עוזי צור
עוזי צור

"מי צייר את ארלוזורוב", אוצרת טלי תמיר, מוזיאון נחום גוטמן, תל-אביב

כשחוזרים מהקלאסיקה האירופית של פאריס וברלין מנסים להיאחז בציציותיה של הקלאסיקה המקומית. הקלאסיקה שכאן עברה תהלכי קנוניזציה מואצים, ויש בה אלמנטים של המצאת יש מאין ולקיחה מאחרים, יניקה ממרכזי כוח והשפעה. במדינה שידעה משבר אחר משבר מובן מדוע מיהרו כאן לשכוח ולהשכיח קלאסיקות קודמות.

מוזיאון נחום גוטמן, ביוזמת האוצרת טלי תמיר, מנסה להתמודד עם אחד מעמודי התווך של הקלאסיקה הזאת. נחום גוטמן חרג מעבר לאמנותו והיה למעצב תרבות, למעצב הילדות שלנו, האדם שנתן צורה וצבע לתום ולחוצפה הצבריים בציוריו ובכתיבתו. אולי משום כך נדחק גוטמן לשוליים הילדותיים-הרומנטיים של התרבות הישראלית, והדבר הפחית ממשקלה הסגולי של יצירתו. המוזיאון והאוצרת מנסים לנער את הנוסטלגיה הרומנטית (האמיתית והמופרכת), אך לא לאבד אותה, אלא לגלות בה צדדים אחרים ולא מוכרים. הם מבקשים לחבר אותה אל התרבות העכשווית, להראותה באור עדכני וביקורתי שלאחר מות האידיאולוגיה המקראית והחלוצית.

ועידת יהדות ישראל והעולם

נדמה שהמלאכה צולחת בידם למראה התערוכות במוזיאון: התערוכה והקטלוג המשובחים של דודו גבע; התערוכה "דרום דרום", שחיברה בין מרחב הציור הגוטמני לאמנים עכשוויים. גם התערוכה המוצגת כעת, "מי צייר את ארלוזורוב?" מציגה פן לא ידוע ביצירתו, וגוטמן ציר הנופים מתגלה כרשם דיוקנאות אינטואיטיווי. הרובד הכי לא מוכר שייך לתקופת לימודיו בבצלאל (1914-1918), כמו "דיוקן יהודי זקן". זה עדיין לא גוטמן הארץ-ישראלי, התל-אביבי, של הקו המואר, האיורי והחופשי, אלא רישום אקדמי סמיך עם נגיעה של אקספרסיוויות ההופכת אותו לפנינה. פני התימני הקשיש כמו נסרקו במחרשת החיים ותוויהם יורדים אל תלמי זקנו. בתיק עבודות של תלמידי בצלאל מאותן שנים התגלו ארבעה דיוקנים פלסטיים להקסים של גוטמן העלם, בגיר צבעוני ועיפרון על נייר לא לבן, בהצללה אימפרסיוניסטית המזכירה את אבל פן, מורהו של גוטמן אז.

"שבויים טורקים" מ-1918-1919 שייך לתקופת שירותו הצבאי של גוטמן. הוא רשם את האנושי, האינדיווידואלי שבהם, ברישום קלאסי, עשיר ופרטני. הגוף מעוצב במשיחות קו רגיש ובוטח, מוצלל באלגנטיות כמו גויה או רמברנדט, עם נגיעות פרטים נאיוויים ככפתורים. רישום פניו של שבוי אחר בתקריב, פנים רחבות מאוד, שמאחוריהן מציץ ראשו של שבוי נוסף, מבוגר וגרוטסקי כמעט.

בהמשך, בחדר שרצפתו מאוירת וקירותיו צבועים בתכלת שמים, חודרים המבקרים אל האינטימיות שבין נחום גוטמן לדורה אשתו. יום לאחר שחזר משש שנות נדודיו באירופה, בשמחת תורה 1926, ירדה דורה במדרגות בית הכנסת ונחום נשבה ביופיה. חמישים שנות הנישואים שלהם מתבטאות בהשפעות משתנות של תולדות האמנות. תחילה דורה מזכירה את אשתו של בונאר, אך בניגוד לה, דורה מתבגרת מבלי לאבד מיופיה. ברישום עיפרון מוקדם, מלווה בעננות מחוקות ורכות כצללים (אופן הצללה השמור רק לה), דורה נושאת מנחת פירות כדמות מיתולוגית. ברישומי דיו דורה נושאת את חותם נשותיו של פיקאסו, ושוב היא מוקפת בענני סוכר השמורים לה. גוטמן צד את פניה הקלאסיות - משחיר קטע זעיר מהרקע מאמצע מצחה ועד לתחילת שפתיה המלאות. ברישומים המאוחרים, בטוש פשוט, גוטמן מתווה את פניה הבוגרות שהתרככו והתמלאו, רישום מודרני אנרגטי, שיש בו מהסכמטיות של רישומי הטוש של יואב בראל.

כרשם דיוקנאות גוטמן מפליא הן ביכולתו לשנות את סגנון הרישום בהתאם למושא הרישום ולמצב רוחו, והן ביכולתו הפלסטית ללכוד את מאפייניו הייחודיים של אותו אדם. גוטמן מנציח את הבראנז'ה התרבותית של תל-אביב הקטנה - שהיתה ברובה גברית, אשכנזית, מפא"יניקית - אישים שרבים מהם מוכרים היום בעיקר כשמות רחובות. לכן היוזמה להחזיר את הפנים אל שם הרחוב מבורכת בהחלט. משורר היידיש אברהם סוצקבר (נולד ב-1913) מוצג כגבר צעיר, יפה תואר ושרמנטי, בקו גוטמני מובהק שהוא מועט המחזיק את המרובה: קו דינמי וחד הטווה במהירות את הקווים. בארות עיניו של הסופר אליעזר שטיינמן (1892-1970) מתכהות בקו מעובה וקריקטוריסטי, שכנגדו רשום תחילת דיוקן נוסף של שטיינמן, כהשתקפות פואטית. שמשון מלצר (1909-2000) - משורר, מתרגם ועורך "דבר לילדים" - קם לתחייה בקווים ספורים וברישום מודרני לחלוטין, כאיש צעיר שהוא יותר רוח מבשר. אשר ברש (1889-1952), הסופר והמשורר, נראה כגנרל בדימוס ברוסיה הצארית: עורף עבה, שפם כלב ים, אף מואדם וסנטר כפול - והכל מהול בטוב לב והומור.

רישום דיוקנו הידוע של י"ח ברנר, בין אדם בשר ודם למיתוס: סבך סעור של קווי דיו, זרוע מונפת כנביא מוכיח (זרוע שגוטמן שינה לאחר גמר הרישום והדביק עליה פיסת נייר). בדף אחר, בפינתו התחתונה, גוטמן רשם את ברנר באור עששית נפט, שקוע בשרעפי כתיבה ליד שולחן עץ פשוט, ומסביב מעופפים ברנרים אחרים כאני ספרותי. הצייר משה קסטל (1909-1991) מצויר בקו דיו דשן, כמאהב לטיני או לוחם שוורים, שערו סרוק לאחור ומשוח בברילנטין, וברוך אגדתי (1895-1976) מצויר במלוא הדנדיות, כולו מהלך באוויר בידו הקלילה של גוטמן.

התערוכה מפגישה את רישומי הדיוקן של גוטמן עם אלו של ירמי פינקוס. בראש וראשונה שעריו המקסימים ל"עכבר העיר", הרוקחים איוריות נשכנית בנוסטלגיה, חורגים לדבר על טקסטורה ואווירה של זמן ומקום: הבאוהאוס התל-אביבי, הנובורישיות הפולנית, העקשנות הייקית. רפי לביא (תיירת אמריקאית חשבה שהוא גולדה מאיר) ישוב במלוא כובד משקלו הגופני והסמכותי כקיסר רומאי, פניו מופנות אלינו בחשדנות, ומאחוריו ספריית התקליטורים המיתולוגית, שיח גרניום קטן (סמלו של לביא), מברשות צבע ותווי מוסיקה.

האוצרת בחרה להדגיש את אופן עבודתו של עמוס בידרמן במחשב באמצעות הדפסת מקבץ הקריקטורות על דף אחד עצום. דווקא בידרמן, היוצר במחשב, קרוב מאוד בקו המהיר, החופשי, האקספרסיווי, לקו של גוטמן, למרות השוני המשמעותי באופן יצירתם. בידרמן בורא במחשב את דמותם של האישים הממלאים את חיינו הציבוריים במין רישול מעוך ומכוון, ישראלי מאוד באילתורו, ועם זאת מדויק ומסוגנן.

בקומה מעל מוצג גוטמן מוכר יותר, אך גם שם יש הפתעות כמו "בית ופרדס" מ-1928, שבו הפרדס נהפך לשורות מופשטות של ירוק צמא, נמתחות על זהב החולות מתחת לאפרוריות השמים; או הדפס האבן "מוכרת תרנגולות ערבייה" מ-1920, אפילה גמורה כנגד אור היום המלא המקיף אותה, דמות חידתית שכמו בלעה את כל האור.

מעצב התערוכה משה אש שיכן את רוב הרישומים בתבניות לבנות דקיקות הלכודות בין לוחות פרספקס שקופים: עיצוב נאה ומרחף המשמר תחושה של ביתיות המצויה במוזיאון כולו. מוזיאון גוטמן ניצב לפני משבר כלכלי חמור; אם לא יימצא לו פתרון הוא יחזור להסתגר באוסף הקבע שלו ויאבד את יכולתו לגשר משם בין הקלאסיקה הזאת והתרבות העכשווית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ