"העניין הוא שאני לא רוצה למות"

"עלים אדומים" של ויליאם פוקנר הוא סיפור קצר ופשוט וקשה: איש אחד שנגזר עליו למות מנסה להימלט מגזירת גורלו; כל עוד נפשו בו הוא בורח בימים וגם בלילות דרך יערות וביצות ומטעים. יותר מכל דבר אחר רוצה האיש הבורח לחיות, סתם כך להמשיך לחיות

אילת שמיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילת שמיר

עלים אדומים

ויליאם פוקנר. תירגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת גוונים, 58 עמ', 59 שקלים

לא מזמן, לפני כחודש או פחות, נכחתי בכנס ספרותי במלאות 60 שנה לספרות הישראלית. באחת ההרצאות דובר על תהליכי הגזעה וגילויי גזענות בסיפורת של שנות ה-50 וה-60. הטענה היתה קשה ובלתי-מתפשרת, ומעטים יצאו ממנה בחסד. אני זוכרת שישבתי בקהל המנומס הדמום (האם אנחנו גזענים? האם התענגנו בלי משים על ספרות שיש בה חלקים גזעניים?) וזעתי באי-נוחות בכיסאי. חשבתי על פחד ועל אשמה ועל הסכנה שבמשטור הכתיבה תחת סד פוליטי נוקשה. חשבתי על חירותו העמוקה והחיונית של הכותב לתאר את דמויותיו כפי ש"נכון" לו לתארן ביצירה מסוימת, בזמן מסוים, במשיחות מכחול רחבות או צרות, בהירות או כהות, בצבע טהור אחד או בכמה צבעים מעורבבים זה בזה מתוך פאלטת הצבעים שבידו; חשבתי גם על חירותו הבסיסית של הקורא להתקומם נגד דמות מסוימת, נגד הגורל שייעד לה הספר, נגד מחיקות או הגזמות צבע מסוימות בטקסטורה של הטקסט.

אבל אינסטינקטיבית חשבתי על ויליאם פוקנר. בגלל היעדר המורא חשבתי על פוקנר. תהיתי איך היתה נראית יצירתו ואיך היו נראים האנשים שתיאר - המושחתים והנבלים, הגיבורים שנפשם מסוכסכת ודמויות-המשנה שמבליחות לרגע, שחורים ולבנים ובני-כלאיים שגודשים את ספריו - אילו נתבע בזמנו (כסופר לבן) לציית לאיזו משטרת-מחשבות ספרותית. שכן פוקנר, אחד מגדולי הסופרים במאה ה-20, נתן ביטוי לפחדים האמריקאיים העמוקים והקמאיים ביותר, אבל עשה זאת בלי מורא.

הוא, שחי בדרום האמריקאי השוקע, וחווה מקרוב את ההתנגשות ההרסנית בין הקנאים לטוהר-הגזע לבין מי שהשתוקקו להפר אותו ולהתמזג עם הגזע האחר, בחר לתאר ברומנים שכתב (ובייחוד ב"אבשלום, אבשלום" ו"אור באוגוסט") מפגשים רוויי-תשוקה, אלימים וקטלניים בין שחורים ללבנים. בעיניו הגזע לא היה מטרה אלא נקודת מוצא בלבד; מעין כן-שיגור שממנו יוכל לשגר את הטילים ארוכי-הטווח שלו כדי לבחון את מה שחולל בארה"ב המגע הבין-תרבותי.

כנגד הלבן ה"טהור" (ויש שיטענו ה"שקוף") עומדים אצל פוקנר שחורים גמורים ושחורים למחצה, או לשליש או לרביע או לשמינית, מהם שנראים לבנים לגמרי, אף שדם כושים סמוי פועם בעורקיהם ומדבר מגרונם גם כשאין שורשיהם ידועים להם.

כזאת היא דמותו הטרגית של כריסמס גיבור "אור באוגוסט", או דמותו המקוללת של שרל-בון ב"אבשלום, אבשלום" - בנם המעורב של לבן וצבעונית שחוזר אל בית אביו להחריבו.

בהוויה המסוכסכת ורוויית-הפחדים שתיאר פוקנר, מי שמפירים את האיסור לערבב גזע בגזע ודם בדם - אין תקנה לא להם ולא לסביבתם. אבל חשוב לזכור כי אין זו בהכרח דעתו של פוקנר עצמו, אלא שיקוף הווייתן של ארצות-הדרום שאינן משלימות עם שום סדק במערכת ההגמוניה הלבנה.

והנה עתה מונח לפנינו "עלים אדומים": את המשל האנושי המצמרר הזה פירסם פוקנר ב-"Saturday Evening Post" ב-25 לאוקטובר 1930, זמן קצר לאחר פרסום "ורד לאמילי" (שהיה מן הסיפורים הראשונים שקיבלו תהודה לאומית), אחרי פרסום "הקול והזעם" (1929), ולפני שורת היצירות הגדולות שרובן נכתבו במהלך שש שנים, בפרץ יצירה אדיר וגאוני: "בשוכבי גוועת" (1930), "הכפר" (1930), "מקלט" (1931), "אור באוגוסט" (1932), "הבלתי מנוצחים" (1934), ומעל לכל אלה, "אבשלום, אבשלום" (1936) הנפלא והכאוב, אחד הרומנים האמריקאיים העמוקים והחשובים ביותר.

הסיפור הוא קצר ופשוט וקשה: איש אחד שנגזר עליו למות מנסה להימלט מגזירת גורלו. כל עוד נפשו בו הוא בורח בימים וגם בלילות דרך יערות וביצות ומטעים. שני אנשים רודפים אחריו, הם אינם רוצחים מלידה, אבל תפקידם הוא ללכוד אותו ולוודא את מותו. יותר מכל דבר אחר רוצה האיש הבורח לחיות, סתם כך להמשיך לחיות. אבל האימה שאוחזת בו גדולה אף יותר מן הרצון הזה.

בסבלנות של צייד הם ממתינים לו, השניים, יום ועוד לילה ועוד לילה ויום, שישה ימים תמימים הם מחכים לו עד שיותש גופו מן המרדף, עד שתתעייף נפשו, וגם רצונו לחיות לא יחזיק אותו עוד על רגליו.

כמו ביצירותיו האחרות של פוקנר, גם הסיפור הזה יכול לשמש נייר לקמוס תרבותי למורכבותו הנפתלת של הדרום, וגם בו, אולי כהקדמה לרומנים שייכתבו אחריו, עוסק פוקנר בקונפליקט הבלתי-פתור שבין שני כוחות מנוגדים: בין צו המוות שנכפה על אדם עקב גזעו, לבין תשוקתו הבסיסית לחיות. כשהקונפליקט המוסרי הזה גולש ממרחבה הפרטי של הנפש ומתגלם בתוך סיפור שמתאר זמן-מרחב משפחתי וחברתי, מתקבלת דרמה אנושית אלימה שיכולה לפרנס רומן רחב וגדוש. אלא שהפעם בחר פוקנר לצמצם את הקונפליקט האבסורדי הזה ב-40 עמודים שמחזיקים מיקרוקוסמוס שלם.

המקום הוא יוקנאפטופה, מחוזו הבדוי של פוקנר בצפון מיסיסיפי, המשתרע בין גבעות מכוסות עצי אורן, אלון וארזים לאדמה השחורה של אפיק הנהר. הזמן הוא השנים שלפני מלחמת האזרחים. תושבי המקום בעת ההיא הם קבוצה של אינדיאנים מנוונים, חקיינים נלעגים שמאמצים את גינוני האדנות של הלבנים בעלי-האחוזות והמטעים, שמחזיקים גם הם לשירותם אוכלוסיית עבדים שחורים שכל תפקידה הוא להמשיך ולקיים את שרשרת המזון האנושית הזאת.

"העולם מידרדר", אומר אינדיאני זקן אחד שצופה במתרחש, "הוא נהרס בידי האדם הלבן. הסתדרנו יפה במשך שנים לפני שהאיש הלבן הגניב אלינו בעורמה את הכושים שלו. בזמנים הישנים הזקנים ישבו בצל ואכלו בשר צבי מבושל ותירס ועישנו טבק ודיברו על כבוד ועניינים רציניים; מה אנחנו עושים עכשיו? אפילו הזקנים מתישים את עצמם אל הקבר בהשגחה על אלו שאוהבים להזיע" (עמ' 19).

במהלך 50 השנים הבאות יחולו תמורות לא קטנות אצל האינדיאנים ואצל אצילי הדרום. את זה ידע פוקנר כשכתב את סיפורו ויודע גם קוראו, אבל בעיני האינדיאני הזקן שבסיפור עדיין מתקיים סדר קפדני וברור: האדם הלבן ממוקם מעל לאינדיאני אדום-העור, ושניהם יחד ממוקמים מעל לעבד השחור, זה שתודעתו הבסיסית ממילא עמומה ומטושטשת כי הוצב בתחתית סולם הזכויות האנושי.

ואכן, האיש הבורח שבסיפור אינו איש חופשי - הוא עבד שחור מגיניאה, גופו עירום ומרוח בבוץ והוא מורעב ואין לו פנאי למחשבות. שני רודפיו הם שני אינדיאנים בני 60 שכבר ראו בחייהם כבר כמה וכמה עבדים שחורים נמלטים, ושבעת הצורך אינם בוחלים גם באכילת-אדם. אין להם עניין מיוחד בכושי הזה - הוא עבד נחות ויש לו ריח-גוף רע וזיעה מרירה ובשרו אינו ראוי לאכילה. אלא שהוא עבדו של הצ'יף איסטבהא שגסס ומת במפתיע, ועם מות אדונו נגזר גם גורלו שלו. עכשיו עליהם לקיים את מנהג הקבורה של השבט ולקבור לצדו של המת לא רק את הסוס והכלב, אלא גם את העבד הכושי, כדי שהלה יוכל להמשיך וללוות את אדונו במסעות הציד הנצחיים גם בעבר האחר של החיים.

הצ'יף איסטבהא רצה לחיות כפי שנדמה לו שראוי למנהיג במעמדו: הוא התגורר בבית שנבנה מקורות ספינה שנגררה מן הנהר, ושתכולתו - מיטת אפיריון, מראה במסגרת מגולפת, וזוג נעלי בית אדומות על עקבים - מיוחסת כביכול למלך לואי ולמדאם פומפדור; יש לו בן חולני ושמן וקהה-חושים שנולד מאשה צבעונית, ויש לו מסורת שבטית שעליו לקיים. בעיניו ובעיני כל בני שבטו זה הקיום ואלה הם החיים שראוי לחיות.

גם העבד הכושי רוצה לחיות, אך בתוכו הוא יודע כי חייו אינם "שלו". ובשיאו של הסיפור, בעודו מסתתר, תחילה בקומת האסם העליונה ואחר-כך בין השיחים, הוא מבין באינסטינקט כי כל שהיה לו מאז ומעולם הוא רק חירות מדומיינת: "הוא דימיין את עצמו מזנק מן השיחים, מדלג בין התופים על רגליו העירומות, הדקות, החלקלקות, הסמויות מן העין. אך הוא לא יכול היה לעשות זאת, מפני שדילג אל מעבר לחיים, למקום בו המוות נמצא (...) זה קרה כשהמוות דרס אותו מאחור בעודו בחיים" (עמ' 28). הכושי הנרדף משקיף על גורלו שנחרץ בזעם שתוק, ייאושו הגדול מהול באדישות.

ורק לקראת סוף המרדף, כאשר מכיש אותו נחש בביצה, מתעורר בו הקול המושתק: "העניין הוא שאני לא רוצה למות", הוא אמר. ואז אמר זאת שוב, "העניין הוא שאני לא רוצה למות" - בטון שקט של פליאה רפה ואיטית, כמו היה זה דבר-מה שהסתבר לו שלא ידע כלל עד שהמלים נאמרו מעצמן, או שלא ידע את עומק ומידת שקיקתו" (עמ' 35).

את ההוויה האנושית האפלולית הזאת שבה הקניבליזם הוא נורמה מקובלת ממש כמו העבדות, ביקש פוקנר לתאר במלים, בעיקר כדי לתת לכושי המורעב והרועד מפחד הזדמנות אחרונה להשמיע את קולו. אבל אין הוא עושה זאת מתוך עמדה של צדקנות מתחסדת כלפי קוראיו - לבנים או שחורים - אלא מתוך רצון אמיתי להביט אל לב-הפחד בלי מורא ומתוך חירות גמורה (וראוי לקרוא בהקשר הזה את דבריו החדים של א"ב יהושע בספר המאמרים החדש שלו על פוקנר ועל התקינות הפוליטית של הרומן).

בסיפור הזה אין צדק. אפילו את הסעודה האחרונה שנותנים לו שני האינדיאנים מתקשה הכושי ללעוס ולבלוע. אבל האם תפקידה של הספרות הוא לתאר צדק? האם תפקידה הוא לסיים את הסיפור בצדק טוב כדי למרק את מצפונו של הקורא? פוקנר כנראה חשב שלא. את עבודת המצפון הוא משאיר לקורא.

עבורו עיקר כוחה של הספרות אינו בתשובה המנחמת אלא דווקא בשאלה למה שווים - לטוב ולרע - חייו של אדם? וכמה באמת שווים חייו של עבד כזה? שהרי החיים, על חד-פעמיותם המפעימה או הטראגית, הם לב-לבו של העניין.

"היות שלבני אדם יש קיום בחיים בלבד", אמר פוקנר בראיון נדיר שנערך עמו ב-1956 - "עליהם להקדיש את מלוא זמנם למשימה אחת: לחיות. (...) במוקדם או במאוחר הוא נאלץ לבחור בין טוב לרע. המצפון והמוסר תובעים זאת ממנו על-מנת שיוכל להמשיך לחיות בשלום עם עצמו. מצפונו הוא הקללה שהיה עליו לספוג מן האלים כדי שיעניקו לו את הזכות לחלום".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ