שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אל תבלבלו במוח

ספרו של סטיבן ג'ונסון מחמיץ את ההזדמנות להציג את מדעי המוח הקוגניטיביים באופן פופולרי ושווה לכל נפש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

ראש פתוח: מסע אל תוך המוח

סטיבן ג'ונסון. תירגמה מאנגלית: מרינה גרוסלרנר. הוצאת כתר, עברית, 262 עמ', 88 שקלים

בעולם הרחב של ספרות המדע הפופולרי, מדעי המוח הקוגניטיביים הם פצצת רייטינג. אם מוכרים אותם נכון, הם יכולים בקלות להיות מה שהספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע", מאת אוליבר סאקס, היה בשביל הנוירולוגיה, שם השכיל המחבר לחשוף לפני הקורא את תופעות הפתולוגיה המוחית בצורה סקסית, והפך אותן לדבר מרתק. אכן, קשה שלא לקרוא בשקיקה תיאור של אדם שקם בוקר אחד ומרגיש בעוצמה שיד שמאל שלו אינה אמורה להיות חלק מגופו, או ש"איבד" 40 שנה מחייו. פוטנציאל פופולרי דומה יש גם לתחום מדעי המוח, ואף מעבר לכך - שכן לא לכולנו יש נוירו-פתולוגיה, אבל לכולנו יש מוח. עם זאת, צריך להיות מחבר מוכשר כדי לברור נכון את הדברים המדהימים שהאיבר הזה עושה, ולהראות במלים פשוטות כמה הם מגניבים. למרבה הצער, את הפוטנציאל הזה ממסמס סטיבן ג'ונסון כמעט לכל אורך ספרו, שמבקש לתת סקירת-על זריזה להבנת המצע הנוירולוגי של ההתנהגות האנושית.

ייאמר מיד כי מדובר בספר מעניין ומדויק ברובו, שמציע הנאה וידע. אלא שבמקום לפנות כמעט לכל קורא - כפי שאפשר היה לעשות - בחר ג'ונסון לפנות לנישה המצומצמת יחסית של קוראי מדע פופולרי שמתעניינים במדעי המוח. הספר של סאקס הפך לרב מכר משום שהשפה שלו הנגישה את הפתולוגיה והראתה כמה היא מעניינת. ג'ונסון אינו מצליח לעשות זאת. ולא שהוא לא מתאמץ: הספר כתוב בקלילות, בשפה פשוטה ובטיעונים לא מורכבים (מלבד בפרק האחרון, שהוא גם המעניין ביותר).

בנוסף, הוא מקפיד להביא סיפורים אישיים להמחשת הגילום ההתנהגותי של ההתרחשות הנוירו-כימית שהוא בא לתאר. כך, לדוגמה, כאשר הוא מתאר את המסלול הנוירולוגי של יצירת הטראומה והצורך במסלול זה מבחינה אבולוציונית, מביא ג'ונסון כדוגמה את הפחד שמתעורר אצלו משריקת הרוח, מאז שבשעת סערה ניתק חלון כבד בדירתו ונפל על המקום שבו עמדה אשתו רגע לפני כן. אבל השיטות האלה מלאכותיות, כמו גם הניסיון העיקש להשתמש במונחים ובדוגמאות מהקולנוע והמוסיקה, והאזכור המרובה של הפיגוע במגדלי התאומים. אלה הן שיטות לייצר פופולריות מעושה כשהתוכן אינו עושה זאת. חבל, כי התוכן (העולם הנסתר של הפעילות המוחית) יכול לספק זאת גם בלעדיהן.

אבל מעבר להחמצה הזאת, כאמור, עושה הסופר עבודה טובה, ופותח צוהר להבנת החומרים הכימיים שמייצר המוח והמבנים התת-מוחיים ששולטים בעולם המנטלי שלנו, ושמאפשרים, לדוגמה, להבין הבעות פנים בצורה אינטואיטיבית, או להתרכז במטלה ספציפית. הספר גם בוחן בקצרה כמה שיטות מרכזיות להדמיה מוחית, ומציע פרשנויות אבולוציוניות מעניינות לרגשות האנושיים של אהבה או פחד.

חשוב, עם זאת, להצביע על עוד היבט מרכזי אחד. משימתו של ג'ונסון, כפי שהוא מסביר בתחילת הספר, היא לבחון את המוח האנושי ולמצוא את ה"אני" המיוחד לו, את התצורה הנוירולוגית שמיוחדת לו בלבד. אבל כדי לעשות זאת פונה ג'ונסון לתחום מדעי המוח הקוגניטיביים, שהלכה למעשה מייצר את ממצאיו דווקא באמצעות מיצוע והשטחה של הפעילות הנוירולוגית האנושית לשם הגדרת דפוס התנהגות אחיד ואוניברסלי. "כל מוח הוא טביעת אצבע", טוען ג'ונסון, אבל מסביר שלמרות שכל טביעת אצבע היא שונה, הרי שכולן הן "חריצים על העור". בכך משימתו נכשלת כמעט מיד, וג'ונסון עוסק באופן כמעט בלעדי בתופעות כלל-אנושיות. קורה לו מה שקורה להרבה הדיוטות הנחשפים לעולם הזה, והוא נקלע בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא מתקומם נגד הניסיון למזער את המרכיב הייחודי שבו, ומצד שני הוא מוקסם מהאופן שבו המוח האנושי הוא דבר אחיד.

התווך הזה מוביל אותו, כמו רבים לפניו, אל הפונקציונליזם, תיאוריה שגורסת שכל מבנה - מנטלי או פיסיולוגי - נועד לשרת מטרה. אם אין מטרה כזאת, המבנה לא קיים. כך, למשל, המבנה המוחי האמיגדלה נועד לטמון בחובו זיכרונות של אירועים מאיימים בעבר, וליצור חיווט נוירולוגי שיגרום לפחד במצב שעלול לגרום לתרחיש דומה בעתיד. הטראומה, טוען ג'ונסון, אינה הדחקה, כפי שמציע המודל הפרוידיאני, אלא שמירת הזיכרון במקום שבו "לא יפריע", עד לרגע שבו הגוף יזדקק לו כדי לשמור על הישרדותו. "האהבה", נזעק הקורא, וגם חברו של ג'ונסון שמצוטט בספר, "היא שונה". אבל ג'ונסון מסביר שכל רגש, אפילו רגש נשגב כמו אהבה, משרת תכלית. "כל רגש זקוק למצע פיסיולוגי", ולולא היה לה מצע כזה, לא היה לאהבה "את הממד הגואל, ולפעמים ההרסני, שיש לה בחיינו" (עמ' 109).

ולמה אנו זקוקים לאהבה? כדי לגרום לנו לטפל בקרובים לנו גם כשהאינטרס המיידי אינו תואם לכך. כאן נופל ג'ונסון לבור שנפלו בו כל הפונקציונליסטים, והוא הבור השחור והאפל של המודעות - אותו "גביע קדוש" של מדעי המוח, שבו מצוי הממד העליון של הקיום המנטלי האנושי. את הטענות של ג'ונסון ניתן לסתור בקלות: את אותו אפקט של הגנה על הקרובים אליך היה ניתן ליצור בצורה מכנית, בלי להידרש לכל העסק המורכב והמלוכלך של רגשות, וכדי ליצור דפוס פעולה שיחייב התכופפות בכל פעם שעוברים מתחת למשקוף לא היינו זקוקים לרגש הפחד המלווה אותה. מבחינה אבולוציונית פשטנית, הרגשות יכולים אם כן להיחשב כסרח עודף - ועל אחת כמה וכמה המודעות לרגשות.

טיעון אחרון זה אינו חדש, והוא מוכר במדעי המוח כהסבר ה-Qualia, שנועד לתקוף את הפונקציונליזם. כדי לחבר 2+2, איני זקוק למודעות לתהליך שאני עושה. מחשב עושה את אותה הפעולה בלי אותה מודעות. ובכל זאת - המודעות שרירה וקיימת. מדוע? הפונקציונליסטים השיבו לטענה זו תשובות תמוהות למדי (למשל, שהתודעה והמודעות, אותן "מותר האדם מן הבהמה", הן תופעת לוואי בלתי רצויה ועודפת לתהליכים מנטאליים). ג'ונסון עצמו מזכיר את המונח במבוא לספר, אך רק כדי לזנוח אותו מיד ולציין שאין בכוונתו לעסוק בו. בעשותו כן הוא שוגה, והיה עליו להגביל את עצמו לתחומים שלהסבר זה אין כל נגיעה אליהם.

וג'ונסון לא עוצר שם. בפרק האחרון של הספר הוא בוחר לתקוף דווקא את פרויד ואת המודל שלו. "אקרובטיקה תיאורטית", הוא מכנה את הניסיונות המכוננים של פרויד להסביר את מנגנוני הנפש של האדם, ואז פונה להסביר מה מכל מה שאמר פרויד הוא נכון, ויש לשומרו, ומה יש לדעתו לזרוק החוצה. אף שסנגוריה מיידית על פרויד אינה במקומה היום, בכל זאת יש טעם לפגם בטענה ש"אוטומטי היא דרך אחרת להגיד לא-מודע", במיוחד בספר שעוסק במוח האנושי, שכן הניואנסים כאן הם הרי גורל, ואין דין הפרשת חומצות קיבה באופן אוטומטי כדין דחפים בלתי מודעים להתחתן עם אמ? ולרצוח את אבי?. המודל הפרוידיאני חורק, טוען ג'ונסון הנאמן לקוגניטיביזם שלו, משום שפרויד לא הסביר חלק מהדחפים כמנגנונים אבולוציוניים של זיכרונות רגשיים. זאת אפשר לעשות עכשיו, לטענת ג'ונסון, באמצעות החלפת המבנים המנטליים שפרויד תיאר במודולות במוח - טענה שלא תתקבל על דעת חוקרים רבים.

לסיכום ניתן לומר, שאת ההסברים שמביא ג'ונסון בספר ניתן לקבל רק אם מוציאים את טיעון המודעות מן המשוואה. כפי שהספר נכתב בפועל, אם יהפוך לפופולרי הוא יספק להמוני הקוראים הלא-בקיאים תמונה שאחת מפינותיה מטושטשת מעט.

יובל אביבי הוא בוגר החוג למדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ