בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איי, כרמלה

ב"יוניברסיטי קולג'" בלונדון יתקיים ב-18 וב-19 במארס כנס על יצירתה של רות אלמוג. לרגל המחווה הנדירה הזאת לסופרת עברית מייחד מוסף "תרבות וספרות", שבו עובדת וכותבת רות אלמוג זה ארבעים שנה, את גיליונו ליצירתה

תגובות

מוקדש לנורית גרץ

באמצע בשנות השמונים היה הדבר. נהגתי לנסוע לפתח תקוה מדי יום ראשון אחר הצהריים בקו שמונים ושניים, שהגיע אחת לחצי שעה. אותו יום ראשון, כשהלכתי אל התחנה ברחוב המלך ג'ורג', ליד פינת שדרות בן ציון, ראיתי את האוטובוס חולף על פני, וידעתי כי איאלץ לחכות חצי שעה. בתחנה הזאת עוצרים קווים רבים, אבל ספסל יש רק אחד. למזלי, היה מקום פנוי על הספסל, ובתיקי היה ספר.

ישבתי, הוצאתי את הספר והתחלתי לקרוא. לידי ישב זוג זקנים. הם שוחחו ביניהם גרמנית, על כן עוררו בי סקרנות והבטתי בהם. קולו של הגבר היה נמוך וחזק וקולה של האשה היה צפצפני מעט. הם נראו בשנות השמונים לחייהם. הגבר חבש לראשו כומתה באסקית כחולה-שחורה וכך גם האשה. נראה לי שהיו אלה כומתות תאומות. ניכרו בהם יושן וזרות. מיד התחילה להתנגן בי המנגינה הספרדית הישנה של "איי כרמלה, איי כרמלה". ידידנו המנוח יהודה פריאנטה אהב את שירי מלחמת האזרחים בספרד והביא לנו פעם תקליט קטן של השירים האלה במתנה. היינו יושבים יחד ומאזינים לתקליטים של השירים הספרדיים, ויהודה היה מלווה אותם בגיטרה שלו. הימים הטובים שלנו היו הימים שבהם היה יהודה עדיין בחיים, אף שהיינו עניים ועבדנו קשה. היום כבר אין לנו פטיפון וממילא התקליטים הישנים נשחקו.

שפתיו של הזקן היו יבשות ופצועות ועל השפה התחתונה נקרש דם חום. יוד סגול היה משוח על הפצע. על פניו היו כתמי זיקנה חומים והם היו מקומטים, אך לא מכוערים. שמתי לב שהעיניים השקועות בחוריהן, מתחת לעפעפיים כבדים וגבות עבותות שכמו צימחו פרע, היו בורקות ומבטאות חיוניות מפתיעה. אניצי שיער פרצו מנחיריו ומאוזניו עבות התנוכים, מבטאים כוח וגבריות. הוא היה לבוש חליפה מהוהה ועניבת פרפר היתה קשורה ברפיון לצווארון חולצתו הלבנה שנראתה מקומטת ולא נקייה. מתחת לכומתה הבאסקית הכחולה-שחורה של האשה בצבץ שיער חלק ועשיר, לבן מאוד, כמעט בלונדי. גם היא היתה מקומטת וגם בפניה היו מעט כתמי זיקנה, אבל הפנים היו עגולים ופתוחים ומבע העיניים, הכחולות והבהירות מאוד, נראה כמחזיק פתיעה נצחית.

לא שמתי לב לשיחתם ועל מה דיברו לא ידעתי, אבל הם שוחחו בשפתם בטבעיות גמורה, כמו הגיעו לכאן מגרמניה רק אתמול. רשמתי את הדיוקנאות המוזרים הללו בזיכרוני וחזרתי אל ספרי. אך לא לאורך זמן, כי פתאום שמעתי את הזקן מדבר שפה אחרת, שפה שברגע הראשון לא זיהיתי. הסתכלתי באשתו וראיתי שהיא מקשיבה בריכוז ועוקבת אחריו בשפתיה. הוא דיקלם כמו שחקן, בביטחון ובמסוגנן. אבל פתאום נשבר קולו והוא המתין רגע ושב והתחיל מחדש. בשלב זה כבר הבנתי שהוא מדבר לטינית, וכשפתח מחדש שמעתי: "קוו אוסקה טנדם אבוטרה, קטילינה, פטינטיה נוסטרה", והאשה אמרה יחד אתו בלחש: "קוום דיו אטיאם פורור איסטה טווס נוס אלודט?" הבנתי שתיים-שלוש מלים וכמובן, השם קטילינה הבהיר לי מה מדקלם האיש. פטיינטיה נוסטרה: הסבלנות שלנו, פורורה: שיגעון. לפי השם ושלוש המלים האלה הבנתי שהזקן מדקלם את הנאום של קיקרו נגד קטילינה, אויב הרפובליקה. זכרתי זאת משיעורי ההיסטוריה: "עד מתי, הו קטילינה, תעמיד את סבלנותנו במבחן, עד מתי יוסיף שיגעון זה שלך ללעוג לנו?" ד"ר ק', המורה הנהדר שלנו להיסטוריה בתיכון, היה שחקן חובב, והוא אהב לקרוא באוזננו פואמות ארוכות באנגלית ונאומים בלטינית, שהיה מתרגם אחר כך לעברית. את הנאום הזה ביקש שנלמד על פה, כשם שלמדנו על פה את נאומו של לינקולן בגטיסברג. שאלתי את עצמי, אם גם אמי למדה נאום זה על פה, ואם היא עדיין זוכרת אותו.

כשסיים הזקן את הנאום, השתתק לרגע ואז פנה אל האשה ואמר לה בגרמנית, בנימה חדורה גאווה וניצחון: "כל כך הרבה שנים עברו ואני עדיין זוכר". האשה הנידה בראשה והם שתקו זמן מה. פתאום התנערה האשה, גופה כמו ניתר מן הספסל, ונמתח קדימה. היא הרימה את זרועה, הצביעה בידה לפנים ואמרה בהתרגשות ובקול רועד, "תראה, הנה הוא, הנה הוא, שם, קטילינה, תראה", הזקן שתק וחייך בעקימת פה. האשה המשיכה בשלה: "עכשיו אני מבינה מדוע שיחקת פתאום בתפקיד ציצרו. מה דעתך, ארנסט, מנין לפי דעתך הגיע קטילינה לתל-אביב?" הזקן לא ענה. הוא כבש מבט נרגז באבני המדרכה המטונפת, ואמר: "עזבי, עזבי". אבל אז אמרה האשה בפסקנות שאין עליה עוררין: "הוא הגיע מרומניה. כן, כן, בטוח, הוא בא מרומניה".

"למה דווקא מרומניה, לוטה?" שאל האיש בלעג.

"פשוט מאוד. אתה זוכר בוודאי שהלגיונות הרומאיים התיישבו בדקיה. נו טוב, אז דקיה היא היום רומניה. נכון? זאת אומרת שהוא בא מרומניה".

"כן, את צודקת", אמר הזקן ונגע בכומתה שלו כמצדיע לכבודה.

"מעניין מאוד שגם אני צודקת לפעמים, ארנסט", אמרה האשה בהתמרמרות. אותו רגע הסתכלתי מולי, וראיתי מעל אחת החנויות שלט גדול שעליו היה כתוב: "נעלי קטלינה". הכל התבהר פתאום, וכמעט פרצתי בצחוק. החלטתי כי בבואי אל אמי נקרא יחד בלקסיקון שטאופכר הבלה, שכריכתו האדומה עשויה בד ובה מוטבעות אותיות בצבע זהב מתפורר, את הערכים קטילינה וקיקרו. ואולי נחפש ספר שמספר את תולדות רומי. אולי עוד נשאר משהו בספרייה שלה, שאת רוב ספריה השליכה. אהבנו ללמוד ביחד.

סיפרתי לאמי את הסיפור והיא אמרה: "מעניין מי היו האנשים האלה. הם פחות או יותר בני גילי, מה? וגם אנחנו למדנו את הנאום הזה בעל פה, אבל אני לא זוכרת כלום. אולי הוא היה מורה ללטינית?"

"אולי", אמרתי. "שמם ארנסט ולוטה".

"ארנסט ולוטה?" חזרה אחרי לאט, שקועה במחשבות, "לא. זה לא אומר לי שום דבר".

ואז קראנו יחד את הערך על קטילינה. בלקסיקון היה כתוב: "קטילינה: לוציוס סרגיוס, רומאי. פרטור 108-62 לפנה"ס. ניסה בשנת 63 לפנה"ס להפיל את שלטון הסנט ברומא. נהרג בקרב בפיסטוריה. קטילינה נחשב לאדם שלא היה לו מה להפסיד ועל כן מסוגל לכל".

"ככה זה", אמרתי לאמי. "אנשים שאין להם מה להפסיד מסוגלים לכל".

"את כבר מתחילה עם פוליטיקה", אמרה אמי בכעס, "עד מתי, הו קטינקה, תעמידי את סבלנותי במבחן? עד מתי יוסיף השיגעון הזה שלך ללעוג לי?"

"מה פתאום את קוראת לי קטינקה?" התמרמרתי, "אני כבר גדולינקה".

אחר כך חיפשנו באנציקלופדיה העברית, וכשסיימנו לקרוא על מעלליו של קטילינה, שהחליט להפיל את הרפובליקה בעזרת צבא השכירים שלו, אמרה אמי, "האיש הזה היה פושע. הוא ניסה להיבחר לסנט על ידי שוחד, כמו שעושים גם פה כמה פוליטיקאים. שום דבר לא משתנה".

"נו, מי מדבר פוליטיקה? אבל", מחיתי, "קטילינה היה מפקד מוצלח והיתה לו קריירה צבאית מצטיינת".

"נו, מה שייך? גם אצלנו יש כאלה, אז זה נותן להם את הרשות לשחד אנשים?" אמרה.

"אבל אצלנו לפחות לא היתה מלחמת אזרחים, כמו שהיתה שם".

"זה לא נכון. היתה. בממדים קטנים. שכחת את ה'סזון' ואת 'אלטלנה'? ועוד תהיה", אמרה בזעף, "את תראי שעוד תהיה. ברוך ה' שאני כבר לא אראה את זה, אבל את אולי עוד תהיי בחיים".

ואחר כך העירה: "וזה שהוא שכב עם כוהנת וסטאלית? הוא בטח אנס אותה. זה לא מזכיר לך כמה שערוריות? זה פשע נורא. ועוד הובא למשפט וזוכה..."

"טוב, אצלנו אין כוהנות".

"כן, אבל יש רבניות. תראי מה שהמנהיגים עושים פה, מנהלים פרשיות עם נשים, בוגדים, גונבים עתיקות, מקבלים שוחד. הכל אותו דבר. מה שהיה עם קטילינה קרה בשמונים לפני הספירה. תחשבי, בדיוק אלפיים שנה עברו, בדיוק, ושום דבר לא השתנה אצל הבן אדם. אולי רק לרעה".

"בכל זאת, אמא", אמרתי, "הוא היה מושל באפריקה. היום כבר אין קולוניות".

"לא? באמת? אני מציעה לך לבדוק. אפילו לנו יש קולוניה".

"אבל אין מרידות וקנוניות".

"עכשיו אני נזכרת", אמרה אמא, "שציצרו פנה אל העם והודיע להם שקטילינה עזב את העיר כדי להצטרף לצבאו שהיה מורכב מפושעים, אנשים צמאי כוח וכסף".

"נו, בסדר, אבל סופו שנהרג בקרב, לא? אז למה את לוקחת ללב?"

"כי אנחנו כאן הולכים מדחי אל דחי".

השתוממתי על השימוש בביטוי "מדחי אל דחי". לפתע פתאום נזעקה: "איך אני מקנאה בזקן הזה! ארנסט, אמרת שקוראים לו? אני - את הגרמנית של הכבלים אני כבר לא מבינה, והוא זוכר את הלטינית מהגימנזיה".

"אבל את זוכרת דברים אחרים, שרוב האנשים כבר שכחו אותם".

"מה, למשל?"

"את הסיפור על דיר יאסין".

"את הסיפור הזה אני דווקא לא רוצה לזכור", אמרה בזעף והלכה להכין לנו ארוחת ערב.

כשסיימה את כל ההכנות - לכל אחת שתי פרוסות לחם שחור, ביציה, שתי פרוסות גבינה צהובה, ומחצית העגבנייה לכל אחת, ולעצמה כוס תה - חזרה לחדר ואמרה: "בואי למטבח".

ישבנו ואכלנו בדממה. לפתע פתאום אמרה: "תגידי, את חושבת שהוא באמת בא מדקיה?"

"מי?"

"מוכר הנעליים".

"אני לא מכירה אותו".

"ולמה היית צריכה להזכיר פתאום את דיר יאסין?"

"כי חברה שלי, נורית, שהיא חוקרת ספרות, אמרה לי היום בשיחת טלפון, שהספרות העברית לא טיפלה בסיפור של דיר יאסין, וזה הטריד אותי. לכן".

"את והחברות שלך. היא בטח קומוניסטית".

"דווקא לא. לא כל החברות שלי קומוניסטיות. אבל הזוג שעליו סיפרתי לך, ארנסט ולוטה, הם בטח קומוניסטים".

"מה פתאום?" נזדעקה אמי.

"הם חבשו כומתות באסקיות ישנות. הוא בטח הלך להילחם בספרד נגד הפאשיסטים, והביא אותן משם".

"יש לך דמיון חולני", אמרה אמי.

אחר כך שאלה: "איפה זה פיסטוריה?"

"אין לי מושג".

חיפשנו בלקסיקון ומצאנו שפיסטוריה יושבת לא רחוק מפירנצה.

"אז בקשר לדיר יאסין", פתחה בוויכוח ארוך, "בואי נדבר על זה..."

"מה יש לדבר, הרי את לא מאמינה שזה קרה, נכון? אולי גם בכפר קאסם את לא מאמינה?"

"כפר קאסם זה עניין אחר. זה טראגי. נורא. אבל דיר יאסין זו המצאה של הקומוניסטים שלך".

"אמא", אמרתי בנימה של תוכחה, "יש דו"ח מפורט של עובד הצלב האדום, שהיה שם וכתב בדיוק כל מה שראה".

"בסדר, אז אולי זה קרה, אבל זה לא היו האצ"ל. בשום פנים ואופן לא האצ"ל, אל תשכחי שהיו שם גם לחניקים".

"זה מה שחשוב?" צעקתי, "בפעם הבאה אני אביא לך את הדו"ח הכתוב של איש הצלב האדום. נראה מה שתגידי אז".

"אז!!!... אז זאת תהיה המתנה שתביאי לי ליומולדת שלי? כן? אז!? מתאים לך. כל כך מתאים לך! קומוניסטית אחת!"

"אמא, זה חוץ מהמתנה", אמרתי. האמת, ששכחתי בכלל שביום ראשון הבא חל יום הולדתה.

"אז מה תהיה המתנה? כבר קנית?"

"עוד לא. אבל אני כבר יודעת מה".

"מה?"

"אני אביא לך כומתה באסקית", אמרתי, "במקום זאת שהתפוררה לך".

"לא תמצאי דבר כזה בארץ בשום מקום. וחוץ מזה היום אני כבר לא אחבוש כומתה באסקית".

"נראה", אמרתי והתחלתי לשיר בקול, "הצבא על חוף האברו, רומבה לה רומבה, רומבה לה, הצבא על חוף האברו, רומבה לה רומבה רומבה לה. שכירי חרב ופאשיסטים, איי כרמלה, איי כרמלה, איי כרמלה, איי כרמלה".

תחילה זימזמה אמי את הפזמון יחד אתי, ואחר כך החלה לשיר בקול רם, מחאה כפיים בקצב המנגינה ורקעה ברגליה. כשסיימנו פרצנו בצחוק שלא יכולנו לעצור.

כשנרגענו אמרה, "את רואה, שכירי חרב ופאשיסטים. שום דבר לא השתנה. יש לנו כאן משולש עם שלוש נקודות. לא משולש שווה צלעות, חס וחלילה. אבל משולש. שכירי חרב, פאשיסטים ולוחמי חירות, וכמו שכבר אמרתי, הבן אדם לא השתנה. וכמה חבל שאפילו בשביל הטוב הוא צריך להרוג".

"שתדעי לך שזאת טענה בולשוויקית".

היא שתקה ואז הטחתי בה: "צריך להרוג נשים וילדים, לפי דעתך?"

"גם חיילים הם ילדים".

"את בורחת", גערתי בה ברכות, "את תמיד בורחת".

"ככה זה כשזקנים", אמרה, "קשה. קשה להישאר".

"זה לא עניין של זיקנה", אמרתי במרירות, "זה מאז שהחבר הבית"רי שלך שטף לך את המוח".

"מה לעשות? ככה זה באהבה, לא?"

י"ג בשבט תשס"ח



רות אלמוג, תמונות מן הסרט "קומה ארבע ללא מעלית" בבימויו של עמרי ליאור, שיוקרן לראשונה בערב הפתיחה של הכנס על יצירתה בלונדון יוניברסיטי קולג'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו