ימי "שטריקר" האחרונים

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

הקונסרבטוריון התל-אביבי למוסיקה, הידוע בכינויו "שטריקר" (ובשמו הרשמי: הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ע"ש לין ותד אריסון, השוכן ברחוב שטריקר), מסיים בימים אלה את חייו. תכולתו - כלים ומורים גם יחד - מועברת אל תיכון עירוני ה' שברחוב בן יהודה, ובעתיד הלא רחוק ייהרס המבנה השטריקרי; אמנם לצורך שיפוצים מסיוויים ובנייה מחדש, אך גם כאשר יוקם הקונסרבטוריון בשנית (בעוד שנתיים, שהן נצח במונחי הלוונט) מתכונתו לא תהיה זהה לזאת הנוכחית. המבנה המגושם והמופלא, משרידיה האחרונים של תל-אביב הקסומה, עם שדרת הפיקוסים המשקיפה עליו, וספסלי העץ המוצלים, והחצר העגולה, שבימי קדם אירחה קונצרטים שרביים - כל אלה יהיו לנחלת העבר. ולא שהמבנה החדש יבייש במשהו את קודמו, מכל בחינה שהיא; מעטים ממוסדות התרבות בארץ בורכו בצוות כה מסור ומיומן כגון זה המנהל את הקונסרבטוריון ומלמד בו, צוות המונע באמת ובתמים על ידי אהבתו למקום, אלא שהדחפורים עושים את שלהם. הילת המקום, הילת המבנה הפיסי והעולם הרוחני האצור בין כתליו, היא חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור.

המבנה נתון כעת במצב ביניים עגום. המולת הלימוד הומרה בשתיקת קירותיו הסדוקים, הכיתות והמסדרונות התרוקנו, אך עדיין לא נשמעו קריאות הפועלים וכליהם (מחזהו הראשון של נסים אלוני, "אכזר מכל המלך", נפתח כשברקע נשמע קול מקבות ה"בונות במה למלך". בעצם נוכחות הקול הזה, שנתפש כקול ההרס יותר מקול הבנייה, יש איזו נחמה). מבנה העומד על תלו ומחכה למימוש גזר דינו הוא מראה קשה, ולא רק למי שבילה בו פרקים נבחרים מחייו כתלמיד או כמורה, אלא לכל מי ששמע ולו קונצרט אחד בבניין המסוים הזה. גם למקומות הבזויים, הנחשלים והנידחים ביותר בעולם יש איזו אגדה המאפשרת את החיים בהם; אגדה שהיא הסוד הגלוי של המקום. האגדה של "שטריקר" מקולפת ממנו לאט, במתינות, ומשווה לבניין את חזותם של הקשישים הנוהגים לשבת על הספסלים המקיפים אותו.

אותן דמויות שקטות החולפות ברחוב שטריקר וברחוב ברנדיס, רחובות המוגנים משאונה של העיר, הן תפאורה הולמת לרגעים משונים אלה, המוחקים בהדרגה את ההיסטוריה הקרובה של המקום, היסטוריה שאך לפני ימים ספורים היתה הווה שוקק, ומשאירים אותה תלויה בין הבטחת ההמשכיות ובין הריק. מי שבא כילד אל המוסד הזה, או אל מוסד דומה לו, מכיר היטב את התחושה (המצטיירת בתחילה כטבעית כל כך) של ודאות מוצקה, של תואם מושלם בין מטרת כינונו של המקום ובין עצם קיומו. הקונסרבטוריון, המבנה עצמו, היה מוסיקה. וכמו הנגנים המיתולוגיים של ראשית המאה העשרים, שראשית הקריירה שלהם נוגעת באין, כלומר באותו עידן פלאי שבו לא הוקלטה הנגינה, כך נגעו שולי המקום הזה בעבר הלא נודע, הוודאי. מי שבא לכאן ידע שהקונסרבטוריון היה קיים תמיד, אף על פי שבטרם כינונו כ"שטריקר" היו לו נדודים לא מעטים. מה יהא עליו עכשיו?

אין מנוס מן הנוסטלגיה; התחלה אורבנית חדשה דורשת הסברים. דבר הנבנה מחדש מוליד אטיולוגיה חדשה, וזו מוחקת - לפעמים באמצעות שחזור, לפעמים באמצעות תיעוד ולפעמים באמצעות התכחשות - את מה שנדמה היה שייכון לעד. זכותי הטבעית, כתושב תל-אביב, לדרוש שסימנה האחרון של ילדותי יישאר בדיוק כפי שהיה, אפילו שיסודותיו קורסים, אפילו שאינו בטיחותי למבקריו, אפילו שאינו עונה על דרישותיהם המקצועיות של המורים ועל דרישותיהם האקוסטיות של הנגנים. כשאני מנסה לשאול את עצמי מדוע קצו של "שטריקר" בדמותו הנוכחית מעציב, ולעומת זאת מדוע חורבנה הנוכחי של "הבימה" אפילו משמח, אין לי תשובה טובה יותר מזו הניכרת בעיניהם של תלמידי המקום לדורותיו, שתמונותיהם קישטו את הקירות, ובשנים האחרונות גם הסתירו את הבקעים שנפערו בהם. מוסד דוגמת "הבימה" היה מוצג ראווה ציבורי, סמל מרכז-עירוני טיפוסי, שייצג בשנים האחרונות גם מבחינת תוכנו את התת-תרבות של העיר הזאת (לכן גם קיומו העתידי מובטח), ואילו שטריקר היה מקום של אנשים, ויותר מזה: שמורת טבע של ילדות. למי אכפת היום מהבלים כאלה?

כשם שמורה אמיתי הוא תלמיד שמוריו עזבוהו, כך אולי מקום אמיתי - עם כל המטען האצור במלה עתיקה זו - הוא מבנה שמכורח ההרס נהפך לזיכרון חי. משנטשוהו סימני החיים האחרונים אין מנוס מלהחריבו. מי שביקר בו בעבר, מי שלמד בו, מי שליווה את ילדיו אל הכיתות, יבוא נא להיפרד מן המקום הזה. כשבאתי אני להיפרד מצאתי את עצמי בחברתם של אודיסיאוסים שונים, הצועדים מן הרחובות הסמוכים, ויודעים שכאשר ישובו הם, ילדיהם או ילדי ילדיהם אל המקום החדש-ישן, כבר ידברו פסנתריו ומוריו - כמו בשירו הנפלא של חיים גורי, "אודיסס" - יוונית אחרת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ