שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בוקר אחד, אחרי המלחמה הגדולה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

גברת דאלוויי

וירג'יניה וולף. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 215 עמ', 88 שקלים

אם איזה במאי קולנוע היה מתבקש לתאר את פיסת החיים הזאת בלונדון, בבוקרו של חודש יוני, אחרי המלחמה העולמית הראשונה, ודאי היה נעזר לצרכיו בעשר מצלמות וממקם אותן בעשרה מקומות ובכל-מיני גבהים וזוויות; מצלמות נייחות ומצלמות-כתף, רחבות-עדשה וצרות-עדשה. בלונג-שוט אטי היה יכול אולי לקלוט מקרן הרחוב את קלריסה דאלוויי היוצאת מביתה לעבר רחוב בונד כדי לקנות פרחים למסיבה שהיא עורכת הערב, ואת יוב וייטברד, ידידה הוותיק, פוסע לקראתה על המדרכה הנגדית; שני רחובות משם היתה העדשה הרחבה קולטת את פיטר וולש, אהובה לשעבר, שחזר מהודו אחרי היעדרות של חמש שנים ועתה הוא צועד אל ביתה, ידיו תחובות עמוק בכיסים. ואולי היתה קולטת העדשה הזאת בזום-אין גם את מיס פים, מוכרת הפרחים הקטנה, עומדת סמוקת-לחיים בחנותה, מוקפת עשרות זרים ססגוניים.

נסו לדמיין לעצמכם את התנועה הרוחשת הזאת של צעדי אנשים על המדרכות ואת את רחשי צליליהן של השיחות ואת רחשי הלב ונהמת מכוניות ומנועי אוטובוסים ונקישות פרסות-סוסים, וכל השפע הזה מעוטר בצלילי תיבות-נגינה ובתרועותיה של תזמורת כלי-נשיפה וגם בטרטורו של מטוס אחד שחג בשמי העיר וסילון העשן שלו משרטט אותיות שלובשות צורה ומתפוגגות כעבור רגע וגורמות לכולם להסתכל למעלה ולתהות: מה לעזאזל כתוב שם? כי כל התנועה החומקת הזאת, כל בליל ההתרחשויות, המפגשים, הזיכרונות, הרשמים והמראות האלה שהעין האנושית מתקשה להכילם, משמעותם אחת: חיים.

ואולי באמת היתה העדשה קולטת את כל זה ומנציחה על המסך, אך ספק אם היתה קולטת גם את התנודות שמתחוללות בנפשם של כל האנשים האלה. ואיך תעשה זאת הספרות? איך תפרוץ את המגבלה הכרונולוגית של תיאור דבר ועוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, זה אחר זה? איך יכולה הספרות להגמיש ולהרחיב את הסד הנוקשה שמטילה עליה השפה, המלים, המשפטים, הפסקאות?

איך אפשר להימצא בכל מקום ובכל הדברים, ולתאר בה-בעת את פעימת-הנפש שחווה את המתרחש בניגוד גמור לכל מה שמתרחש בחוץ?

איך אפשר לגלם בלשון את ניעת הנדנדה הזאת שבין תשוקת-החיים לבין התשוקה למוות, כפי שהיא מתרחשת בנפשו הסוערת של אדם הלום-קרב כמו ספטימוס סמית, אדם שהמלחמה גזלה ממנו לא רק את חברו ומפקדו הקרוב, אלא אף את היכולת להרגיש, ולכן את הרצון להמשיך ולחיות?

איך אפשר לעקוב אחר תנודות הנפש והרשמים המוטבעים בה או נוצרים בה בתנועה מתמדת של חוץ-פנים-חוץ? כאילו ביקשת להיות לא רק עדשת-מצלמה חיצונית, אלא גם ספוג; מין ספוג דק כזה שפרוש בין כל האנשים, סופח ומטמיע ויונק לתוכו את כל זה. מצלמה-ספוג, איפה נשמע דבר כזה.

"גברת דאלוויי", הרומן הנועז והנפלא של וירג'יניה וולף, מופיע עתה בתרגום חדש, מצוין וקולח, ביוזמתה הראויה לכל שבח של הוצאת פן וידיעות ספרים להוציא בתרגום חדש יצירות מופת. 88 שנים עברו מאז ראה אור לראשונה (1925), ועדיין יש בכוחו של הטקסט המהפכני הזה להציב תשובה גאונית, מרחיבת-דעת ומעוררת השראה לשאלות הטורדות שספרות המאה העשרים בכלל, והמודרניזם העילי בפרט (ג'ויס, וולף, פוקנר), התחבטו בהן רבות.

ואיזה תענוג; כמה תבונה אנושית ועמקות-לב ואלסטיות ואלגנטיות כמוסות ברצף ההתרחשויות שמתארת כאן וולף, וכל זאת ביצירה לא-ארוכה שמתארת יום. יום אחד בלבד בחייה של גברת דאלוויי. יום אחד שכל-כולו הכנה לקראת משהו. התכוונות לקראת מפגש עם משהו. יום אחד שהוא מעין כיול-כלים נפשי זהיר ומדוקדק לקראת ההתוודעות האינטימית עם "משהו" חמקני, זר וקרוב, שהמסיבה היא רק זירתו.

אבל מהו ה"משהו" הזה שקלריסה דאלוויי מתכוננת אליו? האם הוא חשבון-נפש עם הזקנה האורבת בפתח? עם השיגעון המתפרץ במרחק רחובות אחדים ממנה, אבל מכאיב לגופה כאילו היא שהפילה את עצמה מן החלון על זיזי הגדר שברחוב? האם ה"משהו" הזה הוא חרדתה העמוקה מפני החידלון, וההבנה שלמרות שהמלחמה העולמית נגמרה, ושאפשר סוף-סוף לצאת החוצה, לנשום, לערוך מסיבות, אי אפשר לשכוח לרגע את המתים?

האם אלה זיכרונות האהבה שהוחמצה לסאלי סיטון? ואולי לפיטר וולש, שאהב אותה בנעוריה ונדחה? האם ה"משהו" הזה הוא התשוקה החזקה לוותר ולגמור עם הכל, או שהוא דווקא ההתוודעות אל גלעין פנימי של רצון. הרצון להמשיך. להתעקש ולהמשיך עם ההצגה האנושית הנואלת הזאת ולחיות.

"פתחתי בעבודה על הספר הזה מתוך מין מחשבה שאולי אומר דבר-מה על כתיבתי אני," כותבת וירג'יניה וולף ביומנה, ב-4 ביוני 1922, "אבל מה אני עצמי מרגישה לגבי הכתיבה שלי? על הספר הזה, כלומר השעות, אם אמנם זהו שמו? חייב אדם לכתוב מתוך רגש עמוק, כך אמר דוסטויבסקי. ואיך אני כותבת? אולי אני רק מתקינה מלים, כי אני אוהבת אותן כל-כך? לא, נדמה לי שלא. בספר הזה יש לי הרבה רעיונות, כמעט הרבה מדי. אני רוצה לתת את החיים ואת המוות, את השפיות ואת הטירוף; אני רוצה לבקר את הסדר החברתי ולהראותו בפעולתו, במלוא עזותו. (...) האם אני כותבת את השעות מתוך רגש עמוק?" שואלת וולף ביומנה, "מובן שהחלק על הטירוף מעמיד אותי בניסיון קשה כל-כך (...)"

ועוד היא כותבת ביומנה: "אני חושבת כי בספר הזה חשוב מכול להגיע אל הדברים שבמרכז, ואפילו אינם מוסרים את עצמם לייפוי שבשפה, כמות שראוי היה להם לעשות." אכולת-ספקות וחרדה וביקורת-עצמית היא חותמת את דף היומן ומנבאה: "אני צופה שספר זה יהיה מאבק קשה כהוגן. המבנה משונה כל-כך, אדנותי ונחרץ. כל הזמן אני מוכרחה לנקוע בכוח את הווייתי כדי להתאים את עצמי אליו (...) הייתי רוצה לכתוב אותו ולכתוב אותו, בשטף גדל, בעזות. אין צורך לומר שאינני מסוגלת. בתוך שלושה שבועות אתייבש כליל."

אבל הנבואה נתבדתה. היא היתה מסוגלת, אף שהיה עליה להיאבק בעצמה ולשמור על השפיות (מאחוריה היו כבר כמה התמוטטויות ותקופות דיכאון ואשפוזים, וגם ניסיון התאבדות); להיאבק לתאר מציאות, אף שהיא עצמה אינה נותנת אמון רב במציאות הזאת; להיאבק לחזור מגלות בריצ'מונד הכפרית אל מרכז לונדון (ב-1923 עובר הזוג וולף אל טאוויסטוק סקוור בבלומסברי, ושם יתגורר ב-15 השנים הבאות. ובעיקר היה זה מאבק עיקש בזמן: כי היום הקיצי האחד הזה, שמתחיל בהליכה נינוחה אל חנות פרחים ומסתיים בהתאבדותו של ספטימוס סמית, חורג הרבה מגבולותיו ונפרש ונמתח תחת עטה של וולף לא רק על פני חודש יוני כולו, ואף לא רק על-פני קיץ שלם, אלא על-פני כל הקיצים כולם.

דווקא תיחומו החיצוני של הרומן במסגרת מוגדרת ונוקשה של זמן - משעות הבוקר הלא-מוקדמות (ואיזה ליידי אנגלייה ראויה משכימה קום?) ועד שעת הלילה הלא-מאוחרת, כשמסתיימת המסיבה בביתה של המארחת המושלמת ועשרות האורחים המכובדים שהופיעו במיטב מחלצותיהם והתנהגו על-פי כל כללי הטקס חוזרים איש-איש אל ביתו ואל מיטתו ואל הלילה שישוב ויבלע אותם ואת לונדון כולה - דווקא המסגרת החיצונית הזאת, התוחמת כל-כך, היא שמשחררת לחופשי את תכניו הפנימיים של הרומן.

וכך, בעוד שהביג-בן מתמיד בצלצוליו המתכתיים, הנצחיים, החוזרים ונשנים בכל מחצית השעה, ומזכירים את המורשת האנגלית לדורותיה (בית המלוכה, האימפריה, שייקספיר), נפרעת בין צלצול לצלצול מסגרתו הנוקשה של הרומן, וזמנים אחרים ומקומות אחרים שמזמנות נפשותיהן של הדמויות צצים ועולים שוב ושוב. ועדיין, מעבר לתעוזה הסגנונית הזאת, גברת דאלוויי - אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק - אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן.

כמו גברת רמזי מ"אל המגדלור" (1927), הגיבורה המורכבת והמשמעותית ביותר שיצרה וולף, גם קלריסה דאלוויי היא אשה שמגדירה את זהותה העצמית ביחס לבעלה הדומיננטי. כמוה גם היא משתייכת למעמד איתן דיו לאפשר לה פנאי נפשי לעסוק ב"זוטות" כגון סידורי-פרחים, ובחירת וילונות וכפפות ושמלות, ותזמון הגשת המנות הראשונות והאחרונות. אבל יותר מכל חשובים לשתיהן בני-האדם. האנשים. שתיהן אוהבות אנשים. שתיהן אימהות, שתיהן נשים בשלות שאינן אינטלקטואליות ואין להן מקצוע של ממש מלבד היותן אמניות של החיים. והדבר הזה אינו פשוט בכלל.

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים - ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."

את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי - לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה - היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה. בדומה לספטימוס סמית, שלא מצא מרפא לנפשו המעונה ונענה לקריאתם של המתים, נאבקה גם וולף בדיכאון קשה. ב-28 במארס 1941, יומיים לאחר יום הולדה ה-53 (26 במארס), כשהיתה בת גילה של מרת דאלוויי, הטביעה את עצמה בנהר. כדי שלא תוכל לצוף על-פני המים, מילאה את כיסי המעיל באבנים. היא גזרה על עצמה פרידה מן החיים, אבל דמויותיה ממשיכות להלך בינינו עד היום הזה.

ספרה של אילת שמיר, "פסנתר בחורף", ראה אור בהוצאת עם עובד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ