מלך קרת

ורדה גינוסר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ורדה גינוסר

בין השנים 1947-1949 כתב אהרן אמיר הצעיר את הפואמה "שירת ארץ העברים":

חמוץ בגדים דורך שחר-יום-מחר לארצי הגדולה והרחבה

ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע

מנקרת אתמולים נחלאה ונעפשה

הנה זה היום הגדול

יום מזג דמים ובליל גזעים אשר לא ידעה ארצי כמוהו

יום חמישים מיליוני אדם בארצי רחבת הידיים

יום אלוהים חדשים

יום עבר הגדול.

בשורות אלה משוקעת תפישת עולם שהלכה והתגבשה עם השנים, ושאבה כוח ממפגשו של אהרן אמיר עם אוריאל שלח (הלפרין), הוא המשורר יונתן רטוש, והצטרפותו אל "הוועד לגיבוש הנוער העברי". רטוש עצמו שאב את הידע וההשראה שעיצבו את השקפת עולמו ממשנתו של הד"ר אדולף גורביץ, שהסב את שמו לע"ג חורון. חורון היה בשנות השלושים עוזרו האקדמי של הפרופ' שארל וירולו, שהשתתף בחשיפת האתר הארכיאולוגי בראס-שמרה, שם נתגלו לוחות כתבי אוגרית בשנת 1929. גילוי כתבי אוגרית חולל תמורות מרחיקות לכת בחקר המקרא, התרבות והמיתולוגיה של המזרח הקדום ושימשו מצע מזין לרעיונות שהצמיחה תנועת העברים הצעירים. על פי השקפתו של חורון התגבש המונותיאיזם היהודי בימי גלות בבל ותפס את מקום הפוליתיאיזם העברי-הכנעני של ימי השופטים ביהודה וישראל. הפולחן המונותיאיסטי, שלא היה עוד תלוי מקום וארץ, נאכף על ידי שבי הגולה על עם הארץ.

דברים אלה הידהדו בתודעתו של אהרן אמיר הצעיר. בכתב העת "אלף" של תנועת העברים הצעירים כתב ב-1949: "היהדות אינה אומה כל עיקר, היהדות היא עדה דתית בין ארצית, על טריטוריאלית על לשונית, על מדינית... היהדות היא חטיבה חברתית היסטורית שיש בה כוח חיות מרובה ושעל פי דרכה הגיעה להישגים נכבדים בתחומי המוסר, הרוח והמחשבה, אבל מעיקרה לא היתה זהה עם ארץ מן הארצות ולא עם לשון מן הלשונות, ומעצם היותה אין היא בבחינת הוויה לאומית... יכול שתהיה לה ארץ קודש ויכול שתהיה לה לשון קודש, אבל אי אפשר לה לצאת מעורה ולהפוך את טבעה - היהדות לעולם עומדת... לנו גם הרשות והזכות - אם לא החובה! - לעצב את עתידה של הארץ הזאת. כי הארץ הזאת היא שלנו. שלנו, לא שלהם".

אבל כבר עשר שנים קודם לכן, ב-1939, כתב אמיר בן ה-16 ביומנו: "במלחמה הזאת יאבדו שרידי ביצוריה של היהדות הגלותית המסורתית... אני רוצה להרגיש בסעור דם עברי עתיק ומשומר בעורקינו שהסתיידו, אני רוצה לחוש בפעימת לב אבות חם בחזנו. אמן". ובן 18 תירגם שיר של פרדריך ניטשה "מן המרומים" (על פי הנוסח האנגלי): "את חג-חגינו נחוג במחוז חפצנו בוטחים, מטרותינו כשהיו / זרתוסטרא הרע הן בא! שוחק עתה העולם, נקרע הצעיף הנורא, ואור ואופל היו לאחד אותו בוקר כלולות".

בשנת 1961 עליתי, נערה בת 17 וחצי, בדרבונו העיקש של ידידי המשורר איתן איתן, אל מערכת "קשת" ברחוב ביאליק 9 בתל-אביב ודפי שירי רועדים אתי. הבית היפה, האיש היפה שבתוכו, קולו הערב העמוק, ריח המקטרת, מבט עיניו הבהיר והחד, היו ניחוח מזרחי מוכר וקרוב, שניתכו באחת לתמונה שנצרבה בלבי. מאז ועד כמחצית השעה לפני שמת, לא ניתק הקשר, אלא הלך והעמיק, וחדר אל המקום שהיה בו חסר עמוק של אב.

בדברים שנשא ב-1980 באוניברסיטת חיפה על "המיתוס של כנען", אמר: "המיתוס הוא החומר שממנו השירה קרוצה. משוררים דרכם שהם ניזונים מן המיתוס ויוצרים מיתוסים איש כדרכו, לפי שהמיתוס הוא גיבוש הווייתו וחווייתו של האדם. אין תרבות בלי מיתוס, ואין לך מיתוס בראשיתי יותר, אוניוורסלי אף גם מובהק בייחודו יותר מזה האחוז ומאוחז במקום" ("ואני בשלי", עמ' 207). על כן שמח לגלות את טיפוח התודעה הלאומית הלבנונית הנפרדת במשנתו של הסופר וההוגה סעיד עקל, שביקש לגיטימציה של ניב דיבור ערבי לבנוני ייחודי. אחד מפרסומיו של סעיד קרוי "מלקרת", שפירושו מלך קרת, כשם האל הקדום של פיניקיה וקרתחדשת, קרתגו. סופרים כמו סעאדה, אדוניס ויוסף אל חאל ביקשו, כמו העברים הצעירים, לבסס תפישה של לאומיות סורית נפרדת שאינה זהה עם הלאומיות הערבית והלשון הערבית ותרבותה, והמאמצת לה ביודעין את תפארת התרבות והמיתוס של המזרח הקדום בכללו.

במאמר שפירסם במוסף הספרות ב"מעריב" ב-1998 הצביע על הספונטניות שבכמיהה זו אל מיתוס מקומי קדמון בגילויה דווקא אצל משוררים שאינם מזוהים בהכרח עם הזרם הכנעני, ומשום כך הם משכנעים יותר! (נתן יונתן, ע. הלל, איתן איתן ואני). לאחר כתיבת המחזור השירי "מחולות אליליים" כתב: "מניע השירים הוא כפול, התרשמות אישית רגשית מחתונה שנכח בה במרג' עיון, וכן אידיאולוגיה מסוימת, המגמה והרוח הם 'כנענים', אולם הכיוון הוא יותר לקראת עשתורת מאשר ממנה".

בהרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה ב-1980 על "רטוש הפיוטי והפוליטי" אמר: "את עולמו השירי והרעיוני הפנמתי עד כדי שקשה לי לשים מרווח ביני לבינו, אם אמנם אתגבר על הקושי הזה, יהיה זה במידה רבה הודות לכך שמרטוש למדתי פרק בהתייחסות אובייקטיווית לדברים". רטוש, כותב אמיר ("בסתר המדרגה", "אני בשלי", עמ' 273), ציווה את גופו למדע, משמע ביקש שלא יקברוהו כאחד היהודים ולא יערכו לו הלוויה יהודית. עד כדי כך הלך האיש אחר רבו. ב-1940 כתב אמיר הצעיר סיפור ובו מונולוג של הגיבור עציוני, קורבן של הפצצה (הסיפור נוצק לרומאן "ולא תהיה למוות ממשלה" (הוצאת צוהר 1955): "פחד המוות בכל אופן אינו קיים אצלי, ולא מתוך יהירות אני אומר זאת, מבחינות רבות הוא מעניין אותי, פשוט מושכני, במעבר ההוא מהכא להתם יש כל כך הרבה מן הרוממות ומיפעת הסוד והאפלולית השקטה" (עמ' 68).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ