בשבחי שעמום מסוים

ב"צ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ב"צ

בניגוד לרבים מעמיתי, אני סבור שהמוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות" במתכונתו החדשה, כחלק ממוסף "שבעה לילות", הוא בסדר גמור. הוא קומפקטי, קצבי, מעודכן, מעוצב עם הרבה "אוויר" כצו האופנה הגרפית, הגורס מינימליזם מעל לכל: מינימום טקסט והרבה לבן. שמחתי לגלות שבגיליונו האחרון של המוסף פורסמה רשימת ביקורת טובה של אלי הירש על חברי אורי הולנדר וספר שיריו החדש, שגם אני מתלהב ממנו. הראיון עם המשוררת אפרת מישורי המתפרסם שם חיזק אותי בדעתי שהיא לא ספפו. על כל אחת מרשימות הביקורת שבגיליון יכולתי לומר, כעורך, באנחת רווחה מסוימת, שאני לא הייתי מפרסם אותה, וגם לא הייתי קורא את רוב הספרים שהם סוקרים, ובקיצור - שעולמו של המוסף לספרות הלה אינו עולמי.

אני סבור שמוסף לספרות ראוי לשמו צריך להיות משעמם, לפחות במקצת, אחרת איננו מוסף לספרות. האיזון הנכון בין שעמום לעניין הוא הסוד הגדול שעושה שמוסף אחד הוא טוב ומוסף אחר - גרוע וחסר ערך. הייתי מרחיק לכת ואומר (בעצם אני רק מזכיר, מפני שאמרו את זה הרבה לפני) שכל יצירת אמנות צריכה להחזיק בתוכה מנה מסוימת של שעמום מובנה, כדי שתיחשב יצירת אמנות. זה טבעה של האמנות, ובתוך זה של הספרות - להקיף את עצמה בחומה ולהתבודד בתוכה, ולא לקבל אליה אלא את מי שצלח את החומה הגבוהה. לחומה הזאת קוראים שעמום. אם רוצים שנהיה ספרות צריך גם קצת שעמום, ואם רוצים שנהיה מוסף לספרות צריך לקבל יחד אתו, בעסקת חבילה, מנה מסוימת מאותה ירחמיאליות, או נעבעכיות, או יורמיות, שהיא כאמור גדר ההפרדה הטבעית שבאמצעותו הוא מתגונן מפני הברברים.

בכל דור ודור קמים כאלה שמנסים לפרוץ את גדר ההפרדה הזאת, בניסיונות הירואיים או מגוחכים, תלוי בנקודת המבט של המסתכל, להציג את הספרות כמוצר קליט, סקסי, מפתה. אבל בסוף תמיד מתגלה התרמית: כמו, למשל, שמאחורי רשימתו החיננית של יאיר קדר על סיפורי אדגר אלן פו מסתתר ספר של אדגר אלן פו, שאינו קליל כלל וכלל כפי שעשויה להטעות הרשימה המלטפת של קדר. פו הוא בהחלט סופר משעמם, ואני מציין זאת בגאווה של אוהדי השעמום; רק מי שלא צלח את חומת ההפרדה שלו יכול להתיימר לסכם את פו ולשבח אותו בפיסקה של מאה מלים, ולסנגר על ה"רלוונטיות" שלו.

פו, שכתיבתו היתה כל כולה שנאת אדם צרופה, היה רוצה שיכריזו עליו כרלוונטי? ומי אמר שספרות צריכה להיות רלוונטית? ספרות צריכה להיות מה שהיא, וכוח המשיכה שלה הוא בדיוק זה, שהיא לא מבקשת שיאהבו אותה ויקראו אותה. מי שרוצה - תפאדל, ומי שלא, גם כן תפאדל. המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" במתכונתו החדשה הוא מהבחינה הזאת בסדר גמור. אם נמשיל את הספרות למוזיאון, המוסף הלה דומה לקפטריה של המוזיאון, או לחנות המוזיאון, שכידוע רבים מאוד מהמבקרים נעצרים בהן ומוותרים על השיטוט המייגע מתמונה לתמונה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ