טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כדור של אושר מקפץ

תגובות

הנס של עודד

אמיר דורון. הוצאת גלורי, 151 עמ', 69 שקלים

סבא של מאיר, הילד מיפו שמוזמן להצטרף לקבוצת הכדורסל המתהווה, היה שחקן כדורסל במצרים. סבא שמעון "עלה ארצה בשנות הארבעים של המאה הקודמת", וגם היה "אחד ממייסדי ענף הכדורסל בארץ". עכשיו, ביום לוהט של החופש הגדול, הוא מאמן את מאיר במגרש נידח להיות שחקן כמוהו (הידעתם, מקפיצים צעירים, שליהודי מצרים היה חלק מרכזי בכינון הכדורסל בישראל?).

המספר עודד וחברו נדב פוגשים במקרה במאיר ובסבו, או שמא לא במקרה. "לא, אי אפשר לטעות בצליל. טאק! טאק! מישהו מכדרר בכדורסל!". משפט בסיסי, רווי סימני קריאה, שצולף ישירות אל לבו של כל ילד חובב ספורט, ובכל זאת, ספק גדול אם אי פעם הופיע משפט שכמותו בספרות המקור. כה גדול הוא החסך. סבא של מאיר מגיח רק לרגע ב"הנס של עודד", גם מאיר עצמו הוא רק דמות אחת מרבות בחסמב"ה-ספורט הזה, אבל שניהם שותפים, גאים יש לקוות, בספר שהוא תקדים.

מדף ספרי הספורט לצעירים ידע ימים טובים יותר עד שנות ה-70. זאת בעיקר בזכות סדרה אחת, "הספורטאים הצעירים", שהכפיפה את הפעילות הגופנית, את נשמת התחרות הספורטיבית, את האמונה והתקווה המתגשמת לעתים לכדי "נס", לנס הקמת המדינה. הנס של הצודקים, המבקיעים וכובשים את שערי האויב למרות כל מכשול ומהמורה.

יחד עם הצדק נעלמה הסוגה: המו"לים הפסיקו להאמין בספרי ספורט, לצעירים ובכלל. והנה בא אמיר דורון ומציע נס אחר, אנושי, תמים, אבל מאוד מפוכח. הוא יודע שגיבורי המשנה שלו - מאיר הילד היפואי, אלכס המהגר מרוסיה, הילד המוזר-רוחני עדי, יונתן חובש הכיפה (הכתומה, שצורתה כדורסל) וטוני בן העובדים הזרים - הם אסופה חברתית קצת מדויקת מדי, במיוחד כשהיא נעה סביב חבורת הציר של הילדים התקינים-לכאורה, עודד ותומר ונדב ועדי ואסף. הוא יודע ולא אכפת לו, משום שהוא מכיר ממגרשי האספלט את ערך המוסר היסודי של הספורט: לא חשוב מי אתה ומה אתה, כל עוד אותו טיק-טאק של הכדור הולם את פעימות הלב שלך. הספורט, בניקיונו, הוא הדת ההומניסטית מכולן.

אצל דורון, חלום הנס של הספורטאי - אותו וקטור רב עוצמה שמסייע לו למצות יכולות פיסיות ומנטליות - הוא חלומם הפרטי של כלל ילדי הכדור הזה. הוא הכי אישי, כזה שמפנטזים לפני השינה, וגם הכי אוניברסלי. הנס הוא לא (או כן) חובש כיפה והוא לא (או כן) על המפה, הוא פשוט מגולם בכדור של אושר מקפץ. וכך, בכל רגע נתון, בהמוני מקומות על פני הכוכב, משחקים ילדים בכדור, עומדים ומקפיצים וזורקים לסל, לבדם עם נפשם או עם חבריהם.

אל הילדים הללו, במסגרת האפשרית להם של תל-אביב-יפו, יוצאים עודד וחבריו במסעם אל הנס. גם הם, ילדי "נוה אביב", ככל הנראה שכונה מטופחת במרכז-צפון העיר, רחוקים מלהיות מושלמים. עודד, אפשר לחשוף, הוא ילד גמדי למדי, בעיה שבמונחי כדורסל נתקל בה כל מי שלא נתקל במשקוף בדרך לבר-מצווה. כאחדים מחבריו הוא נכשל במבחני הקבלה למכבי תל אביב. כעת, בכובד ראש היאה לילד בן 12 העוסק בעניינים שכאלה, הוא "שוקל לפרוש מהמשחק". בשיחת הסלון אבא בעד, אמא נמנעת, וכל שנותר לעודד, "בניגוד למנהגי להטביע את הכדור בעוצמה לתוך הסל, הדבר הראשון בכל כניסה אל החדר, דילגתי הפעם מעל הכדור, התעלמתי מקיומו של הסל והמשכתי הלאה".

דורון מצייר עולם פנימי קלאסי, ומורכב, של הילד חובב הכדור. גם הדיאלוגים בין החברים וההווי המשותף מעידים שהמחבר יודע היטב על מה הוא כותב, ולא רק טכנית. ספק אם יש מי שהיה ילד אוהב-כדור, ובהכרח גם עודנו, שההתחבטויות הפנימיות והקבוצתיות ב"נס של עודד" לא יקפיצו אותו אל עברו.

השפה של דורון אותנטית, והוא מדייק בתיאור הדינמיקות הבין-אישיות ומנגנוני הנפש הסוערים של הספורטאים הצעירים. הוא פחות מצליח באפיון חבריו הקרובים של עודד - קצת קשה לזהות מי הוא מי. לנוכח המשימה הקבוצתית שלפניהם (והעובדה שזה בכל זאת ספרו הראשון) החסך אינו קשה במיוחד.

קצב התפתחות העלילה ואווירת המתח הנבנית בהדרגה משולבים בשיאי-משנה ספורטיביים ונפשיים, היוצרים מנגינה של משחק כדורסל משובח. בדרך מפזר דורון "ערכים חינוכיים" של עולם הספורט, שהדילמה הערכית הבסיסית שבו היא בין הניצחון לבין היושרה. דורון בז להשקפת העולם הכוחנית של "הניצחון אינו העיקר, הוא הכל", השוכחת שמדובר במשחק, אבל גם נמנע מהפן המתחסד של "העיקר ההשתתפות", השוכח את מטרת המשחק. הוא מותיר את מושג הניצחון החד-ערכי, החיצוני, בנוסח "הלוואי שאהיה מייקל ג'ורדן", אבל ממזג בתוכו גם את "כנראה אני לא" - שמוליד את "אנסה לנצח במשחק שלי", וממנו את "כל אחד והמשחק שלו". עודד, המתבגר המתפכח, לומד שרק במשחק הפנימי שלך יכולים להתחולל נסים של אמת.

זהו ספר חשוב, ולו משום שמתוארים בו, לראשונה בספרות עברית לצעירים שאינה קלוקלת, צלילי היסוד של מנגינת הספורט, כאותו "סוויש" של הכדור ברשת; ריחות היסוד כאותה זיעת קיץ במגרש; מראות היסוד כמו טבעת חלודה על לוח עץ מעל הבלטות; תחושות היסוד של מאמץ השרירים והנשימה; וטעמי היסוד של ההצלחה והכישלון. עד כה, גם בספרות הספורט המצומצמת למבוגרים זכינו למעט מאוד מכך.



יותם הלפרין במדי מכבי ת"א, במשחק מול הפועל גליל עליון, דצמבר 2007



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות