דרור משעני
דרור משעני

הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים אדגר אלן פו. תירגמה מאנגלית: שירלי אגוזי. סדרת "הקלאסיקונים", הוצאת עם עובד ואמנות לעם, 172 עמ', 49 שקלים

בבוקר יום ראשון, 25 ביולי 1841, יצאה מארי ססיליה רוג'רס מבית משפחתה בניו יורק ונעלמה. היא התכוונה לבקר קרובת משפחה שהתגוררה באזור, קבעה פגישה לשעות הערב עם ארוסה, דניאל פיין, אבל איש מהשניים לא ראה עוד את האשה הצעירה; או לפחות בחיים לא ראה אותה: שלושה ימים אחר כך משו דייגים את גופתה של מארי ממי נהר ההדסון באזור הובוקן שבניו ג'רזי. פניה הושחתו וגופה היה חבול. מישהו אחר ראה אותה כנראה לאחר שעזבה את ביתה. ראה את מותה.

הרצח של מארי רוג'רס חולל בניו יורק סערה; מחקרים מאוחרים הראו כי היה אבן-דרך בהתפתחות תקשורת ההמונים והעיתונות הסנסציונית במאה ה-19. לא היה לפניו רצח שסוקר בהרחבה כזאת בעיתוני ניו יורק, שהעלו בכותרות ענק השערות באשר לזהות הרוצח, או הרוצחים, והציעו פרסים כספיים למי שיסייע בתפיסתם. ההסבר המעניין ביותר שקראתי לעובדה שדווקא הרצח הזה הסעיר את העיתונות והעיתונאים פשוט: מארי עבדה כזבנית בחנות הטבק של ג'ון אנדרסון, בלב אזור מערכות העיתונים במנהטן, ועם לקוחותיה הקבועים נמנו רבים מהעובדים בהן. העיתונאים הכירו מקרוב את מארי היפה וגם חלק מהחשודים. היה להם ברצח עניין אישי.

ובכל זאת, לא בזכות מקומו בתולדות העיתונות נכנס הרצח הלא-מפוענח עדיין של מארי רוג'רס להיסטוריה; אם יש סיבה שזוכרים אותו, היא קשורה למקומו המשונה, הלא-מפוענח כשלעצמו, בהיסטוריה של הספרות. היא קשורה לכך שאחד מגדולי הסופרים המודרניים היה מעורב בו. היא קשורה לכך שהרצח הזה עניין מאוד את אדגר אלן פו.

שלושה חודשים לפני שנמצאה גופתה של מארי פירסם פו בכתב-עת את הסיפור "הרציחות ברחוב מורג". במרכז הסיפור עמדה חקירת הרצח של אשה צעירה ואמה, שנמצאו מתות בדירתן בפאריס, גופותיהן מושחתות כליל. משטרת פאריס אמנם עצרה חשוד בפרשה, פקיד בנק בשם אדולף לה-בון (כלומר, "הטוב"), אבל לא היו לה הוכחות נגדו וגם היא, כמו פאריס כולה, היתה שרויה בעלטה, כפי שמעיד המספר: "יכולתי רק להסכים עם פאריס כולה כי התעלומה סתומה לגמרי. לא ראיתי שום דרך שתאפשר לעלות על עקבות הרוצח" (עמ' 26).

אלא שלעזרתה של המשטרה, ולעזרת לה-בון העצור על לא עוול בכפו, התגייס אדם תמהוני, אולי אפילו מעורער בנפשו, בשם אוגוסט דופאן (Dupin). בעזרת "הכישרון האנליטי המוזר" שלו (עמ' 13), וכמעט אך ורק באמצעות ניתוח הגיוני של עדויות שפורסמו בעיתונים, פתר דופאן את התעלומה לתדהמת ידידו המספר, והביא לגילויו של הרוצח ולשחרורו של הפקיד החף-מפשע (לא אחשוף כאן את הפתרון המפתיע, שרבים בוודאי מכירים; אומר רק שהוא קשור בימאי ששב לפאריס מהאיים ההודיים).

"הרציחות ברחוב מורג" הוכר עשרות שנים לאחר פרסומו כסיפור הבלשי הראשון, ואוגוסט דופאן היה לבלש הספרותי הראשון, למרות שלא חסרים חוכמולוגים שטוענים כי ראו מעשי בילוש בספרות לפניו; כל מי שיקרא את הסיפור, בתרגומה החדש והמצוין של שירלי אגוזי, יבין מיד למה ארתור קונן דויל ראה בדופאן את אביו הרוחני של שרלוק הולמס, ולמה כל בלש שנכתב מאז בספרות המערב חייב את קיומו לטקסט הזה ולגיבור המוזר שלו, שמעיד על עצמו כי "ההתבוננות נהייתה אצלי בזמן האחרון סוג של הכרח" (עמ' 16).

אבל פו לא התכוון לייסד ז'אנר ספרותי. המחבר המוערך כבר של "נפילת בית אשר" ו"סיפורו של ארתור גורדון פים" לא חשב לשוב אל דופאן, עד שקרא בעיתונים על פרשת מארי רוג'רס וזיהה את העניין הציבורי העצום ברצח. זו היתה עבורו הזדמנות מצוינת להחזיר לפעולה את הדמות התמהונית, שזיכתה אותו בשכר סופרים לא רע. הוא החל לכתוב סיפור-המשך ל"רציחות ברחוב מורג" והפעם הציב את דופאן בפני רצח אמיתי, שכל ניו יורק ביקשה לדעת את פתרונו.

פו העביר את הפרשה לפאריס, עירו של דופאן; שמה של מארי רוג'רס הוחלף במארי רוז'ה, נהר ההדסון הוחלף בסיין. עם זאת, הוא ביקש לשמור על פרטי המקרה כפי שלמד אותם מהעיתונים וציין זאת בראשית סיפורו: "הפרטים היוצאים מן הכלל שאני נקרא עכשיו לפרסמם", כותב המספר, "מהווים מבחינת רצף הזמן ענף ראשוני של סדרת צירופי מקרים שהדעת מתקשה לתפוס; את הענף המשני או המסכם שלהם יזהו כל הקוראים ברצח שהתרחש באחרונה, זה של מארי ססיליה רוג'רס בניו יורק" (עמ' 52). ב"הערת הסופר", באותו עמוד, כותב מישהו (פו?) כך: "באמתלה שהוא מגולל את קורות גורלה של נערה פאריסאית, התחקה המחבר בפרוטרוט אחר עיקרי הרצח של מארי רוג'רס (...) כל טיעון המבוסס על הבדיון ניתן ליישום על האמת; וחקר האמת היתה המטרה" (שם. ההדגשה שלי, ד"מ).

המטרה שהציב פו לדופאן (ולעצמו) בסיפור "תעלומת מארי רוז'ה" לא היתה אם כן "ספרותית"; הוא התיימר לפענח בעזרת דופאן את תעלומת הרצח האמיתית של מארי רוג'רס ואף וטען שהצליח בכך. במכתב שכתב למו"ל ביוני 1842, לאחר הכתיבה, ושבו הציע לו לפרסם תמורת תשלום הגון את הסיפור שיחולל בוודאי סערה, כתב פו כך: "אני מאמין שלא רק שהוכחתי את הטעות בדעה הכללית - לפיה היתה הנערה קורבן של חבורת בריונים - אלא שגם הצבעתי על הרוצח בצורה שתעניק תנופה חדשה לחקירה. המטרה העיקרית שלי, בכל אופן, היא ניתוח של העקרונות הנכונים שצריכים להנחות חקירות של מקרים דומים" (רוב העובדות המובאות כאן על נסיבות כתיבת הסיפור ופרסומו לקוחות מספרו המצוין של ג'ון וולש, "Poe the Detective").

אבל האם זו היתה אכן מטרתו היחידה של פו? והאם הצליח בכך? האם אומנם הצביע הבלש שלו, הדמות שבהשראתה נכתבו במהלך המאות ה-19 וה-20 כל דמויות הבלשים, על הרוצח האמיתי של מארי רוג'רס? והאם אמנם ניסח בסיפור הזה את עקרונות החקירה הפלילית המודרנית, כפי שנטען לא אחת מאז, או שאולי בכלל צריכה הקריאה בסיפור להוליד חקירה אחרת, חקירה של הבלש עצמו?

הנה כמה מהעובדות, כפי שהן ידועות לי כיום: "תעלומת מארי רוז'ה" נדפס בשלושה חלקים בכתב-העת "Ladies' Companion", בגיליונות של נובמבר ודצמבר 1842 ובגיליון של פברואר 1843. בניגוד למסופר ב"רציחות ברחוב מורג", הפעם לא פותר דופאן את התעלומה ביוזמתו: בעקבות השם שעשה לעצמו בפרשה הקודמת, פונה אליו המפקח החוקר את הרצח מטעם משטרת פאריס ומבקש את עזרתו.

בשני החלקים הראשונים של הסיפור, שנדפסו כאמור בסוף 1842, עוסק דופאן בעיקר בניתוח עובדות המקרה מתוך קריאה בידיעות בעיתונים (הנסיבות שבהן נמצאה גופתה של מארי; הסימנים שעל הגופה וכו'). הוא מפריך בכוח הגיונו את הסברות שהם מעלים, מסלק את האפשרות שמארי נרצחה בידי כנופיית בריונים ומסיר את החשד מכמה אנשים שהמשטרה עצרה לחקירה, בסיפור וב"מציאות", לדוגמה ארוסה של מארי או קרובי משפחה וידידים אחרים. הוא גם מתחיל לשרטט את הפתרון שאליו הגיע ב"אמצעים המבוססים על היקש" (עמ' 111): בניגוד למה שחשבה משטרת ניו יורק (כלומר פאריס), מארי נרצחה בידי ימאי כהה-עור שהכירה ושעמו ניהלה בעבר רומן; הוא זה שחטף ורצח אותה ונמלט.

אלא שבנובמבר 1842, יותר משנה וחצי לאחר הרצח האמיתי של מארי רוג'רס, ולאחר שכבר הסתיימה התקנתם והדפסתם של שני החלקים הראשונים של הסיפור הסנסציוני, שדופאן ופו היו אמורים להצביע בו על רוצחה, אירעה התפתחות מפתיעה בחקירה. פרדריקה לוס ("מדאם דה לוק" בסיפור), בעלת פונדק באזור הובוקן, שבסמוך לו נמצאה גופתה של מארי, אשר העידה במשטרה כי מארי ביקרה בפונדק שעות אחדות לאחר היעלמה - פו ביסס חלקים רבים בפתרונו של דופאן על עדות זו - התוודתה על ערש דווי (היא נורתה בטעות בידי בנה) כי בפונדקה התבצעו במשך שנים הפלות לא-חוקיות, וכי גם מארי הגיעה לפונדק כדי לבצע הפלה שהסתבכה. לפי עדות זו, גופתה של מארי הושלכה לנהר על ידי אחד מבניה.

השמועות על העדות החדשה, שפורסמה בהרחבה בעיתוני ניו יורק, הגיעו לפו באיחור מסוים, מכיוון שהוא כבר לא התגורר בעיר. על פי מחקרו של וולש, פו מיהר בחשאי לניו יורק כדי להכניס בחלק השלישי של הסיפור, שעוד לא הותקן להדפסה, שינויים שיאפשרו לו להמשיך ולטעון כי דופאן פיענח בחריפותו את חידת מותה של מארי, ולכן נדחה פרסום החלק השלישי בחודש - ולא הופיע בגיליון של ינואר 1843 (שינויים נוספים הוכנסו בגרסה שנדפסה בקובץ "Tales", שפורסם ב-1845). לפיכך, הפתרון של דופאן נשאר בסיפור בגדר "רמז" בלבד ומוצג רק באופן חלקי.

כך, בגרסה שהודפסה לבסוף מופיעה לקראת סיום הסיפור הפסקה המדהימה הבאה, כאילו מטעם העורכים: "מסיבות שלא ניכנס אליהן, אבל שלרבים מהקוראים מובנות מאליהן, הרשינו לעצמנו להשמיט כאן, מתוך כתבי-היד שניתנו בידינו, את החלקים שמפרטים את ההתחקות אחר הרמז הפעוט שהשיג דופאן. אנחנו סבורים שכדאי רק לציין, בקצרה, שהתוצאה המתבקשת הושגה" (עמ' 109). כך מסתיים אם כן הסיפור הבלשי השני בהיסטוריה, אולי הסיפור שבו נהפך לז'אנר: הוא דווקא מסתיר מקוראיו ("מסיבות מובנות מאליהן") את הפתרון ולא חושף אותו, אבל מבקש מהם להאמין לו כי הוכח כפתרון הנכון, וזאת בעצם רק על סמך השבחים שחולק המספר המעריץ ל"כישרון הניתוח" של ידידו דופאן.

גרסה זו של נסיבות פרסום הסיפור וכתיבתו מהווה כמובן הארה חשובה של דמות הבלש, שנחשב לעתים לאחד מסמליה הספרותיים של ההשכלה האירופית, לגילום פופולרי של האידיאולוגיה המדעית המודרנית ועליונותה (שמעון אדף, באחרית הדבר שלו לספר, מתאר אותו כמי שעוסק ב"יכולתה של התודעה להסיק מהערבוביה של עקבות וסימנים לגבי ההתרחשות האמיתית כפי שאירעה במציאות", עמ' 165); אלא שהניתוח "המדעי" של העובדות בסיפור הזה נחשף כלא-יותר ממניפולציה. הרבה יותר משהוא "מגלה" על המציאות, הוא ממלא אותה בהסתרות המשרתות את צרכיו.

ויכול להיות אפילו שהסיפור הזה מסתיר הרבה יותר.

במהלך חקירותי ב"תעלומת מארי רוז'ה" נתקלתי בהשערה, שאין ראיות ישירות לנכונותה אלא סימנים מרמזים בלבד, ולפיה הכיר פו את מארי ססיליה רוג'רס, אף שלא חשף זאת לפני קוראיו. פו, כך עולה ממחקרים שפורסמו במאה שעברה, היה בתקופה שהתגורר בניו יורק לקוח קבוע של חנות הטבק של ג'ון אנדרסון, שבה עבדה מארי, ואף היה מיודד עמו (לקוחות נוספים היו הסופרים וושינגטון אירווינג וג'יימס פנימור קופר). יתר על כן, בכתב-העת של פו, "The Broadway Journal", רכש אנדרסון בכסף טוב שטחי-מודעות במשך תקופה מסוימת והיה סוחר הטבק היחיד שעשה זאת.

לפי השערה זו, שכאמור אי אפשר להוכיחה בראיות ישירות, אחד המניעים לכתיבת "תעלומת מארי רוז'ה" היה להרחיק את החשד מג'ון אנדרסון - וזאת בתמורה לכספו. אנדרסון אמנם נחקר במשטרה, בין השאר משום שהשמועות בניו יורק סיפרו כי היה מאהבה של מארי וכי שלוש שנים לפני היעלמה כבר הרתה לו ועברה הפלה. האם היה הוא הגבר שליווה את מארי גם בקיץ 1841 לפונדק של פרדריקה לוס לביצוע ההפלה שהסתבכה? כמה עשרות שנים לאחר הפרשה העידה אחת מקרובות משפחתו של אנדרסון כי הודה בפניה שמארי הרתה לו - ולא פעם אחת. אבל האם גם שילם לפו כדי לכתוב את הסיפור שיקבע, בכוח "ההיגיון האנליטי", כי האשמה מוטלת על ימאי כהה-עור שכבר נמצא במרחקים?

בתחילת חקירותי נראתה לי השערה זו מופרכת לגמרי, אבל קריאותי החוזרות ונשנות בסיפור העלו כמה ממצאים מוזרים. ראשית, גם ב"תעלומת מארי רוז'ה", כמו ב"רציחות ברחוב מורג" שקדם לו, מטיל דופאן את האחריות על ימאי שהגיע לפאריס. העובדה שבשתי התעלומות הראשונות בתולדות ספרות הבלשים יש דמיון רב בין האחראים לרצח אמנם משונה, חשבתי, אך בוודאי שאין בה כדי לרמוז על הנסיבות המפוקפקות שבהן נכתב לכאורה הסיפור, ועל כך שמטרתו היתה להרחיק את החשד מאנדרסון.

אבל כאשר שבתי אל דמותו של אנדרסון, כפי שהיא מעוצבת בסיפור, גיליתי עובדה חשובה נוספת. ב"רציחות ברחוב מורג", כאמור, יוצא דופאן לחקירה כדי להביא לזיכויו של ידיד, שחפותו ניכרת כבר בשמו, "לה-בון". וכיצד מכונה בן-דמותו של אנדרסון ב"תעלומת מארי רוז'ה"? הוא מכונה "מסייה לה-בלאן" (Le Blanc), כלומר הלבן, "הטהור". חנות הטבק שלו מוחלפת בסיפור בתמרוקייה, ומן העדויות שפורסמו בעיתוני ניו יורק נמחק בסיפור כל אזכור לרומן בין "לה-בלאן" לבין מארי. האם אפשר לראות בעובדות אלה זכר שהותיר פו בסיפור לעסקה שהולידה את כתיבתו?

נדמה היה לי שקשה לקבוע זאת בוודאות. עם זאת, בעקבות הגילוי נזכרתי שוב בסצינה בסיפור, שבה מגיע המפקח ממשטרת פאריס אל דופאן ומבקש ממנו לחקור את הפרשה. המפקח מפציר בדופאן לפתור את התעלומה ואז מציע לו "הצעה ישירה ונדיבה בהחלט, שאת טבעה המדויק אינני מניח לעצמי לגלות, אבל אין לה השפעה על נושא סיפורי" (עמ' 57). דופאן מקבל את ההצעה, שאת פרטיה מסתיר המספר מהקוראים, ורק אז מתחיל לחקור.

האם רומזת עסקה זו, שלאחריה מתחילה חקירתו של דופאן ושאת פרטיה הקוראים לא רשאים לדעת, לעסקה שבעקבותיה כתב פו את חקירתו שלו, כלומר את הסיפור? האם היא מעין "עקבה" שהותיר פו בסיפור? אולי ואולי לא. לכך אפשר רק להוסיף שהמפקח הוא הדמות היחידה בסיפור ששמה מוסתר מן הקוראים; הוא מכונה "המפקח ג'- - - -". האם מותר להניח שהג' הזאת שייכת לג'ון אנדרסון?

כך או כך, נדמה כי הסיפור הזה, כמו שאר סיפורי דופאן, מגלה כמה עובדות מטרידות מאוד על הבלש - ואולי לא רק על הבלש הספרותי. חקירתו תימשך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ