על שלושה כתבי יד של ספרי שירה בהתהוות

אילן ברקוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

שלושה כתבי יד של ספרי שירה בהתהוות הגיעו לידי לאחרונה משלושה משוררים שונים. המשוררים, שחר מריו מרדכי (יליד 1975), גליה אבן חן (1966) ויאיר אסולין (1984), מסרו לי את כתבי היד בבתי הקפה שבהם נפגשנו לשיחות מרתקות על השירה העברית ועל דרכם בה. לשחר ולגליה יהיה זה ספרם השני ("אהבת מריו לרוזה" של מריו מרדכי ראה אור ב-2001 בספריית פועלים, ו"אשת העולם הקטן" של אבן חן ראה אור ב-1992 ב"טרקלין") ואילו ליאיר יהיה זה ספר ביכורים. כולם מפרסמים משיריהם בבימות הספרותיות הבולטות ביותר.

המשוררים אמנם התירו לי לפרסם מתוך כתבי היד, אלא שאני נזהר בכך מאוד, ומתייחס אל החומר שהוגש לי בחרדת קודש של ממש. אף שעיני רעבות להאכיל את הקוראים בשירים הנפלאים שקראתי איני חושב שיהיה זה נכון לדבר על כתבי היד בשלמותם כאילו היו כבר ספרים גמורים שראו אור. הדרך עוד ארוכה, ולכן נתמקד כאן בשלושה שירים בלבד, אחד מכל כתב יד, וננסה לתהות על קנקנם.

נתחיל בשירו של שחר מריו מרדכי, "שונאת, סיפור אהבה?" מדובר בסונטה יפהפייה שיש לה מקום בכל אנתולוגיה של סונטות שתראה אי פעם אור בישראל. תחילה השיר: "שני חדרים בפלורנטין: אני ואת. / המטבח צר להכיל, / הסלון הולך רכיל, / תיבה גדולה ודואר בה מעט // את ואני מול השולחן שבמרפסת; / שני סכינים, שני מזלגות; שמשות של ערב נמזגות / ורוח ים נושאת את יפו לנוה צדק // אבל חשכת חדר שינה שופכת אור; / ארון בגדים, החזיה ותמרוקיך; / שידה, ראי, מיטה זוגית - כרית אחת // אני ישן, את ישנה, אך כשניעור / יצמדו להם לבד רק חמוקייך, / שני חדרים בפלורנטין: איני ואת".

השיר מדגים יפה שימוש בקוצו של יו"ד, בין המלה המשמעותית "אני" בטור הראשון שלו לבין המלה המשמעותית "איני" בטור האחרון. הוספת היו"ד הזאת מגלמת למעשה את כל סיפורו של השיר, על זוג אוהבים שהאהבה חומקת מהם והלאה, בעיקר מצדו של הדובר, יש לומר. מעבר לדיוק הכמעט מרבי במשקל השיר, והחריזה היפה והמקורית שבו, השיר נשען על תחבולה מרכזית אחת, זו הקרויה במקומותינו "אוקסימורון" (דבר והיפוכו). כבר כותרת השיר מעידה על כך ("שונאת" במקום "סונט" היא פשוט הברקה) וכך המשכו וכולו. ומעבר לכך מנשבת מהשיר רוח כל כך מקומית, ישראלית, פלורנטינית, שהוא צריך לשמש תשובה גאה למדי לכל מי שסבור שהשירה העברית החדשה נטולת הקשר. ההקשר כאן הוא חד-משמעי אבל לא בנאלי, הוא מחיה מקום תל-אביבי בעל קירות מתקלפים, והוא נפלא. לו אני בשכונת פלורנטין הייתי הופך את שחר למשורר הבית שלי.

הלאה. השיר הבא לכאורה פשוט יותר בטכניקה שלו אבל למעשה סבוך יותר במשמעות האפשרית שהוא מספק לקורא. השיר "האחד שצריך היה לבוא", הוא מפרי עטה של גליה אבן חן והנהו לפניכם: "לא תוכל להקפיא אותי / בלבי זורחת השמש / אני החמימה בעולם / אני מקור האור בעולם / וכל הפרפרים מסתובבים סביבי. / אחד היה צריך לבוא ולא. / לא בא, / לא בא / האחד שצריך היה לבוא".

מבנה השיר נתפש בעיני כמתימטי. יש כאן משוואה עם שני משתנים קבועים, הדוברת שהיא כשמש, והפרפרים הסובבים אותה, ולעומתם שני משתנים נעלמים, זה הרוצה להקפיא אותה והאחד שצריך היה לבוא ולא בא, בין אם הוא פרפר המתדמה לגבר ובין אם הוא גבר המתדמה לפרפר, כפי שהשיר מאפשר לנו לחשוב. יופיו של השיר נובע מהאפשרויות הפתוחות שהוא משאיר לקורא גם כאשר סיגורו הפואטי הוא כביכול מובהק. יש כאן גם מוסיקליות מיוחדת, שעיקרה בארבע השורות האחרונות, בהן יש חזרה מנטרית, כמעט היפנוטית, על דבר שלמעשה לא אירע, המתקשר גם לראשיתו של השיר ("לא תוכל להקפיא אותי"). אמנם אין בשיר שלפנינו עוצמה היפנוטית גדולה כל כך, והוא אפילו מסתיים באנטיקליימקס של ממש, אבל משהו בשימוש בעגה ("צריך היה לבוא ולא"). והחזרות הרצופות שבסופו גרם לי להילכד בקסמו, וגם לחשוב על ספרו המצוין של ראובן צור על השירה ההיפנוטית העברית (אוניברסיטת תל-אביב, 1988), העוסק בשירתם של שניים מהמהפנטים הגדולים ביותר מבין משוררינו, נתן אלתרמן ויונתן רטוש.

אחרון חביב להפעם, שירו המחזורי של יאיר אסולין, "שמות": "לשמים שלי אקרא שמים / ואעלה להתפלל בהם כל / עת שאחפוץ // לחלל שלי אקרא חלל / הרי אין צליל ריק יותר / מצליל מלה זו / (ואם יש אמרו / ומלאו את דעתי השוממה) // לחיים שלי אקרא חיים / ואסמן אותם בקווים אדומים / של סכנה מתמדת / דע לך כי חיינו / ייתמו בטרם נדע רוויה // למיטה שלי אקרא מיטה / על שום שאני מת בכל ערב / ושב לחיי עת השמש בחצי גובהה / לבני אקרא כדמות פניו, / כצבע עיניו / לבני אקרא כפי שרציתי / שייקרא שמי".

זה שיר בשל כל כך, שאם הוצאת ספרים נבחרת לא תשים את ידה עליו ועל כתב היד של המשורר הצעיר כולו, משהו באמת רקוב בממלכה הווינוגרדית שלנו. דובר השיר כותב על דעתו השוממה, אבל היא מלאה בחיות ובצבע שאין בלתה. כדבר הזה הייתי רוצה לקחת עמי לכל דרך; שיר כזה יכול לשמש אחד הדגלים המרכזיים של השירה העברית הצעירה, על רעננותה, מקוריותה ובעיקר על האומץ וההעזה שבה! הוא מופתי. לא הייתי משנה בו פסיק. והוא נמשך לכל רוחב האפשרויות שהשפה מאפשרת לנו, בשמים, בחלל האינסופי, בחיינו הסופיים, במורשת שאנחנו מקווים להשאיר כאן.

עכשיו אחזיר את שלושת כתבי היד לבעליהם. הימצאותם של כתבי היד אצלי מעוררת בי אי נוחות מסוימת, כאילו אני צופה ביופי האסור לצפייה עדיין. מכאן ואילך אצפה בכליון עיניים לצאתם לאור כספרים בשלים ומוגמרים, במהרה בימינו אמן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ