הזמן הזה שאינו נמדד בחודשים כי אם במלה

לפרוזה של אידה פינק, כלת פרס ישראל, היתה תרומה של ממש לשינוי העיצוב הספרותי של השואה בספרות הישראלית. היא כותבת על כאב אך לא על זוועה, והזמן שלה, המזדחל לעבר האסון, מסומן בווינייטות של רגע אחד בודד

אביבה זרקה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה זרקה

בימים אלה מצולם הסרט "אביב 41'": הפקה בינלאומית בכיכובו של השחקן ההוליוודי ג'וזף פיינס, המבוססת על הסיפור "השיחה". את הסיפור כתבה בפולנית הסופרת הישראלית אידה פינק, כלת פרס ישראל בספרות לשנת 2008 בתחום הסיפורת. הסרט הזה מצטרף לסרט "הגן המפליג למרחקים", בבימויה של רות ולק, המציג את פינק כאשה כותבת, ולהצגה ב"צוותא", המבוססת על המחזה "השולחן", אף הוא פרי עטה של פינק.

כל הסימנים הללו מעידים על העניין התרבותי הרחב ביצירתה. פינק, בת 86, נולדה בזבראז' שבפולין (כיום באוקראינה), בתקופת השואה חייתה בזהות בדויה, וב-1957 עלתה לישראל. קובצי סיפוריה הקצרים, שהמשיכה לכתוב בפולנית גם בארצה החדשה, תורגמו עד כה לאחת-עשרה שפות. יחד עם הספר "נלך בלילות נישן בימים", וכמה ספרי ילדים הנוטים לפרשנות אלגורית, שכתבה בראשית דרכה הספרותית - מדובר בקורפוס של 52 סיפורים בלבד, שאורכם ארבעה-חמישה עמודים בממוצע. הסיפורים מתמקדים בפרט היהודי בשואה, ועוסקים בה בעיקר מנקודת מבט רטרוספקטיווית, במהות הזמן והזיכרון. בסיפור הקצר "פיסת זמן" כותבת פינק: "אני רוצה לספר על פיסה של זמן שאינו נמדד בחודשים. מאז ומעולם רציתי לספר על הזמן הזה, ולא כמו שאעשה זאת עכשיו ולא רק על פיסת אחת. רציתי לספר, אבל לא יכולתי, לא היה בכוחי. גם חששתי כי הזמן האחר - זה הנמדד בחודשים - שנערם על הזמן ההוא בשכבת השנים, רידד והשמיד אותו בתוכי. אך לא, כשאני נוברת היום בעיי החורבות של הזיכרון, אני מוצאת אותו רענן ולא נגוע בשיכחה, את הזמן הזה שאינו נמדד בחודשים כי אם במלה".

לפרוזה של פינק היתה תרומה של ממש לשינוי העיצוב הספרותי של השואה בספרות הישראלית. עיצוב זה היה בעבר הלא רחוק נטורליסטי באופיו, ממוקד בתיאור הזוועות ונוטה למיתיזציה שלהן. בהמשך למגמה האישית של אהרן אפלפלד, בחזית סיפוריה של פינק עומדים הזיכרונות הפרטיים של השואה. אלה משתברים במסגרת ההיסטורית הרחבה והופכים לפיכך לחוויה לירית ולהתרחשות הממוקמת בממד אחר של זמן ומקום. דבר זה עשוי להסביר תיאור סוריאליסטי הנחלץ מתוך הזיכרון, של הפלגת גן עצי פרי באחד מסיפורי המפתח של פינק: "הגן המפליג למרחקים".

העניין ממחיש את התמקדותה ב"נוף הנפשי" של השואה, ביטוי שטבעה באחד הראיונות, ומופיע גם באתר הרשמי של "יד ושם" בהתייחסות למהותה של העדות המאוחרת על השואה. מביטוי זה משתמע כי יייצוג השואה אינו חייב להיות מימטי, דהיינו לשקף במדויק את שהיה שם. הוא יכול גם לשקף איזושהי "אמת נראטיווית", המבטאת את הסובייקטיוויות של המספרת, את עולם המשמעויות שלה ושל זמנה, או חומרים העולים מהזיכרון, שהם פחות עבר טהור ויותר סיפור שנוצר בהווה.

הרטוריקה של פינק היא של כאב אך לא של זוועה, גם מפני שהיא מתמקדת בסיפוריה בעיקר בפרק הזמן שעל סף הזוועה הפיסית, והוא מכונה באידיום שטבעה: "הסף הראשון". זמן זה, המזדחל לעבר האסון, מתווך על ידי יחידות זיכרון, על ידי וינייטות של רגע אחד יחיד. רגע זה אינו עוסק במשלוחים וביריות, אלא בחוויה אישית מאוד ונוגה של דמויות הנקרעות ממקורות החדווה האנושית: האהבה, הטבע, האמנות והיופי, או הכמיהה אליהם, בהכירן בכך שחייהן עומדים להשתנות בקרוב לבלי הכר, או להגיע אל סופן. נקודת מוצא זו עשויה להסביר את מקור המשיכה ההומניסטי של סיפורי פינק, את מה שמקל על קריאת הסיפורים, ועם זאת מותיר בלב הקורא עווית של כאב.

כך, בסיפור העדין והאימפרסיוניסטי "הגן המפליג למרחקים", אחד מסיפורי המפתח של פינק, דמות המספרת משחזרת מזיכרונה כיצד ישבו היא ואחותה ביום שמשי למול גן עצי הפרי המוריק של שכניהם. השתיים השקיפו על שניים מילדי השכנים, שעסקו בנחת בקטיף תפוחים. אותו זמן ממש אביהן הרופא, שאפשר לשער כי דמותו מבוססת על דמותו האמיתית של אביה של פינק, לודוויג לנדאו, היה עסוק בחדר עבודתו ברכישה מייגעת ובהולה של תעודות זהות חדשות. והנה אומר אחד מילדי השכנים כי נכון עשו שכניהם היהודים, כשמיהרו לקטוף את תפוחיהם הירוקים בטרם הבשילו, כי מי יודע אם יספיקו לאוכלם מאוחר יותר. השיגרה המבורכת תמה והתהפכה, ודמות המספרת מבחינה כיצד הגן שלפניה מפליג, לא פחות מכך, לנגד עיניה. "הגן של וויצ'ך, ידידנו כל שנות הילדות, נע מהמקום שעמד בו והחל להפליג אט אט כספינה גדולה, ירוקה. התרחק לאט, אך בלי הפוגות, המרחק בינו ובינינו גדל והלך, והגן קטן עוד ועוד ונעלם. הוא המריא למרחקים שאין להשיג ואין להכריע" (תירגם דוד וינפלד).

אפשר כמובן לטעון, כי לפנינו ייצוג של מקסם אופטי כלשהו, כפי שהתחולל לנגד עיניה של המספרת בהשפעתן של קרני השמש המסנוורות. ואכן, בהמשך הסיפור ממצמצת המספרת מול השמש, והגן דומה ששב למקומו הטבעי - על הקרקע, בהפלגה ששורת ההיגיון מחייבת אותנו להאמין שמלכתחילה כלל לא היתה. אך בעיני המספרת, הגן הפליג והיא אינה מאמינה ששב ונחת בחזרה אל מקומו משכבר. החשיבות בתיאור תנועתו המרעידה את הלב מצויה בכך שהוא לוכד את נקודת האל-חזור המדויקת ביותר שנעה לעבר הזוועה: אתה "כל זה" התחיל ומשהו אחר תם ונשלם ולא ישוב עוד לעולם.

עניין זה חשוב להבנת התשתית האידיאית שעומדת בבסיס יצירתה של פינק, ולהבנת התקבלותה המאוחרת, רק מאז שלהי שנות השמונים. אידה פינק נאלצה להמתין שנים ארוכות עד שאהרן אפלפלד יסיים את הפרויקט הפואטי שלו, ורק משזה הושלם - התאפשר לה להציג את זה שלה. אפלפלד כידוע הפנה בשנות השישים והשבעים את הזרקור לדמותו של הניצול, לא בהכרח לסטריאוטיפ של הגיבור או של הקורבן, וכך שירטט לראשונה את פניה האינדיווידואליים של השואה. את המשימה של פינק אפשר להבין כהוספת נדבך נוסף: הצגת השואה כקוסמולוגיה של תודעת הניצול, כישות אשר מחולליה הבלעדיים הם תודעתו ופריזמת הזיכרון שלו, והאופן שבו משתקפים בהם האירועים. זה מה שמייצג בעיני פינק את "הפלנטה" האמיתית של השואה, לא "הפלנטה האחרת", הבלתי נתפשת, של ק. צטניק.

לא בכדי הדגישה פינק בראיון עיתונאי ("בפלנטה שלנו", "הארץ", 15.12.1995) כי "השואה היא לא 'פלנטה אחרת'. היא התרחשה כאן, בפלנטה שלנו. היה פעם ביטוי כזה על אושוויץ, שזו פלנטה אחרת. מבחינתי זה קרה במציאות". הפלנטה ההיא אינה רחוקה, כפי שהורו לכם כל השנים. ההפך מכך הוא הנכון: היא מצויה ממש פה, בתודעתם של ניצולי השואה.

דווקא חוסר היכולת לתפוש את הפלנטה ההיא הוא שמגדיר אותה ומתווה את מרחביה כסוג של לאקונה. פינק מנסה ככל הנראה לייצג אותה בסיפוריה, והיא קשורה למושג "הזיכרון העמוק" - מהמושגים המרכזיים כיום בהיסטוריוגרפיה הפוסט-מודרנית של השואה, מבית מדרשם של חוקר השואה לורנס לאנגר והיסטוריון השואה הישראלי שאול פרידלנדר. זיכרון מסוים זה מתייחס למאורעות השואה כבלתי ניתנים להסבר מושגי. אין הם משתבצים בתודעת הניצול כעבר שתם ונשלם, כפי שאנו מורגלים בהבנתו, והדרך היחידה שהניצול יכול לחוותם היא בדמות מרחב נייח של ריק שאינו מצטרף לדבר, פער בין סימן למסמן שלו, שהוא הפלנטה עליה מדברת פינק.

מה אפשר ללמוד מזכייתה של סופרת שכותבת בפולנית על השואה באופן המיוחד אך לה ב"פרס ישראל לספרות עברית" בתחום הסיפורת? מלבד התייצבותה ההדרגתית של החברה הישראלית כחברת מהגרים אזרחית, מלבד העניין הנועז בשואה כסוגיה אסתטית, ומלבד הפחד מפני שואה חדשה בפתח, מעבירה הזכייה הזאת גם מסר, שלפיו פלנטת השואה של פינק נתפשת כמין מרחב אקסטריטוריאלי כפי שהיא באמת: נוף אירופי זר של יערות וגני פרי, רוחות רפאים וצללי זיכרונות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ