עופר דינס
עופר דינס

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה חזר פייבל שרייר, אחד מתלמידיו של הסופר והצייר ברונו שולץ, לדרוהוביץ'. שרייר, שניסה לברר מה עלה בגורל כתבי היד והציורים של מורו האהוב, נחל אכזבה מרה - בית משפחתו של שולץ נפרץ ורוקן מרוב תכולתו, וחדריו עמדו ריקים. ואולם, לאחר סריקה קפדנית הוא גילה בעליית הגג אוצר קטן. על רצפת העץ היו מוטלים כמה גיליונות נייר, קרועים ומוכתמים אך קריאים בהחלט, וביניהם חמישה מכתבים שכתבה לשולץ משוררת היידיש דבורה פוגל (1900-1942), ארוסתו הראשונה. שלושה מן המכתבים מפורסמים כאן במלואם, לראשונה בעברית.

לקשר הרומנטי בין ברונו שולץ לדבורה פוגל נודעת משמעות מכרעת בכל הנוגע לקריירה הספרותית של שולץ. בעת שהכירו זה את זו, בסתיו 1929, עשה שולץ את צעדיו הראשונים כאמן-תחריטים. בחזרו אחר פוגל הפנה שולץ את עיקר מרצו מן הציור אל הכתיבה. את מכתבי האהבה אל פוגל הוא נהג לחתום באחרית דבר ארוכה, ובה העלה זיכרונות ילדות לצד חזיונות גרוטסקיים ופנטסטיים. פוגל, שהכירה מיד בערכם הספרותי של המכתבים, הפצירה בו לעבדם לסיפורים קצרים ולפרסמם.

ואמנם, את מחזור הסיפורים "חנויות הקינמון", עיבודם האמנותי של מכתבים אלה, יש לקרוא גם כטקסט פרטי בעל נמען אחד בלבד - דבורה פוגל. הפרוזה הסמיכה, הדחוסה, האלימה כמעט בפתיינותה ובניסיונה הנואש להקסים, היא שריד למאמץ הכיבוש הרומנטי שבמכתבים. מבעד לסריג הצפוף של המלים מבצבצות שורה של מחוות פרטיות, אינטימיות, אידיוסינקרטיות, כדוגמת האזכורים התכופים של בובות ה"מנקינים", שפוגל הוקסמה מהן והקדישה להן שירים רבים.

באותן שנים סוערות התעצבה גם דרכה של פוגל כיוצרת. פוגל, שזמן קצר קודם לכן הגישה עבודת דוקטורט בפילוסופיה, החלה באותן שנים להתקרב לחוגים יידישיסטים, ללמוד יידיש, לשון שלא היתה שגורה בפיה, ואף לפרסם שירים ביידיש. בראשית שנות השלושים חברה פוגל לקבוצה גליצאית-מקומית של יוצרי יידיש, וניסתה לקרב לחברתם גם את שולץ. במשך זמן קצר היה שולץ מעורה בעולמה של ספרות יידיש הגליצאית, אף כי בניגוד לפוגל הוא לא רכש לעצמו מעולם שליטה בה. הוא פירסם כמה רפרודוקציות בכתב העת "צושטייער", התיידד עם המשוררת רחל קורן ועם דב סדן, ואף ניסה לפעול לתרגום יצירתו ליידיש, ניסיון שלא צלח.

סיפור האהבה בין ברונו שולץ לדבורה פוגל לא ארך זמן רב. שולץ, מלא ספקות, חרדות ופקפוקים, דחה את ההכנות לחתונה פעם אחר פעם, עד שלבסוף, בהתערבות אמה של פוגל, התבטלו האירוסים. ספר שיריה הראשון של פוגל רווי תיאורים של ציפייה חסרת תוחלת לאהוב המבושש להגיע: "כמה זמן אפשר לעמוד בחלון / או ללכת ברחובות הצהובים, הכחולים / ולחכות שתגיע מעיר / מהלך של שלוש שעות מעירי, לא יותר / ותגיע לביתי?" פוגל נישאה כעבור זמן קצר למהנדס מבוגר ואמיד, והקשר בינה לבין שולץ ניתק. המכתבים המובאים להלן, שלושה מתוך החמישה ששרדו, נכתבו בשלהי שנות השלושים, עת התחדש הקשר בין השניים. פוגל נזכרת בסיפור אהבתם, יוזמת מפגשים משותפים, ומפצירה בשולץ לשוב ולצאת לאותם "מסעות במחוזות הצבעוניות". אפשר גם שהמכתבים משקפים ניסיון להתקרבות רומנטית מחודשת זה אל זה. החוקרת קרולינה שימניאק, אשר כתבה מחקר מלומד ומקיף על שירתה של דבורה פוגל, העלתה את הטענה כי "אותו איש" לא רצוי המוזכר במכתב השני הוא בעלה של פוגל.

במכתב האחרון בסדרה מתארת פוגל כיצד שבה ומצאה בין חפציה את חליפת המכתבים המוקדמת ביניהם, ואת חוויית הקריאה בה ממרחק הזמן.

מכתבים אלה לא שרדו כאמור, ואולם האיגרות המאוחרות שבידינו מהדהדות את זיכרון הקשר הרגשי והאינטלקטואלי העמוק שביניהם, שפוגל תיארה אותו כ"אחד מאותם דברים פלאיים ספורים, אשר מתרחשים רק פעם בחיים, ואולי אפילו רק אחת לכמה תריסרי חיים".

לחצו לקריאת המכתבים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ