איך גרמו הזומבים למלחמת אזרחים בישראל

ספר המד"ב של מקס ברוקס, "מלחמת העולם Z", כתוב כאוסף עדויות וסיפורים מדו"ח על מלחמת העולם בזומבים, שמבקשים להשתלט על העולם; מי שהבחין בהם לראשונה, אגב, היה סוכן המוסד - ויש עוד פיתולים ישראליים לעלילה

שחר אילן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אילן

מלחמת העולם Z: עדויות בעל-פה מהמלחמה בזומבים

מקס ברוקס. תירגם מאנגלית: אסף כהן. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 428 עמ', 88 שקלים

למה בעצם המתים בספרות כל כך מפחידים אותנו? למה הם תמיד אלימים? שוחרי רע ונקם? איך זה שאין רוחות רפאים נאמנות ואוהבות או גופות טובות לב? נניח לשם הדיון שגן העדן הוא באמת מקום נפלא והמתים באמת הולכים אל האור, כמו בסדרת הטלוויזיה "הלוחשת לרוחות"; אז איך זה שאין מתים שבוחרים להקריב את גן העדן שלהם כדי להישאר כאן ולשמור על העולם ועל האהובים להם? איפה הרומן בין יוליה לרוח של רומיאו?

סביר להניח שאחת הסיבות היא הנטייה הדתית להציג את העולם הזה כמבחן קבלה ואת העולם הבא כ"דבר האמיתי". זה מסביר כנראה את הדעה הקדומה של אגדות וסופרים שגאולתן של רוחות רפאים היא תמיד במעבר למקום אחר בלתי ידוע, במקום שיחיו בטירותיהן כרוחות מאושרות ועשירות עד עצם היום הזה. אבל למרות התפיסה שהעולם אינו אלא מסדרון, דומה שהשאיפה לחיי אלמוות נחשבת לגמרי טבעית. כלומר, המסדרון יכול להיות ארוך עד בלי די. לעומת זאת, חיים שלאחר המוות או גופות מהלכות? אין גורל גרוע יותר, אין מת שיוכל לאהוב את עצמו ואת גורלו, לזרום עם ההווה שלו ולרצות להישאר כאן. ואין דבר שמפחיד יותר את החיים מאשר החיים לשעבר, זיכרונם לברכה.

סביר להניח שזו הסיבה שמקס ברוקס (בנו של מל) בחר בזומבים כאימה הגדולה שנגדה נלחם העולם ב"מלחמת העולם Z". לא מדובר בסתם זומבים, אלא בכאלה ששאיפתם העיקרית היא לנשוך כמה שיותר אנשים, להדביק אותם ולגרום גם להם לחלות, למות ולהפוך לזומבים. לזומבים האלה יש כמובן יללה אופיינית; הם קופאים בקור הצפוני אבל מפשירים באביב; ואין להם כל בעיה לחיות על קרקעית האוקיינוס, כך שצוללת לעולם אינה יכולה לדעת מתי הפריסקופ שלה יבתר מת-חי.

אבל למרות שהזומבים הם לכאורה מרכז הספר, אנחנו לומדים עליהם מעט מאוד. לא ברור לנו מה מניע אותם, למה הם מתאספים לנחילים, ואיך זה שלמרות שהם נעים בנחילים אין להם מנהיג. אין לנו כל מושג מה עובר במוחם, אבל הדרך היחידה לחסל זומבי היא לפצפץ את מוחו.

האמת היא שכל המידע הזה לא נורא חשוב, כי הזומבים לא באמת מעניינים את ברוקס והספר שלו איננו ספר אימה (מה שלא משנה את העובדה שאם יוסרט, יהיה זה כסרט אימה לכל דבר). ברוקס כתב ספר על טבע האדם ואיך הוא יתנהג בשעה שהעולם מתפרק, על הביטויים העלובים ביותר של התנהגות האדם והנאצלים ביותר. מאות מיליוני האנשים שננשכו והפכו לזומבים הם רק תפאורה. חייבים להודות, ברוקס לא אומר שום דבר מקורי בספר - אבל הוא בהחלט מצליח לחזור בדרך משכנעת ומעניינת על האמירה שגם מול האיום הנורא ביותר, אנחנו נתגלה במלוא עליבותנו.

כך למשל אפשר לסמוך על הסינים שיסתירו את מגפת הזומבים עד שיהיה מאוחר מדי. הם אפילו יביימו דיכוי של התקוממות ויספגו גינויים, ובלבד שהעולם לא יגלה שכוח האדם הזול שלהם הופך לזומבים. היו, כמובן, גם יזמים פרטיים שהרוויחו מיליארדים ממכירת חיסון לכלבת, כאילו הוא יכול להגן מפני נשיכת זומבי. והיה גם הממשל האמריקאי, שהעניק עדיפות במשלוח צוותי חיסול הזומבים לאזורי הבחירה של הנשיא. בסופו של דבר, זומבים לא מצביעים.

"מלחמת העולם Z" בנוי כאוסף של עדויות שנאספו עבור ועדת האומות המאוחדות לבדיקת נסיבות המלחמה (הערה: מהספר לא ברור אם לוועדת החקירה היו סמכויות של ועדת חקירה ממשלתית והאם יכלה להסיק מסקנות אישיות ולערוף ראשים, ש"א). מדובר בעדויות שלא נכנסו לדו"ח הרשמי של ועדת החקירה, כי היו אישיות וסובייקטיביות מדי. ובמלים אחרות, זהו ספר שמורכב כמו עיתון טבלואיד מהמון סיפורים אישיים קצרים. לכן הוא קריא מאוד - והוא היה דרך בכלל לא רעה להעביר כמה ימים של שפעת.

רוברט היינליין, מחבר "די זמן לאהבה", מוביל בין סופרי המדע הבדיוני שעושים אידיאליזציה של ההישרדות; ודוגלים בכך שברגעי משבר של האנושות, הברירה הטבעית קובעת והקשוחים שורדים. בז'אנר השורדים, שגם "מלחמת העולם Z" נמנה איתו, הגיבורים אינם רמבואים, אלא גברים ונשים שממהרים להפנים שהעולם הישן חרב. הם מוותרים בקלות על כל נוחות, מסוגלים להשמיד את האויב לפני שהוא משמיד אותם, ויודעים להועיל למאמץ ההישרדות הכללי.

בעולם החדש הזה יש למהגרים שהתרגלו לבצע עבודות שחורות הרבה יותר ביקוש מאשר ליועצי השקעות; כוכבי הוליווד וברוקרים מוול סטריט נאלצים לעבור הסבה מקצועית לנגרות ושרברבות; הסרטים היחידים שבכל זאת יש להם ביקוש הם סרטי תעמולה לעידוד המורל, למשל סרטים על לייזרים שמפצחים לזומבים את המוח. לאומה האמריקאית החדשה והקשוחה אין משאבים לקיים בתי סוהר ולכן מחדשים את עונש המלקות בכיכר העיר. לקוראים, שרובם משתייכים מן הסתם לז'אנר העכבר העירוני המנוון, חובב המסכים והנוחות, לא נותר אלא לקוות שהם לא יצטרכו לעמוד בפני מבחן בלתי אפשרי כזה בימי חייהם (אפילו סתם רעידת אדמה בלי זומבים).

המנהיגים האמיתיים בז'אנר הברירה הטבעית הם אלה שיודעים לקבל החלטות אכזריות מאוד לטובת האומה וגם לא מהססים לשקר לאנשיהם כשצריך. כך הטקטיקה שנבחרת להצלת המין האנושי היא נסיגה לאזורים שקל להגן עליהם (אל מעבר להרי הרוקי במקרה האמריקאי); והפקרת הנותרים מאחור (כל החוף המזרחי במקרה האמריקאי). הממשלה האמריקאית גם ממליצה לאנשי החוף המזרחי לברוח צפונה, לעבר הקור שיקפיא את הזומבים, במטרה להפנות כמה שיותר זומבים בעקבות הבורחים והרחק מהרי הרוקי.

עניין מיוחד יש בזווית הישראלית של הספר הזה. מי שחושב שאיבדנו את הילת המודיעין המתוחכם והיעיל, מגלה שמיתוס המוסד חי ובועט. המוסד הוא ארגון המודיעין הראשון שמגיע למסקנה שמתים חיים אכן מסתובבים בסין והסביבה וישראל היא המדינה הראשונה שמודיעה על התנתקות משאר העולם, כשכולם עוד חושבים שמדובר בבדיחה גרועה. סוכן המוסד שהעביר את המידע המטורף מסביר בדיעבד לאיש ועדת הבדיקה של האומות המאוחדות, שהזהירות הזאת נובעת ממחדל יום הכיפורים. אף אחד כנראה לא הסביר לברוקס שבישראל לא מפיקים לקחים, אלא עורפים ראשים ולומדים לכסת"ח.

מעניינת לא פחות ההודעה של ישראל בספר שהיא מוכנה לקלוט לא רק את יהודי כל העולם, אלא גם כל פלסטיני, גם את צאצאי הבורחים ב-1948; באותה הזדמנות הממשלה לא מחלקת את ירושלים, היא פשוט מפנה אותה. ההחלטות הללו גורמות כמובן למלחמת אזרחים. הממשלה החילונית מנצחת, בעיקר מכיוון שרוב הגברים הדתיים אף פעם לא שירתו בצבא. נכון, לסופר מדע בדיוני מגיע חופש פעולה רחב שכולל מגיפת מתים מהלכים; השאלה היא האם האפשרות שמישהו פה יסכים לזכות השיבה איננה מופרכת מדי, אפילו לגבי מדע בדיוני.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ