מאת אורית וקסלר), יש מסה יפה של שמעון זנדבנק על "אוסטרליץ" של זבאלד - וכרגיל הרבה שירה. דווקא המסה המתורגמת, שבגיליונות הקודמים נבחרה בקפידה (ג'ודית באטלר, ג'קלין רוז, ג'ון ברגר ואלן בדיו, למשל), מאכזבת הפעם - המסה של הכלכלן עמנואל ולרשטיין על קיצה הקרב של האידיליה ביחסי ישראל וארה"ב איננה מחדשת או מעניינת מספיק, ורובה ככולה סקירה מהירה ולא תמיד כתובה-היטב של יחסי התלות בין ישראל לבין מעצמות עולמיות משתנות.

אבל זה בטל בשישים לנוכח מורכבות הדיוקן של עולם הספרים והספרות העולה מתוך הטקסטים שהוזכרו ברשימה זו (ואחרים) - לנוכח המחויבות של כתב-העת לא לאפשר לסופרים ולחוקרי ספרות למרוח את תמונת-העולם בעזרת פאלטה של "ערכים", לנוכח חריפות המבט שלו על המתרחש במרתפים שבהם מיוצרת "הילת (עם) הספר".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ