עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני

אחת המסורות המוסלמיות המוקדמות הנוגעות למושג הג'יהאד מספרת על אדם אחד, שבא אל הנביא מוחמד ואמר לו: "רצוני לצאת למלחמה". בתשובה אמר לו הנביא: "התחל במלחמה בנפש! חזור והילחם בה שוב ושוב; ואם תמות, הרי מותך מות קדושים". היום, שהמלה "ג'יהאד" נישאת בפי כל, יש מקום להזכיר שמשמעותה של מלה ערבית זו אינה בהכרח מלחמה בכופרים, אלא במקרים רבים מלחמתו של האדם בנפשו שלו. כבר יותר מאלף שנים פועל בעולם המוסלמי זרם דתי שפיתח אותה מלחמה נחרצת של האדם בנפשו שלו לדרגה גבוהה במיוחד של תחכום ועידון: הסופיות, הדרך המיסטית באיסלאם.

מהו הג'יהאד נגד הנפש, ומדוע יש להילחם בה? "בעיני הסופים הנפש נחשבת למחיצה, למסך, שמפרידה בין האדם לאל ומונעת ממנו להתמזג אתו", מסבירה לי ד"ר שרה סבירי, עורכת האנתולוגיה "הסופים", שראתה אור לאחרונה בהוצאה משותפת של מפה ואוניברסיטת תל אביב. "לאורך הגדילה שלו, האדם מפתח המון מחיצות שמפרידות בינו לבין האחדות עם האהוב האלוהי. לכן, כל אדם צריך קודם כל להילחם באותם יסודות בתוכו שיוצרים כל הזמן התנגדות לדרך המיסטית. הנפש נתפסת כיסוד שלילי, שקשור ליצר ולתשוקות, והמטרה היא לארגן את המצבים הפנימיים כך שהשליטה שלה לא תהיה גדולה מדי. לזה הם קוראים ג'יהאד הנפש, הג'יהאד הגדול, שהוא קשה יותר מהג'יהאד המופנה כלפי אויב חיצוני".

מאז הופעתה במאה התשיעית לספירה, הניבה המסורת הסופית אלפי חיבורים בז'אנרים שונים, שנכתבו במגוון רחב של אזורים והקשרים - מבצרה שבעיראק במאה העשירית, דרך חורסאן שבפרס של המאה ה-12 ועד שכם של המאה ה-20. אוסף רחב מיצירות אלה קובץ באנתולוגיה החדשה. סבירי, שחוקרת את הסופיות כבר שנים רבות, קיבצה, תירגמה וערכה קטעים ממאות חיבורים שונים. האנתולוגיה עבת הכרס, יותר מ-600 עמודים, היא האסופה הראשונה בעברית של כתבים סופיים, ואחד הספרים הבודדים העוסקים בנושא שיצאו בישראל.

הניסיון להגדיר את הסופיות הוא מסובך בשל המספר הרב של דרכים ואסכולות מיסטיות שפעלו באיסלאם בתקופות השונות ובאזורים השונים. האחוות הסופיות (טריקות) השונות פיתחו לעצמן מגוון טכניקות ודרכים של חיים ראויים וזיכוך עצמי: מהתבודדות ממושכת וסיגוף קיצוני ועד התנהגות מתונה והשתלבות מלאה בחברה המוסלמית הכללית.

סבירי: "הסופיות היא תרבות. לא מדובר בזרם אחד או בטכניקה אחת, אלא במגוון רחב של אפשרויות. אין כיוון אחד ללכת בו כדי להגיע לאל, אלא אינסוף כיוונים. על רקע ימי הביניים, זו השיטה הכי פחות דוגמטית שאני מכירה."

"פרפר הלילה מעופף סביב המנורה עד הבוקר, ואז הוא שב אל בני מינו לספר להם על מצבו באמירות נאות. הוא עליז ומשתובב, כי שואף הוא להגיע אל השלמות. אור המנורה הוא ידע האמת, חומה - אמת האמת, וההגעה אליה היא אמיתת האמיתות. פרפר הלילה אינו מסתפק באורה ובחומה של המנורה, אלא משליך את כל כולו אל תוכה. בני מינו מצפים לשובו כדי שימסור להם ידיעות ממראה עיניו, כי לא די במה שסופר - אבל הוא כלא היה, התכווץ ונפוץ לכל עבר, קיומו עתה הוא בלא צורה, בלא גוף, בלא שם, בלא סימן היכר..."

אל חלאג', א-טואסין

"הסופי הוא בן הרגע", קובעת אמירה ידועה, בניסוח חמקמק שאופייני לרבים מהכתבים הסופיים. אל קשירי, מורה סופי שחי בנישאפור שבפרס, הרחיב כי "הרגע הוא חרב; לאמור, כשם שהחרב חותכת (באבחה אחת), כך גם הרגע מביא עליך (באחת) את מה שגוזר האל". אחדות מהטריקות הסופיות נקטו טכניקות מיסטיות קיצוניות: חבריהן דיווחו על חזיונות מבהילים וגזרו על עצמם רעב, מיעוט שינה ותענית דיבור. בני קבוצה אחרת, הקלנדריה, ניסו במכוון לעורר לעג ואיבה בקרב הבריות.

סבירי: "האנשים האלה פיתחו שיטה מעניינת: הם לא התנהגו כאנשי מופת, אלא ניסו להציג את עצמם באור שלילי כדי להפוך למוקד של ביקורת ולעג, כחלק מג'יהאד הנפש. חלקם הלכו עירומים, או גילחו את השיער. דוגמה קיצונית היא סופי ששמו יצא לתהילה בזכות מעשים מופלאים. באו אנשים לראות אותו בזמן חודש רמדאן. ברגע שהוא ראה אותם, הוא אכל משהו באמצע הצום - ואז כולם גינו אותו. זה סוג של מעשה שנועד לגרור בוז מהחברה".

זרם סופי אחר, מלאמתיה, הקפיד דווקא על קונפורמיזם קיצוני?

"הרעיון הוא שמי שלא נראה יוצא דופן לא מתבלט ולא מגיע לידי ראוותנות. לכן, אנשי הזרם הזה התאמצו להיראות כמו סתם מוסלמים טובים, ואת המעשים המיוחדים הם עשו בסתר."

את מגדירה את המיסטיקה הסופית כסוג של אתיקה?

"בזה אני רואה את הייחוד של הסופיות. ההישגים הרוחניים צריכים להשתקף לא רק במצבים מיסטיים, אלא גם בהתנהגות בעולם הזה שיש בה הגינות ותשומת לב לאחר."

כמודל נעלה לחיים ראויים, הדגישו הסופים את תכונות אופיו המשובחות של הנביא מוחמד: טוב לבו, רחמנותו ואהבת הבריות שלו.

"לכאורה, מוחמד רחוק מלהיות מיסטיקאי: הוא פוליטיקאי, והוא עוסק במלחמה. אבל מבחינת הסופים, דווקא זה המופת בדמותו: שיש אנשים יחידי סגולה שמסוגלים לחבר בין שני העולמות. האדם השלם הוא אדם המחבר בין הכמיהה לאיחוד עם האל לבין עמידה עם שתי רגליים על הקרקע, כמו הנביא שעסק בענייני השלטון אבל לבו היה במלכות שמים.

מסיבה זו, אומרת סבירי, סיגוף ופרישות לא היו יסודות מרכזיים בסופיות: "בשונה מסגפנים בדתות אחרות, יש מעט מאוד עדויות על סופים שנמנעו ממגע מיני. המודל ל'אדם השלם' הוא הנביא מוחמד, ולמוחמד היו לפחות ארבע נשים. לפי מסורות מסוימות מוחמד אמר במפורש: 'אני לא התנזרתי מנשים, וגם אתם אל תתנזרו'. לכן כמעט לא היו סופים שהתנזרו ממין".

"את הנפש קבע האל בריאה. משם היא נושפת את נשימותיה מכוח החיים אשר בה, והנשימות יוצאות דרך הפה והנחיריים. בין הלב לריאה קבע האל כלי דק, ובו משב רוח מהיר הזורם בעורקים עם זרימת הדם מקורו של משב האש הזה בשער האש והוא נברא מאש הגיהינום... (למשב האש הזה האל) קרא תאווה, על שום שהנפש מתאווה אליו".

אל-חכים א-תרמד'י, אימוני הנפש

מצבי התודעה העליונים מתוארים ככאלה, שהסופי טובע בהם בתוך מושא ההתבוננות שלו עד שעצמיותו בטלה. במצב כזה, מה שמפעיל את המיסטיקן אינו רצונו - אלא רצון האל. סבירי: "מעבר לחוויות הרגילות של המאמינים נמצא החביון האלוהי, ומולו, אצל כל אדם ואדם, נמצא הלב או הסוד הפנימי. הסופי נמצא כל הזמן על הציר בין שני אלה. יש פסוק בקוראן שבו האל אומר: 'הן אנו קרובים אליו יותר מעורק הצוואר'. הנתיב אל האל כבר קיים, אבל הוא לא מוכר לנו, הוא לא מודע.

"הסופיות פיתחה לשון משלה, עולם מושגים מאוד ייחודי. ההתקרבות לאל נעשית על סולם שבנוי מצמדים קוטביים של רגשות: יראה ואהבה, היצרות והתרחקות, אימה ואינטימיות. המיסטיקן עובר ממצב למצב באופן מאוד דינמי. האיפיון הפסיכולוגי בכתבים אלה הוא מאוד מורכב, ברמה שאני לא מכירה בשום שיטה מיסטית אחרת".

המסע הפנימי מצריך היכרות מדויקת של המיסטיקן עם רגשותיו. כך למשל, מספר אבן אל-ערבי על שייחים ש"היו עושים חשבון נפש על כל דיבור ודיבור ועל כל מעשה ומעשה והיו רושמים אותם ביומן. בערוב היום, אחרי תפילת הערב היו מתבודדים בבתיהם כדי לעורך חשבון נפש: היו מוציאים את יומניהם ובודקים כל מה שעשו ואמרו במשך היום, וכנגד כל מעשה ודיבור עשו את הראוי".

אחד הטקסים המרכזיים בעבודת האל הסופית הוא ה"זיכר", "זכירת האל". מהו הטקס הזה?

"זיכר הוא פרקטיקה שמקורה בקוראן, בפסוקים שאומרים 'זיכרו את אלוהיכם תמיד'. מכאן התפתח טקס של הזכרת שמות האל, במטרה למקד את התודעה באל. לפי המסורת, את הטכניקה הזאת מוחמד לימד את עלי, שהיה מקורב אליו, בנוסף לתפילות, ומבצעים אותה בהתכנסויות מיוחדות".

איך מבצעים את הטקס?

"זה שונה מאוד מטריקה לטריקה. יש חבורות שחוזרות בקול, באופן מחזורי, על שמות קדושים של האל. יש כאלה שמתרכזים בשם אללה, ויש כאלה שמשתמשים בכינוי 'הוא'. חלקם נכנסים במצב הזה לטראנס, ואז קורים לפעמים כל מיני דברים: קריעת בגדים, הליכה על גחלים, ומעשים מוזרים אחרים. לעומת זאת, יש כאלה שעושים את הזיכר בדממה, כמעין מדיטציה. יושבים בדממה ושונים את שמות האל."

הדמויות של המיסטיקנים מצטיירות כאנשים די אינדיבידואליסטים

"ברור שהחיבור לאלוהי, לחביון האלוהי, הוא אינדיבידואלי, ולא עובר במישור הקהילתי. הם מדברים על חזיונות ועל גילויים אלוהיים שמתקבלים במצב מדיטטיבי. האל מתגלה להם בראייה, בשמיעה בחלום. כל זה לא אפשרי בציבור, אלא תמיד באחד לאחד. מצד שני, ההשתייכות הקהילתית היא מאוד חשובה. אתה לא יכול להגיע רחוק בקשר האינדיבידואלי לאל בלי מערכת שתתמוך בך, ותגביל את האינדיבידואליזם. בנוסף לציר האנכי, שבין הלב לחביון האלוהי, יש ציר אופקי שמאוד מעוגן במציאות קהילתית, ואפילו משפחתית."

"שאלו את אבו יזיד (אל-בסטאמי) על ראשית דרכו. אמר: האל יתעלה הנחה אותי להיות זורע; יצאתי וזרעתי בנפשי מיני עבודות לשם האל. אחר כך הנחה אותי להיות כובס; יצאתי וכיבסתי (את נפשי) שוב ושוב במים רבים ובמיני היטהרויות, אך מעולם לא מצאתיה טהורה".

א-סהלג'י, האור בדברי אבו טיפור

בשנים האחרונות זוכה הסופיות לעדנה במערב. מדריכים מומחים מציעים סדנאות וקורסים ל-"whirling", ריקודי דרווישים סופיים, ושירי האהבה האלוהיים של המשורר והמיסטיקן ג'לאל א-דין רומי (המכונה גם מולאנא) מתורגמים לשלל שפות.

"בעולם המודרני הסופיות נעשתה די טרנדית, בעיקר במערב אירופה ובארה"ב, אנחנו בתרבות של חיפוש, ואנשים מחפשים תשובות במקומות שרחוקים מהבית. יש כאלה שמוצאים מורה סופי, ויש כאלה שאפילו התאסלמו."

את חושבת שהדימוי של הסופים במערב נאמן למציאות?

"בתפיסה הניו-אייג'ית מדגישים את הצד האקסטטי של הסופיות. מי שמכיר את הסופים, חושב בדרך כלל על דרוויש מחולל שנמצא באקסטזה. האקסטזה היא ציר חשוב בסופיות, אבל בעיני היא לא הציר המרכזי. הסופים אומרים שמצבים מיסטיים באים וחולפים. מה שחשוב זה מה שנשאר: אדם שראשו בשמיים ורגליו באדמה."

האם הלימוד והעיסוק בטכניקות וברעיונות הסופיים מתאימים לכולם?

"זו בהחלט שיטה שנותנת את עצמה גם למי שאינו מוסלמי. היא פתוחה, לא דוגמטית, ואין בה אבחנה נוקשה בין גברים לנשים. זו גם שיטה מאוד פסיכולוגית ואתית, ויש בה הרבה מאוד אהבה."

הסופיות השפיעה עלייך באופן אישי?

"אין לי ספק. כתבתי את הדוקטורט שלי על אל-חכים א-תרמד'י, מיסטיקן בן המאה התשיעית שכתב, בין השאר, תיאורי חלומות שלו ושל אשתו. בהתחלה, הרבה ממה שהוא כתב בכלל לא היה מובן לי. מין איפכא מסתברא. למשל, לא הצלחתי להבין למה הוא מדבר נגד מעשים טובים. אבל ככל שהעמקתי, הבנתי שהוא קורא לזהירות מהאגו. לא לייחס את המעשים הטובים לעצמי.

"פה נפגשתי עם המורכבות הגדולה של הסופיות, והיא הסבירה לי דברים גם לגבי עצמי. ברור לי שמה שקישר אותי לעבודה הזאת הוא תיאבון גובר והולך להבין את המסורת הזאת. זה עולם מאלף מבחינת התובנות הפסיכולוגיות שלו, ועד היום לא מיציתי אותו."

ביצעת בעצמך פרקטיקות סופיות?

כן. בשנות ה-80 וה-90 חייתי בלונדון והייתי קשורה לקבוצה סופית לא-מוסלמית, בראשות מורה בשם אירנה טווידי (ספרה "תהום של אש", ראה אור בעברית בהוצאת מודן, 1990). השתתפתי בקבוצה הזאת במשך כמעט 20 שנה, עד מותה של טווידי ב-1999.

"טווידי למדה סופיות משייח סופי הינדי, ולקבוצה הזאת היתה זיקה לטריקה הנקשבנדית, שמשתמשת בזיכר דומם. היינו עושים מדיטציה בדממה. יושבים חצי שעה בשקט. בשלב מסוים אנשים התחילו לספר גם חלומות. היו שם קתולים ויהודים, כמה מהם אמנים ופסיכואנליטיקאים, וזה יצר סיטואציות מעניינות.

"אני הייתי היחידה בקבוצה שהיה לה ידע אקדמי על הסופיות, אבל זה לא נחשב לדבר ראוי לשבח. בהשפעת ההשתתפות בקבוצה הזאת כתבתי ספר באנגלית, "The Taste of Hidden Things", שמשלב את ההתנסות האישית והידע המחקרי על הסופיות. אני מעריכה שסופים מוסלמים לא היו מחשיבים את זה לסופיות אמיתית, אלא כמעין ממזרות. אבל אני רואה בזה סופיות, למרות שהמשתתפים לא קיימו את מצוות האיסלאם".

"אחד החכמים דימה את בן האדם ל"תולעת המשי", שבבורותה אינה חדלה לטוות את חוטי המשי סביב עצמה עד אין מוצא; כך היא מוצאת את מותה, ואילו את חוטי המשי נוטלים אחרים. לפעמים, כשמסיימת ה"תולעת" את טווייתה והמשי מתלפף סביבה, היא מתאמצת להיחלץ ממנו, ואז ממיתים אותה; ולפעמים מועכים אותה בידיים כדי שלא תקרע את המשי ויצא פגום. כך גם צובר הנכסים הבער: משפחתו ורכושו ממיתים אותו, והיורשים וההון נהנים מכל ההון שצבר בעמל רב"

אל-מכי, מזון הלבבות

הצלחתם של הפולחנים הסופיים לשבות בקסמם אנשים שאינם בני דת האיסלאם החלה עוד בימי הביניים, זמן רב לפני העידן המודני. גם יהודים שחיו במרחב המוסלמי - מספרד ועד מצרים - הושפעו בכמה נקודות לאורך ההיסטוריה מהמיסטיקה המוסלמית. בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם שחי במאה ה-12, ייסד במצרים אסכולה שהושפעה מהמיסטיקה המוסלמית. תלמידיו כונו "חסידי מצרים", והיו שאף כינו אותם "הסופים היהודים".

סבירי: "הם הושפעו מהסופיות ושלחו בגלוי תלמידים ללמוד מהסופים. הם האמינו שהסופים שימרו מסורות מתקופת המקרא, שאנחנו בעוונותינו איבדנו. למשל, ההתנבאות של שאול כשהוא פוגש בחבל נביאים. נאמר על שאול: 'ותצלח עליו רוח אלוהים, ויתנבא בתוכם' (שמ"א י', 10-11). זאת נחשבה בעיניהם להתנהגות דומה לזו של מסדרים סופיים."

הקשר בין סופים ליהודים התקיים ככל הנראה גם בארץ ישראל. לאורך שנות השלטון המוסלמי בארץ התקיימה פעילות סופית ברמלה, בירושלים ובערים אחרות. אחד ממרכזי הפעילות הסופיים היה צפת של המאה ה-16.

סבירי: "בצפת של המאה ה-16 צמחו קבוצות קבליות, שהמפורסמת ביותר היא החוג של האר"י. בסמוך להם ישבו קבוצות סופיות. היום, חוקרים מבינים שצריך להבין את הקבלה של צפת בתוך ההקשר של המפגש עם הסופים. חוקרי קבלה מבקשים ממני לקרוא טקסטים, ולנסות לזהות הדים".

"פרפר הלילה מבקש את האור, ובבורותו אינו יודע כי באור אובדנו. כשהוא מגיע אל מקצת האור, אין הוא מסתפק במועט, אלא מתאווה אל האור כולו: הוא מבקש את כל-כולו של האור, את אור המנורה עצמה, וכך הוא נשרף. לו היה מסתפק במקצת מהאור מרחוק, היה נשאר ללא פגע. כך גם הנפש: הפכפכנותה נובעת מפזיזות, וגרגרנותה - מחמדנות ומתאווה"

אל-מכי, מזון הלבבות

*

באופן פרדקוסלי, בעוד סדנאות סופיות פורחות במערב, דווקא בעולם הערבי והמוסלמי מצויה הסופיות במשבר חמור מאז אמצע המאה שעברה.

"אנחנו לא חיים בתור הזהב של הסופיות בעולם המוסלמי. אני רואה איך אנשים משתדלים להימנע מלזהות את עצמם עם הסופיות. אני גרה במבשרת, ויש לי כמה מכרות מוסלמיות באבו גוש, לידי. אלה נשים די חסודות, וכשאני מזכירה את הסופים הן אומרות: 'תעזבי אותם'. יש לי גם סטודנטים מוסלמים, וגם אצלם יש יחס דומה. יש בעולם המוסלמי לא מעט קבוצות עם רעיונות דומים לרעיונות הסופיים, אבל רובן נזהרות מלזהות את עצמן כסופיות.

"אינטלקטואלים חילונים שביקשו לקדם את המודרניות תיארו את הסופיות כאמונה תפלה, סוג של סיפורי סבתא. כמאל אתתורק אסר לגמרי על הפעילות של המרכזים הסופיים, אם כי משנות ה-70 הם התחילו להתעורר. גם חאפז אל-אסד נלחם בסופים ואפילו טבח בהם. מצד שני, גם הזרם הפונדמנטליסטי שהתחזק מאוד בעשורים האחרונים מנסה ליצור איסלאם אחיד, טהור, בלי תופעות חריגות. הסופים נתפסים כיוצאי דופן - עם קדושים, מעשי מופת, חלומות והתגלויות. לכן יש הסתייגות מהם."

בעידן הנוכחי של עוינות דתית מתגברת בין האיסלאם לדתות אחרות, את חושבת שהסופיות מציעה בשורה?

"אני בטוחה שהסופיות מציעה דרך כלשהי של דיאלוג בין-דתי. זוהי מסורת שמלווה את האיסלאם כמעט לאורך כל תולדותיו, וקוראת לבני אדם לפתח חיים פנימיים רוחניים וחוצי גבולות. מצד שני, ברור שיש מי שעושה רומנטיזציה לסופיות.

"הסופים שכבשו את הדמיון האירופי הם בעיקר רומי ודומיו, המשוררים הפרסים שאוהבים את האל ולא מתעניינים בעולם הזה. רואים בהם מוסלמים פייסנים, רוחניים ורודפי שלום. זה נכון, אבל רק עד נקודה מסוימת. זה לא נכון לשלוף את הסופים מההקשר החברתי המוסלמי שבו הם מתקיימים. האנשים האלה ראו בעצמם קודם כל מוסלמים ששייכים לעולם המחשבה המוסלמי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ