איחור של שעתיים

הנה עוד פתח הצצה אל העולם של היות משורר: שנים רבות היה רק התיאטרון העברי מקור הכנסה של ממש לסופרים ומשוררים. גם נתן אלתרמן נמנה עמם

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

מול תגמול מחיאות הכפיים, מאת דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, 192 עמודים

בסתיו 1929 נסע נתן אלתרמן ללמוד בצרפת. על סיפון האונייה פגש את חיים גמזו, מי שהיה אחר כך אחד האנשים המשפיעים ביותר על חיי התרבות בקולוניה המרוחקת מפאריס וכל כך מתגעגעת אליה תמיד. השניים חלקו למשך שנה חדר במלון בפאריס ויחד גם הלכו לבקר בקברטים כדי לשמוע שאנסונים ולראות מערכונים. גמזו העיד כי את אלתרמן הצחיקו מאוד חידודי לשון וניבולי פה. הוא גם הודה כי העיר לחברו הביישן כמה לא יפה לצחוק מגסויות. אין לכם הרבה הזדמנויות מעולות כאלה כדי להציץ לתוך העולם שלנו, שנברא בצלמו ובדמותו של עולם אחר, ובכל זאת היה תמיד מסורס, כאילו השאירו החלוצים את החלציים בנמלי אירופה.

דבורה גילולה, מחברת המחקר על אלתרמן והתיאטרון, מציינת כי בבואו לכתוב שאנסונים בעברית, אחרי ששב ארצה, התאפיינה כתיבתו של אלתרמן ב"קלות דעת צרפתית זו, בלי ניבולי הפה". אבל הדברים הללו חשובים עוד יותר: קחו למשל את השיר על מר זבארה ומרת נינה (הוא ניגן על גיטרה, היא על קונצרטינה). השיר זכה לשני ביצועים. עוצמתו נובעת, בין היתר, מהרומאן המצחיק, "כאילו גס", בין שתי שפות, עברית (טהורה) ולועזית (או לטינית, "מלוכלכת"), באמצעות הדיאלוג בין פקיד המכס לבין עובדת משרד הבריאות. הדיאלוג בונה יבוא של לוקסוס לטיני לתוך העברית, מצד החתן, ויבוא של מחלות ותרופות לטיניות, מצד הכלה. ביחד נוצרת חגיגה ארוטית גדולה של עברית ולועזית, חגיגה שאלתרמן המשורר לא העז לעשות בשירתו הלירית. גילולה אינה מקדישה אפילו עמוד אחד לעברית של אלתרמן, לעברית הבימתית שלו. לפעמים כתב אלתרמן גם מערכונים קומיים וגילולה מספרת את תוכן מקצתם.

כדי להציץ לתוך חידת הטהרנות של אלתרמן, כמו גם כדי להשקיף על התרבות התל-אביבית של שנות השלושים, ראוי לתת את הדעת למעמדה של המלה הלא-עברית. האם אלתרמן לא השתוקק לשפה אחרת, כאשר קונן על בני הזוג שלו? "נינה אין וגם זבארה כבר איננו, / אך קדחת יש עוד וקוליטיס יש / יש אמבות אין מספר עוד / וגם ספירט וסקיפידר / וגם כל מיני חררות / של דלקת וקתר / תחנת מכס לא נסגרה / וקיימת קרנטינה / ויש בלו על כל סיגריה / ויש חינה ורצינה".

גם סשה ארגוב וגם משה וילנסקי אמרו בשלב מאוחר שהיה קשה להם לעבוד עם אלתרמן, בעיקר משום שמשקליו חזרו על עצמם. זה חשוב. זה חשוב משום שזוהי הרחבה לביקורת הפרוזודית של נתן זך. אבל זה חשוב עוד יותר משום שחלק גדול מאוהדיה הנלהבים של השירה המחורזת והשקולה שוכחים שגם במשקל יש גיוון, ותלונותיהם של ארגוב ווילנסקי, אשר בלי ספק הלחינו כמה מהדברים היפים ביותר של אלתרמן, חשובות לדיון ההיסטורי בשירה העברית ובפרוורסיה של החיקוי בן ימינו למשקלים האוטומטיים.

וגם זה חשוב: אלתרמן כתב לתיאטרון פזמונים תמורת כסף. הוא התגאה בכך שכתיבתו מאפשרת לו קיום. הנה עוד פתח להצצה אל העולם של היות משורר: שנים רבות היה רק התיאטרון העברי מקור הכנסה של ממש לסופרים ומשוררים, בעיקר באמצעות תמלוגים על תרגום, אבל גם על כתיבת מחזות.

מקריאה על הקריירה התיאטרונית של אלתרמן אפשר לנסוק אל שני יוצרים שונים מאוד ואל חייהם הנפתלים בין פרנסה לתיאטרון: אצל נסים אלוני הזיקה בין העולם ה"רציני", או ה"גבוה", לבין הפרנסה מהבידור היתה למרכיב העיקרי של חייו היצירתיים. המפגש עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, לטעמי, הוא המפתח להבנת הלשון של אלוני. האסון הפיננסי של "תיאטרון העונות" יכול להסביר עוד כמה דברים על הקריירה המאוחרת של אלוני, ובעיקר על הגשש ועל התרגום לתיאטראות הגדולים.

חנוך לוין בחר ללכת לתיאטרון לאחר שכבר הוכר כמשורר חשוב בקרב המעטים. רק התיאטרון הציע לו פרנסה מיצירה אמנותית. כאשר שמע על ההצלחה העצומה של "עליזה מזרחי", בבימויו של מנחם גולן (בתיאטרון המסחרי), ישב וקרא כרך מחזות מאת ז'ורז' פיידו בתרגום לאנגלית, כרך שמצא אצל אחיו, דוד. או-אז התיישב לכתוב פארסה משטרתית על רצח, שאותה גנז משום שלא אהב את התוצאה, אבל מאז היה נחוש בדעתו להתפרנס מכתיבה ושוב - רק תיאטרון הציע פרנסה כזאת.

המקרים שונים מאוד. אלתרמן כתב מעט לתיאטרון: שלושה מחזות, מחזה מוסיקלי שנכשל, ועיבוד (כולל פזמונים) ללהיט ענק - "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". ואולם, דווקא מפני שהדיון של גילולה מתמקד בתיאטרון, ולא בתרבות סביבו, דווקא מפני שהיא סוקרת בפירוט אפילו את מסיבות העיתונאים שאלתרמן השתתף בהן לרגל הצגת מחזותיו, חבל שלא שלחה את עוזרי המחקר שלה, אי אז, לקרוא את החוזים ואת המאזנים, כי התרבות נמצאת גם במקומות ה"גסים", שבהם כתובים הסכומים ששילם התיאטרון למשוררים ולמחזאים, לעומת הסכומים ששילם על מודעות פרסום בעיתונים, למשל. מכל מקום, הפרק על הפזמון האלתרמני, על הכתיבה של אלתרמן לתיאטרוני "המטאטא" ו"לי לה לו", הקברטים של תל-אביב הקטנה, הפרק הזה יכול היה להיות יותר מפרק פתיחה משמעותי. אחרי הכל, דימוי הטרובדור לא הרפה מאלתרמן אף פעם, וכל כמה שהדיף ניחוח צרפתי, הפך אותו הייבוא הזה לאיש תיאטרון. הפזמונים שלו היו תמיד בעלי חומר דרמטי עשיר. אפילו "צריך לצלצל פעמיים".

גילולה קופצת מהפרק על הפזמון לקריירה הדרמטית הרצינית של אלתרמן. הלהיטים הגדולים שלו, "כנרת כנרת", שחנך את בניין הקאמרי החדש ב-1961 ו"פונדק הרוחות" (1962), שני המחזות הללו היו גולת הכותרת של שיתוף הפעולה בין אלתרמן לגרשון פלוטקין. את הביוגרפיה האמנותית של מנהל התיאטרון עוד לא כתבו. חשוב שהיא תיכתב. כל כך גדול היה תפקידו של פלוטקין בניסיון לבנות תרבות של תיאטרון בעברית.

בתיאור ההצלחות הגדולות הללו מתעכבת גילולה הרבה על תפקיד הביקורת. המחזה הראשון נקטל והקהל נהר. המחזה השני זכה לשבחים והקהל גם רץ. המחזה הבא, "משפט פיתגורס", שעלה ב-1965, נקטל ונכשל. גילולה לא מאפיינת את "הביקורת". מי היו המבקרים? לבד מגמזו, שהעימות שלו עם אלתרמן, בהגנה על שחקני הקאמרי, נסקר בהרחבה כלשהי, אין עיסוק במבקרים הללו. חבל. הרי מדובר באנשים שהשכלתם התיאטרונית, בדרך כלל, היתה אפסית. ועם שחצנותם נאלצו מדי פעם שחקנים ותפאורנים להתמודד (לכן סיפור המריבה של אלתרמן עם גמזו מעניין כל כך).

גילולה סוקרת גם את הכישלון האמנותי של אלתרמן במחזהו "משפט פיתגורס", וגם בנושא זה היא מתעקשת שלא להיכנס לנבכי החידה האלתרמנית. חבל. המחזה נכתב כמין מאמץ להפיק הגות פילוסופית מהאובססיה הסנילית של בן-גוריון בעניין "פרשת לבון". אלתרמן ניסה לכתוב על המתח בין צדק להיגיון (אבל מה בדיוק היה לבן גוריון ולמושג הצדק, יכול ההיסטוריון של הדרמה לשאול). אין מקום שבו אתה קורא דברים שאלתרמן כתב או אמר, ואינם מדליקים בקורא תשוקה לדעת יותר על מחשבתו. כך הוא מסביר את מושג הדמות בתיאטרון: "אנשים על הבמה צריכים להיות חיים, זה נכון, אבל בכל זאת לא בדיוק חיים. האיש על הבמה צריך להיות, אם אנקוט משל, כמו אותו יקה שחברו היקי התאונן עליו שהוא בא לאסיפה חמישה רגעים אחר בדיוק. הוא לא בא בדיוק. המחזאות המודרנית מדייקת בדיוק של שתי שעות איחור".

אלמלא קראתי את ספרה של גילולה, לא הייתי נתקל בהארה המבריקה הזאת. ולמען האמת גם בהארה הזאת של גילולה לא הייתי נתקל, אלמלא קראתי את הספר: "שלא כמו שושנה דמארי, הפרסונה שהקרינה ז'ני לוביץ היתה של אשה בשלה ואינטליגנטית". האם אין בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" עורכים?