תנו לי רק פעם אחת לצעוק

קווים ראשונים לעלייתו של דור ספרותי חדש בשירה העברית. רשימה שלישית ואחרונה

אילן ברקוביץ'
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

המשורר החדש חותר לדיאלוג, ולכן אין הוא מתאר רק את עולמו שלו אלא גם את עולמם של אחרים (אהוביו, זרים, דמויות מיתולוגיות). ה"אני השר" מאפשר גם לאחר ולאנחנו, שנעדרו כמעט לגמרי מהשירה העברית בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, לחדור לשירים במובנים משמעותיים. לכן גם מתחילה להיכתב עכשיו שירה פוליטית נוקבת יותר מבעבר, מפוכחת יותר ומתחסדת פחות. דוגמה טובה לכך היא שירו של ינאי ישראלי, "מות מטע האגס", המראה איך הנוהג הלוחמני שלנו מחלחל לכל חלקה טובה בארץ: "ביום הכיפורים ירד אבא על שיירה מצרית במדבר. / לימים ניסה ללמדני כיצד נלחמים / בסס הנמר" (עמ' 32). סס הנמר הוא סוג של זחל המכלה את גזע העץ. האב נוקט פעולות חקלאיות-לוחמניות נגדו ובנו מתבונן בהן ומסכם את חוסר התועלת שבלחימה: "זה היה בטרם תארנו / את מות מטע האגס" (שם). אחד הדיאלוגים המושלמים של השירה החדשה, מבחינת איכויותיו הדרמטיות, מתרחש בשירו הארס-פואטי של אלי אליהו, "רצועת הביטחון": "אתה תהיה משורר עני / אמר לי מפקד הטנק וירה פגז... // אתה תפור לזה, אתה רזה / שתקן וחולמני // אתה תכתוב בחדר צר, בלי אור, לבד". הדיאלוג מסתיים בתנועה הפוכה, פורצנית, פרי עטו וחלומו של המשורר: "השיר הוא מסלולו האפשרי של הפגז" (עמ' 37).

עולמם הסוער של המשוררים החדשים בא לידי ביטוי במוטיווים האקספרסיוויים המופיעים בשיריהם. השירים סוערים וגועשים ומאיימים להתפרץ מתוך הדף, כפי שקורה ברבים משיריו של מתי שמואלוף, עם או בלי קשר לאופיים המחאתי: "עכשיו בזמן קריאת שורות אלו, / אתה כבר הולך לאן שלא הלכת / אז עזוב את הספר, הישאר בבית / בעצם גם הבית זר לך" ("מגמד הצלקות", 2001), וגם: "זהו חץ קרן אור הישר מלב ים עמוק וכחול / אל זוהר עיניך" (שם, עמ' 66). שוב ושוב מופיעים בשירים צעקות וצווחות וגם שמחה קיצונית ואושר עילאי. יש שהצעקה היא כפשוטה, "ואני רוצה לצעוק... תנו לי רק פעם אחת לצעוק" (רונן אלטמן-קידר); יש שהיא פורצת מכל עבר ואבר: "התלתלים שלי נובחים הלילה"; "עצם צורחת" (יקיר בן משה). גם האושר יכול להיות קיצוני בשירה החדשה, "ביום שעזבת כבתה השמש. / הירח... ובכל זאת למחרת הבוקר / התעוררתי מוקדם וזכיתי בזריחה / הנפלאה ביותר של חיי" (יחזקאל נפשי); נרגש על עצם גילויו: "אושרי כבר קרא לי / לי - סוכריה של אושר" (קרן רחל קוך), ומעצים את כוחותיו של האוהב: "אני הולכת ומתחייה / כמו אבולוציה"; "ומתוך עיניך / אני יכולה כעת לעוף" (גילי חיימוביץ').

אפשר לייחס את המאפיינים הללו לכך שמדובר בשירה צעירה ומתפרצת שאולי תתרסן עם הזמן ("אני שמחה שמחה עד מאוד / עצובה עצובה עד מאוד / בהשתוללות הזאת", אומרת נטעלי בראון באחד משיריה), אבל למאפיין בולט נוסף שלה, דומה שאין קשר לגיל המשוררים: החיבה למעברים (מטאמורפוזות וטרנספורמציות). הדובר מחליף דמויות, נכנס ויוצא מתוך עצמו, חודר אל דמויות אחרות ומשנה את פניו והווייתו. כאן בולטת אמנות השיר של יקיר בן משה. "המלאכה היומיומית של החזקת הגוף מוציאה את הדעת ממני. קשה / להחזיק גוף גדול כל כך, כבד ומגושם ואני מחכה להזדמנות להניחו / מעט ולשחרר את שרירי הכואבים. בשעה זו הנפש מתעוררת, מביטה / אם כולם ישנים ומנסה לצאת מן הגוף הלוכד" (עמ' 16). גם גילי חיימוביץ' היא אמנית של מעברים. בשיר "העץ" היא "מקננת בלבו של ליעוז / משם אני מתבוננת איך כל יום בא עם הצבע שלו. / וגם אני, למרות המקום הגבוה שלי, / לא תמיד בירוק הרווי שהייתי רוצה" (עמ' 73). הדוברת של חיימוביץ' אוהבת לצאת החוצה מעצמה, להפוך לפרפר, לחגוג את חופשיות הגוף ותאוותו.

מאיה קופרמן מדמה את תל-אביב ל"עקרבית לבנה וארסית", אבל כאשר היא פוגשת בחסר בית ברחוב נחלת בנימין היא הופכת בעצמה לעקרבית מכישה: "היום אתאמן בתורת האלכימיה, יהיה הוא מורי. / תחילה נהפוך קופסת קרטון לחה לבית. / אחר כך ילדה לאשה. / כשיחשיך הערב אעצום את עיני / ואכיש רק את עצמי אהבה" (עמ' 31). רונן אלטמן קידר משתמש בדימויים דומים בשירת האהבה שלו. בשירו "מחזור הדם" הדובר מחליף זהויות בזו אחר זו. תחילה הוא מטאדור בעל חצוצרה ופגיון מטפטף מול אהובתו העירומה. אחר כך הוא (או היא) הופך לערפד ולבסוף הוא ילד-בלש המבקש לגלות את סוד האהבה בשיר (עמ' 10-11). גם נטעלי בראון מחליפה דמויות בקצב מסחרר בשיריה (לעתים גם זהות הנמענים לא ברורה). אנה הרמן עוסקת בספרה "חד קרן" (2002) במעברי הגוף והנפש ממצב של ילדות לשלב של בגרות מינית. היא מדמה את נפשה לבעל חיים מיתולוגי: "לא שה ולא ראם כי אם / חיה אחרת היא טביעת / האצבע של נפשי... סמוי מן המדע / דוהר בקרן יחידה" (עמ' 63). וסוסים, הרבה סוסים יש בשירה החדשה, וגם הפלגות לרוב, משל היו השירים דוהרים ושטים במדבריות ובימים.

העדויות למהפיכה הפואטית בשירה העברית החדשה מצויות לא רק בתוכני השירים, אם כי שם עיקר השינוי, אלא גם בצורות שלהם ובחידושי הלשון הרבים שיש בהם. אם שירת הדור הקודם היתה עגולה במבניה, בעלת תחביר מסודר וברור, השירה עתה היא בלתי צפויה ומחוספסת יותר מבחינת התחביר והמבנים הפרוזודיים. בתחום הריתמוס החופשי כדאי לשים לב למשל לאופני הכתיבה של יקיר בן משה (שירה בפרוזה); נועם שדות וננו שבתאי (שירה דיבורית-משחקית); יחזקאל נפשי ואלמוג בהר (שירה רחבת יריעה); נוית בראל (שירה אימפרסיוניסטית) ומאיה קופרמן (שירה חדה כתער). דורי מנור וחבריו הוסיפו לאפשרויות הפרוזודיות של הדור החדש את השירה השקולה והחרוזה, שהוזנחה כאן זה שנים. הם אמנם עשו זאת ביהירות מסוימת בתחילה, ובעיקר בחוסר הבנה של הבעיות שהתעוררו בשירת הדור הקודם (הן לא היו רק צורניות), אבל נדמה שעתה מתפתחים בכיוון הזה כמה משוררים מוכשרים כמו אנה הרמן ושחר מריו מרדכי. ראויה לציון גם שירתו הטוקבקיסטית של תומר ליכטש בספרו הייחודי "לורם איפסום" (2007).

מבחינת השפה והלשון בשירים, יש כעת מעבר משירה שהתבססה בעיקר על הברקות מטאפוריות לשירה שמכילה גם חידושי לשון או שימוש בצורות לשון נדירות, עדות לפריצת הגבולות של המשוררים החדשים גם בשפה. המשוררים החדשים לא זונחים את ההברקות המטאפוריות אבל מתנסים גם בחידושי לשון ובמשחקי שפה. צריך לקרוא בשירים עצמם כדי ליהנות מהמשלבים הלשוניים החדשים, ומיצירי השפה המקוריים שבהם רווח גם השימוש בעגה ובלעז: "אני שפחת מיננו שכזאת"; "יש לי Time שמתעשן לאוויר" (ננו שבתאי); "חיי הלילה-לילה שלי"; "נשים ברגליים מבריקות משחקות איקס מיקס דרינקס" (נוית בראל); "לפעמים אני חולם אות? בקיטש"; "ברחובות אספלט... מתרמזרים עוברים ושבים" (קרן רחל קוך); "אני וליעוז מגדלים ביחד חיים. / חי-אי אנחנו קוראים לו, / יחיד של חיים"; (גילי חיימוביץ'); "הילדה... כלולת-נפשי הקטנה" (אורית גידלי); "חלום סיט" (אורי הולנדר); "אללה יוסתור אהובה מפני הרוח... אללה יוסתור אהובה מפני הדימויים" (אלמוג בהר); "היי פרפר, אלואמא לוחשת" (נטעלי בראון); "הפיצוץ התרחש במרכז, בצומת הרחובות האדא ולהאדא" (שי אריה מזרחי, "ציון", 2003).

חלוקה דורית בשירה מחייבת משנה זהירות, שכן משוררים טובים הם אלסטיים במכלול יצירתם, והיא לא תמיד נעה במסלולים הדוריים המשותפים. מצד שני, ביקורת השירה שלנו בשנים האחרונות חסרה מאוד התייחסות כוללת לשירה העברית בהתהוותה העכשווית. התייחסות כזאת נדרשת, שכן למשוררים בני הדור החדש בשירה, ילידי שנות השבעים והשמונים, יש חוויות משותפות שחדרו לשירתם והבדילוה משירת קודמיהם. כבר עתה ברור כי ניצני השירה שפרחו והבשילו בשנים האחרונות בארצנו נושאים בקרבם שירה חדשה, מרגשת, עזת ביטוי ומבשרת גדולות. את סקירתי אני מבקש לסיים בהתייחסות להערה חשובה במאמרו המצוין של עוזי שביט, "השיר הפרוע: קווים לסגנונה ולאקלימה הספרותי של השירה הארץ-ישראלית בשנות העשרים" (תעודה, ה, 1986, עמ' 165-184). בהערה משווה שביט בין מאמרו התיאורי, שנכתב ממרחק הזמן של התקופה הנידונה, לבין מאמרו הידוע של נתן זך, "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בספרותינו" ("הארץ", 29.7.1966, עמ' 10, 13), שהוא מניפסטי באופיו ונכתב בעיצומה של התקופה הנסקרת בידי אחד מדובריה המרכזיים. את הקביעה במה דברי כאן תיאוריים ובמה הם מניפסטיים אני משאיר לקוראים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ