נבוזראדן מזכיר לאלוהים שהוא רחום וחנון

דווקא שר הטבחים של מלך בבל הבין את האיוולת שבמלחמת הקודש: הניסיון לנקות דם בעוד דם

תומר פרסיקו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומר פרסיקו

אחרי שחדר רב הטבחים נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים עצמו לשמים כדי לחמוק משריפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כוהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע, בתוך בית המקדש, כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.

ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכוהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזאת בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא אלילים אחרים ולעבוד אותם. זעם האל הקנאי לא איחר לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכוהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם" (דברי הימים ב, כד, כ).

האל לבש את זכריה - משל היה בובת גרב - ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, ויהרג את בנו" (שם, כב).

אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את חוב אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים. דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קוהלת רבה):

"בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדמא (לדם): הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך (זה הזמן שתפרע את שטר הצוואה שלך)! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה (ראה את הדם), אמר לון (להם): מה טיבו של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא - אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא (אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל)! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו - נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח.

"באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין (במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו)? בעי את דניבד כל אומתך בגינה (רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך)? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי - נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות לד) 'ה' ה' אל רחום וחנון', וכתיב בי (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו - על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו".

שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כוהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קורבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם ייענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולבסוף נשחטים גם כוהניה וחכמיה.

בחצי המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצדו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה, למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.

אבל התוכנית האלוהית משתבשת כאשר המכונה מתחילה פתאום להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: פתאום מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?

המעשה הזה, מהעתיקים וממרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקאס 10), נמצא כפי שהובא כאן בקוהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו היגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.

זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, נגד איוולת שכזאת מצליחה לפלח את לבו של האל (ומתברר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), והוא נזכר פתאום שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק נגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא ייאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות באמצעות עוד אלימות, הניסיון לנקות דם בעוד דם. זה העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפישה של צדק סימטרי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ