בזכות הקול המינורי

עוזי צור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

ירמי (ג'ימי) עדני - "דרום-מזרח", גלריה יאיר, תל-אביב

האפשרות לשמוע את קולו של האמן המינורי האיכותי, שכבר אינו צעיר אך עדיין לא הבקיע אל תודעת עולם האמנות, נדירה כל כך שהלב נחמץ. אבל כשזה קורה מבינים את יופיו ואת חרשותנו לקולו עד כה. גלריה "יאיר" היא מהבודדות המאפשרת לנס הזה לקרות שוב ושוב. "קולו" של ירמי (ג'ימי) עדני הוא מינורי-קלאסי. הוא אינו פורץ דרך, ואפילו לא חדשן, אך יש בו איכות ורגישות היונקות מתולדות הציור. אף שזכה להערכתם של רפי לביא, יחיאל שמי ואורי שטטנר (שאליו הוא קרוב במיוחד בעשייתו), עדני אינו מוכר לקהל האמנות, ולכן כדאי לסטות ממסלול הגלריות הרגיל אל אחד המקומות הפחות צפויים לגלריה לאמנות, בתחילת רחוב אבן גבירול; מיקום שאינו מרכז ואינו קצה, לא צפון אך גם לא דרום. חדר ילדותו של עדני בשכונת שבזי פנה לדרום-מזרח ומאז נדמה שהוא מנסה להילחם נגד ההרס וההתברגנות של בתי ילדותו. מבטו הוא המבט של מי שעזב והוא נזכר וחוזר, מאחד חורבן ובריאה.

על סף הרחוב, לכל גובה חלון הראווה, מוצג מודל פיסולי של חורבן תיאטרלי, עם סימני פיח וטיח, רהיטים זעירים הרוסים, ארונות, מקרר, מדפים. בציור שחור כל כך, עד שהשחור כמו שרף פה ושם, נפערים רק בשוליים ב"שרוף" פיגומי אור-צבעוני בשל של אחר צהריים (כמו בפינת הציור "3.1.04 אחר הצהריים"). סדין בהיר וקריר מרחף בתפנים חדר, שטפי אור ודם מחלחלים בו, והסדין הוא להם תחבושת. בהמשך: דיפטיך מאונך ומצויץ, שפתיליו משתלבים במרקם הגס של הציור; תשעה ציורים קטנים, נפרדים, המסודרים על פיגום, וכל אחד מהם הוא כבית של שיר מופשט. יש ציורים שיש בהם הטבעות מיצירותיו של המשורר והצייר פרנסיס פיקביה: תיאטרון צללים רגיש ומוכה "צנע", שחולפים בו סמלים, פלטת צבעים, פיצוצי קומיקס וכיו"ב.

יש ביצירתו של עדני אלמנט יומני: רישום ויזואלי הנגוע במלים, רשום בפנקס ספירלי, ועמודיו הם כחצאים לא חופפים של אור וחושך. בכפולת עמודים ששידרת הספירלה תלושה בהם רשומות דמויות ג'אז של פאריס בשנות העשרים, גופים צהובים, שלדיים, שבאחד זורם חשמל אדום ובשני - כחול. על הקירות הלבנים תלויות שתי קוביות קרטון, כשני קברים זעירים ומרחפים. הדפנות הוסרו מהם כדי לגלות חדרים חרבים, כמו קברי פרעונים שנשדדו. רגישות הגוונים של האור והחושך, הצבעוניים והלא צבעוניים, מגיעה כאן לשיאה התיאטרלי-הפואטי.

דרורה דומיני - "ציפורים נגזרות", גלריה גורדון, תל-אביב

יצירתה של דרורה דומיני אינה מינורית. דומיני שייכת למחפשי הדרך. יצירתה הגיעה בשנים האחרונות מהפיסולי אל תחום ביניים שבין תבליט לציור. דומיני מתמודדת עם חומרים חדשים ומאלפת אותם לצרכיה, המגלים יופי נוקשה ורגיש בעת ובעונה אחת, ארקדיה שהמוות מתגנב בה יפה ומצחיק לעתים. וכך, בחלל הגלריה הנפתח אל בן-יהודה, תלויים מגיני אלומניום על כלונסאות עץ, כעל חומות עיר מנצחת המציגה לראווה את ביזת אויביה. על המגינים מתלהטות ודועכות תמונות מחיים רחוקים, ולצדם תבליטים שדומיני צובעת בצבעי מתכת בוהקים, עתידניים ועתיקים.

ב"גלגלים אדומים", צמד שחרורים צהובי מקור אוחזים באצטרובלים, מוקפים בצללית ירוקה כהה; מכונית צעצוע מורכבת מקוביות לגו, ועליה תפסו השחרורים טרמפ לבנות את קנם: משחק נאה של עיגולים וריבועים. ב"זר אדום" נראית גולגולת שחורה על רקע אלומיניום מטאלי, חובשת לראשה מקלעת פרחים אדומים, ככרמן מירנדה של תחיית מתים חלקית - מתכון מנצח של יופי, הומור ומוות שחור. "מדוזה" מוקפת בעלטה, מחושקת באור, בעלי כותרת ובפקעות, המתגלות כגולגלות מצומקות, פוערות אישונים מתכתיים, מוקפי דם בהיר - תבליט-ציור שיש בו מהעוצמה של סמל בית מלוכה וכתובת קעקע פיראטית. ב"שלג בכיכר" סובב עיגול כתום בתוך עיגול כסף, ועליו מפרפרים עלים צבעוניים. החומר (האלומיניום והצבע התעשייתי) עומד בניגוד לאופן העשייה (הריקוע והצביעה של מלאכה זעירה).

בחלל הפנימי של הגלריה, כנגד המגינים הקשיחים לכאורה של דומיני, מוצגת תערוכתה של שרון פוליאקין, "עת". המעבר של פוליאקין מההדפס, שבו היא אחד המאסטרים הגדולים בארץ, אל הציור היה בעיני בעייתי ולא הגיע לרמתו של ההדפס שלה. רק עכשיו מגיע הציור שלה לבשלות ראויה, אולי מפני שהוא משמר משהו מאיכותו הגרפית של ההדפס. ב"חיי רקפת", מתחת לשמים בצבע שמן לבן, מוטבעת רשת של לולי תרנגולות, ופצע אנכי ודקיק בגווני רקפת מפלח ופוצע - עבודות המבליעות השפעות של ריכטר וקלזמר. ב"מן החלון" כולא זר גרניום חלקת שמים; הזר מצויר על תרשים קווי של פקעת רקפות כחולות, בניגוד שבין החומריות המלאה של הזר, כאלמנט השאול מביאנקה אשל-גרשוני. בדיפטיך ההדפסים "מתחת לסלע", מקלעות של עלים, גבעולים ופרחים נבולים גולשים במינון משובח של עושר המופק מהמתכלה, באיזון שבין המלא לריק.

פני הס יסעור - "נוף מחושף", אוצר יניב שפירא, גלריה הקיבוץ, תל-אביב

פני הס יסעור יוצרת מונומנטליות רכה, שליות של מונומנטים המשמרות את העוצמה המשוערת של הגופים שמהן נושלו. בציר התערוכה מצוי הניגוד שבין סוגי האדריכלות, הניגוד שבין קליפת הקיר המשמרת בקלותה של הקיר הממשי עד לאחרון החריצים שבו. בחלל הפנימי תלויות רשתות רכות מול האור הבא מעומק החלל, רשתות הלוכדות השולות הדי קול שהיו לכתמים בשרניים. יפה במיוחד לחזות במבקרים הנגלים מבעד לסייסמוגרף הרגיש והמוחשי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ