איש צעיר נוטל עיפרון או עט בידו

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בימים אלה רואים אור בהוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד שני הכרכים של "עם השירה והזמן - אוטוביוגרפיה ספרותית" מאת חיים גורי - המשורר, הסופר והעיתונאי, יליד 1923, מיוצרי דור תש"ח ואחד מאבות התרבות הישראלית. הספר מאגד רשימות, מאמרים ושירים שפירסם גורי במשך השנים בעיתונים, בכתבי-עת ובהרצאות אורח באוניברסיטאות, לצד רשימות וסיפורים שמתפרסמים בו לראשונה, ובהם הוא מתחקה אחרי שורשי זהותו האישית והישראלית. "ספרים" מפרסם בגיליון זה קטעים מן הספר.

אינני יודע את ראשית הדברים אף שגם בי מדובר. גם אינני יודע את סוד הצירופים העושה לימים מישהו למשורר. סביר להניח שהמלה משורר באה באיחור כלשהו, כעדות על מעשה ולא כתכונה שקדמה לו. איש צעיר נוטל עיפרון או עט בידו ומתחיל לכתוב. ועדיין אין הוא יודע יותר מסיפור המעשה הזה - הוא כותב. ראשית כזאת מוזרה. נער ועיפרון ונייר והדממה ביניהם. הוא אמור לזכור זאת לאחר ימים רבים, והוא אפור ומצולק, כראשית הדרך. בדיעבדיות כזאת. אז, לפני ימים, לא אמר לעצמו שהוא רוצה להיות משורר. רק המעשה זכור בו: שעת טרם ערב קיצית, עלוות אורנים כבדה, שולי הכפר ההוא שבו עשה אז כילד. האם היה אז בן 13? אולי. כנראה שכן. ואף שהיה הוא ילד המתחבר אל חברים ומרבה לשחק, הוא שם לבדו מאוד. האם היה שם שולחן כלשהו? לא. לא היה לו משלו אף לא שולחן. אולי הניח את המחברת ההיא על גבי אבן שטוחה.

כתב ולא יסף. הוא זוכר שהמשיך לכתוב לעת מצוא פזמוני הווי למיניהם בעיתוני בתי הספר שבהם למד, אך הללו מראש לא ראו עצמם כשירים, אף שאולי היתה בהם איזו 'טכניקה' שהתקיימה בו בשל היותו קורא שירה, שומע שירה. הוא ידע שיש בו עצב, שבשולי היחד וההמולה הוא נער בודד הנושא בלבו איזה מכאוב שפשרו עדיין לא נודע לו. אך אולי זו מעין קביעה מאוחרת המושלכת לאחור. ודאי לא ידע אז שהוא יהיה משורר, שלכך נוצר. אך אולי אתה נולד משורר, נידון או משוח מראש, ואתה לא ידעת. הוא חושב שבגיל שמונה-עשרה, או אולי תשע-עשרה, כבר כתב שירים שלא נועדו לעיתון בית הספר או להזדמר בחבורה מסביב למדורה.

איש צעיר מתחיל לכתוב. הוא שב וחוזר על המעשה משום שאינו יכול שלא לעשות זאת. יום אחד ייוודע לו שהוא משורר. אך אילולא היה חבוי בו מראש איזה משורר כלשהו, יאמרו החכמים בלילה, לא היה מוצא את עצמו לבדו מאוד יום אחד, מנסה לכתוב שיר.

אומרים שרבים בנערותם או בעלומיהם שלחו ידם אל הנוצה והניחוה לימים, לא מימשו את האפשרות הזאת. כנראה הסתדרו איכשהו בלעדיה. אלה פנו אל עיסוקים אחרים וכמו שמרו בחיוך מסוים את חטא הנעורים הזה. ומי אמד את מספר המשוררים האילמים? הכרתי בימי חלדי כמה מאלה.

אינני יודע מה קדם לי, איזו תורשה חילחלה בי בצאתי לאור העולם, איזה 'פגם' גנטי העושה לימים את הצורך הכפייתי הזה, לכתוב שירים.

(מתוך "ראשית משוערת והלאה", כרך א', עמ' 7)

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ