דוד זונשיין
דוד זונשיין

בירקנאו אהובתי, מאת יפתח אשכנזי, הוצאת גוונים של שחור, 2007, 110 עמודים

הפער בין מה שנעים לאדם לחשוב על עצמו לבין מה שקורה לו במציאות אינו מותיר לו מקום לשליטה אמיתית בגורלו. הוא פועל מול המציאות הפנימית ונהדף על ידי המציאות החיצונית. בפער המעמיק בין המציאות לייצוג שלה, בין המציאות לסימולציה שלה, אליבא דבודריאר, קורסת המציאות לתוך הסימולציה והייצוג הופך לא פעם לאמיתי ומאיים יותר מהמציאות עצמה. במצב עניינים כזה נדמה שמוטב לו לאדם לשחק את משחק חייו בשיטת "תפוס כפי יכולתך", והמלה שתארגן את חייו תהיה: "יותר": יותר מקום, יותר כסף, יותר מעמד. בערב רב הכאוטי של הייצוגים, שבו רק לעתים נדירות אפשר לחוש שהדבר שמולנו אמיתי, מחריפה תחושת הג'ונגל, והניסיון לתפוס משהו אמיתי מכניס את האדם לסחרור. החנפנות שהיתה פעם כלי, אחד מני רבים, בניסיון להגיע "לאן שהוא" - לתפוס עמדה, פרנסה ופרסום - הפכה מרכזית עד כדי כך שהיתה לדבר עצמו. הקרב בין המסמן למסומן, שיחסים מורכבים שררו ביניהם מאז ומעולם, כבר הוכרע, והמסומן מוטל שותת דם מחוץ לזירה. ואולי הוכרע הקרב כבר בעצם סימונם של המסמן והמסומן על ידי דה סוסיר, בתחילת המאה שעברה.

מחיר החנפנות והסגידה לייצוג הוא מותה של התרבות ומותה של הספרות. התרבות חיה במקום שהמסומן חמקמק, שהדבר האמיתי כמעט בלתי אפשרי לו להיות מיוצג במלים. ספרות גדולה נוגעת במרכיבי החיים שרצף פשטני של אירועים ורגשות אינם מספיקים לתארם. היא נוגעת פעם בסיפור ופעם בקורא, כמנסה להידחק ביניהם ולתווך בין המציאות הדמיונית ובין נימי נפשו של הקורא אותה.

את ספרו השני של יפתח אשכנזי "בירקנאו אהובתי" אפשר לקרוא בכמה אופנים, אך דבר אחד בולט מראשיתו של הסיפור הראשון, ועוד קודם לכן - משמו של הספר. אשכנזי אינו חנפן. כתיבתו אינה מנסה להנעים את זמנו של הקורא. ואף שאינני יודע מדוע פורסמו שני ספריו בהוצאות קטנות, זו בושה לספרות העברית העכשווית שלא נמצא מו"ל שייתן לספר בימה רחבה, גם אם הפצתו לא היתה משפרת את מתח הרווחים של ההוצאה.

הסיפור הראשון בספר, המחזיק שישה סיפורים, הוא "בארי", שפורסם חודשים קודם לכן ב"קשת החדשה": "הכלבים נבחו. הכלבים ייללו. הכלבים נהמו בשנאה עצומה. כלבי הבר תיעבו אותנו כי מנענו מהם להגיע אל האוכל. הכלבים שנאו אותנו כי חפרנו בורות עמוקים למתים, כי הידקנו היטב את העפר, כי דאגנו ששום חיה ושום טלפיים לא יחדרו למעבה האדמה" (עמ' 5). הסיפור מתאר צוות קברני מילואים, שתפקידו לקבל משלוחי גופות מחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים ולקבור את המתים קבורה ארעית עד סיום המלחמה בשדות קיבוץ בארי שבנגב המערבי.

הדמויות המגוונות בחוליה, יחסי הקברנים הג'ובניקים עם הנקברים הלוחמים, יחסי הקברנים עם הנשים החיילות ועם כלבי הבר, ש"רק הם" צמאים לדם המתים היבש, הם כר פורה לסיפור אלגורי לכאורה. אבל הניסיון לצמצמו לאלגוריה שבו מותיר שארית בלתי אפשרית לצמצום ולפירוש. בעולם הסיפורי שיוצר אשכנזי ב"בארי" מוטמעים היסודות הפנטסטיים במציאות המלחמתית ההזויה, שכולה מנוהלת על ידי בני אדם בשר ודם, חיים ומתים, עד שקורה הנס וקורא הסיפור משתכנע שלא התיאורים בסיפור הם הפנטסטיים אלא המציאות המטורפת המתוארת בו. וכמו בסיפורים טובים מסוג זה מתקבלת התחושה שאשכנזי מרגיש היטב את המציאות הכמו-פנטסטית שהוא מתאר והדבר מקבל ביטוי גם בסיפורים הבאים בקובץ.

הסיפור הנושא את שם הספר, "בירקנאו אהובתי", מתאר מרדף ספק פנימי ספק מציאותי אחרי אהובה שנפשו של המספר כרוכה אחריה. בהתנהלותו מזכיר הסיפור במשהו את "תמול שלשום" של עגנון, ונכרכת בו תשוקת החדירה עם תשוקת המלחמה וההרס. הארוס והתנטוס במלחמה הפנימית ובמלחמה הזוגית, במלחמות ישראל, בגרמניה ובשואה מעורבלים כולם יחד, ותערובת הדמים יוצרת מוצר מורכב וקשה לעיכול. "את תעבדי שם בייצור כלי מלחמה ארבע-עשר שעות ביום, שבסופו תקבלי לחם צר וחלב שחור (כבשירו האלמותי של פול צלאן)... בלילות תפנטזי על הלילות שלי בך... אלוהים כמה תערגי אז לחום גופי, לטוב לבי" (עמ' 88). הסופר התר אחרי אהובתו לכוד בין משיכתו אליה לבין היחסים ההרסניים שסיימו את הקשר, אך הוא ממשיך לכמוה: "זה היה ערב די מחורבן, כי לא הצלחתי שוב להבין מדוע עזבת אותי, וגם לא הצלחתי למצוא משהו לזיין.. דווקא כשמצאתי את עצמי, והבנתי מחדש שאני אוהב אותך, אחרי חצי שנה של לבד, את דחית אותי באכזריות.. עשית הכל כדי להוציא אותי מהחיים שלך" (עמ' 67).

גם יחסיו עם גרמניה מחוללת השואה מנוהלים בצורה דומה. משיכה שעשויה להיתפש בטעות כפרוורטית לעוצמת המוות ולייצוגיו הקשים מעורבת תדירות עם מותה של אהובתו בסצינות שואתיות טיפוסיות. לאשכנזי יש במובן זה נפש יהודית הומייה והתחומים הממודרים כל כך של שואה ושל אהבה מפעפעים אצלו זה אל זה כניטרו הנוזל אל תוך גליצרין. יחסו של אשכנזי לאהובתו ולבירקנאו מזכירים גם את יחסו של הישראלי לשואה. תודעתה ונגזרות התודעה הזאת בלתי נסבלות, אך גם אי ידיעתה קשה מנשוא.

"סטאלג המג"ב", הסיפור הרביעי, הוא הנועז שבין סיפורי הקובץ. הסיפור מתאר, כמקובל בפורמט הסטאלגים שנפוצו בישראל החל ב-1961 ובסמוך למשפט אייכמן, מחנה אסירים פלשתיני (ולא אמריקאי או בריטי) שמנהלות נשים ישראליות עריצות (ולא נשים נאציות), הרעבות למין והרודות באסירים הפלשתינאים ומנצלות אותם לסיפוקן המיני. זו דוגמה נוספת, מרחיקת לכת, לאי חנפנותו של אשכנזי, והוכחה לכך היא הקושי בקריאת הסיפור ותיאוריו. "אין ספק, מאחורי הגדרות שכנה פלנטה אחרת - סטאלג המג"ב", כותב אשכנזי ומאזכר את ה"פלנטה האחרת" של יחיאל דינור, קצטניק. הסיפור מתאר ניסיון בריחה של שני אסירים פלשתינאים מכלא מגידו ואת תפיסתם. "אחד הכלבים נבח מקרוב מאוד. היתה זו נביחה צמאת דם. העולם חייב לדעת מה קורה בסטאלג המג"ב. האזעקה צועקת כמו אשה בייחומה". דווקא סיומו של הסיפור החזק הזה היה יכול להיות טוב יותר, ומאכזבת ההערה על דם הווסת של מפקדת המחנה, שהפך את אבו שוקרי למחבל עם "דם על הידיים".

שני הסיפורים המסיימים את הקובץ קצרים במיוחד. הסיפור "קדיש" - "זהו הקדיש שלא אכתוב לך לעולם. את יודעת, משפחה, חברים, ורובם בכלל לא מכירים אותי. וכולם בלי יוצא מן הכלל לא יודעים שהייתי חלק מהחיים שלך..." (עמ' 102) - הוא הספד דקדנטי-מורבידי של הכותב לאהובתו המתה. רצונו לקוברה בהר הרצל ליד חללי המלחמות ובצד גדולי האומה, ולא בהר המנוחות, משתלב היטב בתיאורים הקשים של המשיכה האירוטית לגופה המנותח נתיחה שאחרי המוות, ומשלים את תשוקת המין והמוות העמוקה שמרחפת על פני הספר כולו. הסיפור החותם את הספר "תם" הוא וידוי חושפני של הכותב על עצם כתיבת הספר כניסיון לריפוי כאב מות האהבה. "ספר שלאנשים שלאנשים קשה לקרוא, במיוחד אם הם מכירים אותו" (עמ' 106).

בימים שספרים נכתבים על פי "עקרונות", במיומנות גבוהה אך לרוב במעט שאר רוח אמנותי, בעולם שכולם כותבים והמרחק בין קופירייטינג לספרות קטן מאי פעם, מוכיח אשכנזי שאפשר לכתוב גם אחרת. אף שמיומנות הכתיבה שלו גבוהה, חוסר העכבות הספרותייים שלו מרשים הרבה יותר. למי שמחפש "סיפור טוב", קל ונעים להירדם אתו, "בירקנאו אהובתי" הוא בחירה רעה. אך למי שמחפש חוויה מרתקת, למי שמוכן לצאת עם אשכנזי לטיול של ייסורים, של כתיבה דחוסה, חסרת רחמים ונטולת חנופה לקורא, "בירקנאו אהובתי" הוא מסלול פתלתל אך מספק מאוד. אשכנזי לא רק שאינו חנפן, הוא כותב כמתאבד, כמי שאין לו מה להפסיד וכמי שדבר אינו חשוב לו זולת התבוננות ברגשותיו, שאינם יכולים להיות מעובדים ומוכלים, מלבד בהמרתם למלים והקאתן של המלים אל הדף הלבן.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ