בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היכן את מניחה את יופייך כשאת הולכת לישון?

תגובות

הגיע אלי הגיליון החדש של כתב העת לשירה "שבו" (מספר 18, 2008, עורך עוזי אגסי; אמנית מלווה ציפה קמפינסקי). אני מפרסם משירי ב"שבו" וגם ספרי ראה אור בהוצאת הספרים האמונה על כתב העת, "אבן חושן". ואם שאלתם את עצמכם מדוע לא התפרסמו כמעט ביקורות מעמיקות על כתב העת בשנים האחרונות, הרי שהדבר נובע מתפישתו האסתטית של העורך: תדבר השירה ולא אני. הדרך של אגסי איננה לוחמנית ואיננה צעקנית כשל כמה מכתבי העת הצעירים מהשנים האחרונות, ולכן היא גם מתקשה להגיע אל המבקרים קצרי הרוח והמקום. היא פשוטה אבל מעמיקה: תדבר השירה הטובה, מוגשת בעטיפה אמנותית ומהודרת, המכבדת את קוראיה.

אם רצוני ללכת בדרך השגורה, עלי לתאר את המצאי השירי בחוברת החדשה, לרטון מעט על הערב הרב של המשוררים, להזכיר כמה מהם בשמותיהם (ושימו לב, רק בשמותיהם) ולקנח בציטוט אקראי משיר אחד, של משורר אחד שאהבתי. אך זה בדיוק הניוון הביקורתי שאליו אינני רוצה להגיע, שממנו אני מבקש להימלט לדרך חדשה. בואו נחזור לאחור, לגיליון מוקדם יותר של "שבו", מספר 12 מ-2004 (אמן מלווה יעקב פינס), שהוא לטעמי אחד הגיליונות הטובים והחשובים שראו אור כאן בשנים האחרונות בשדה הפורה של כתבי העת לשירה. ומדוע? בין השאר בשל רשימת הפתיחה המופיעה בו מאת עוזי אגסי עצמו, וגם בשל שני מחזורי שירה מצוינים שגיליתי בו, פרי עטם של שניים מהמשוררים הטובים ביותר שלנו, יקיר בן משה ורונן אלטמן קידר.

נפתח ברשימה "רוחק אסתטי בשירה הישראלית העכשווית" (עמ' 5-6). הטענה הבסיסית ברשימה היא שהמטען התרבותי של משוררי ההווה בשירה העברית החדשה מצומצם יותר מזה שהיה בנחלתם של המשוררים שעלו לארץ-ישראל מרוסיה ומגרמניה בדורות הקודמים. זו טענה רווחת, אבל הייחודיות של המאמר היא דווקא בקביעתו: "אין כאן טענה כאילו השירה הישראלית העכשווית טובה פחות מקודמתה. ייתכן שבמצב שתואר לעיל דווקא קל יותר להגיע למצב של 'רוחק אסתטי' ביצירת האמנות: אולי, בנסיבות מסוימות, היוצר יוצא נשכר מצמצומם של מקורות ההשפעה" (עמ' 5). האפשרות שהשירה שנכתבת כיום היא לא פחות טובה מזו שנכתבה כאן בעבר היא כמעט דבר שלא ייאמר במחוזותינו. אמנם אגסי מדבר על חסר במטען תרבותי מגוון ונגיש אצל ילידי הארץ, בני הדור השני והשלישי, לעומת קודמיהם ששלטו גם בספרויות הנכר וגם במקורות היהודיים, אבל הוא לא קורא לשימור המצב אלא לפעולה רב-מערכתית (חינוכית ופואטית) שתוביל למילוי העושר הפואטי ביצירה האמנותית.

זו אכן אחת המטרות המרכזיות של שירת הדור החדש: לא להסתפק רק במה שיש ונגיש לנו אלא לחתור אחר הלמידה התרבותית עוד ועוד. נכתבת כאן ועכשיו שירה נפלאה. היא תהיה נפלאה עוד יותר ככל שניטיב ללמוד ולמלא אותה בתכנים נוספים, כמובן מתוך חישה אישית ומקורית. זה מה שאנו חייבים לקוראינו. שני משוררים לומדים שכאלה הם יקיר בן משה ורונן אלטמן קידר. מחזור השירים של בן משה, המוקדש ליפעת גלעדי, "בלי רקיע, מרעיד את סודותי" (עמ' 63-66), כולל שמונה שירי אהבה של אוהב לבת זוגו, ואפשר בהחלט לראות בו מדגם מייצג לשירת הדור החדש בשירה העברית, פורצת הגבולות והנועזת בביטוייה.

השירים מחזיקים 11-15 טורים לשיר, להוציא אחד מהם המובא באמצע המחזור, ומעמיד את שני הטורים הארוטיים-הדרמטיים האלה: "עכשיו מעל האגם הלח נמתחת רשת געגועים / ואני, דייג תועה, ממתין לך". אין באמת המתנה במחזור הזה, שכן הכל נמצא בתנועה, הן האוהבים הנסערים והן העולם שסובב אותם: דירתו של האוהב "פוצחת את לסתותיה / לשיר את פזמון החדר הנטוש", וכאשר הוא בא אל בית אהובתו "האדמה נוקשת את ביאתו" והוא נכנס אל הבית כענק מיתולוגי ששמו "אדון המרחקים". גם האהובה היא גיגנטית, הנושאת בידה את "פרגול המרחקים". למחזור איכויות שירה אלתרמניות: "האדמה נודדת תחת הרקיע, תחת ישבנו / הכחלחל של הלילה", והאהובה היא קדושה ונשגבת, כמו בשאלה היפה כל כך, החד-פעמית, שהאוהב שואל אותה באחד השירים: "היכן את מניחה את יופייך כשאת הולכת לישון?" הנה מלאכת הפירוק וההרכבה של יקיר בן משה במלוא תפארתה, הנה הליריקה המדויקת של שירה גדולה. הרי היופי לא באמת נפרד מהאהובה אבל הוא נשגב כשלעצמו, ולכן אפשר לדבר עליו ועליה בשני מישורים שהם למעשה אותו מישור של ההתאהבות. הייחודיות של המחזור נובעת גם מהסימביוזה המוכרת של האוהבים, המוצגת כאן במערומיה ובהתפלשותה: "את גבר ואני אשה" ו"אני בורא אותך בתוכי... מתגעגע ללשון שלי בתוך הפה שלך". הגוף אמנם מרעיד את סודותיו בסערת התשוקה, אבל גם בן משה יודע היטב את הסוד הטרגי של האהבה, שבו האוהב הוא לעולם "רגע" והאהובה היא לעולם "הנצח".

זו שירה שיכולה להעמיד תחרות ראויה לכל שירת אהבה גדולה שנכתבה כאן בעבר. היא חושנית ומוסיקלית כמו "עגלון ההפתעה החולף פנימה בתוכי / לוחש זמר אהבה רוסי, ענוג עד טרוף", והיא מעמידה את האוהבים במקום הראוי להם, "באופל הזריחה". רונן אלטמן קידר מציג בחוברת עשרה שירים, ובהם שני מחזורים ("מחלות" ו"לואיזה") החותרים תחת השירה הנהנתנית שהכרנו כאן קודם, ומציגים דווקא את הקשיים שיש ברצון להנאה אצל האדם המודרני. בצימר באמירים מתוארת סיטואציה משעשעת שמדגימה את זה יפה: "בערב הראשון היתה לנו הצפה. / 'תאר לעצמך כמה היית מתרגז אם זה היה קורה לנו בבית'". כך שואלת בת הזוג את הנופש ה"מסדר זוגות גרביים לחים על מרפסת האבן, מביט אל תוך הלילה המכוכב ומרחרח בו בעדינות" (עמ' 91). מי מאתנו לא מסוגל לשמוע את שאלתה מופנית אליו? יש שירי נופש רבים בשירה העברית החדשה. אלה של קידר קצת טורדים את מנוחת הנופשים, וזה מה שמעניין בהם. הם נעים על המתח בין זמן החופשה וזמן היבשה.

אני רוצה להתעכב כאן דווקא על שיר אחר של קידר, לכאורה מלא בפחדים אבל למעשה כל כולו אומץ לב של המשורר לגעת בעמקי נפשו. כך נפתח השיר הזה: "הפחד מגברים משתלט עלי שוב / בזכרוני הם מתארכים ללא גבול / צבעם ירוק זית / וריחם זיעה. / בלילות הם חולפים על פני / בריצה קצבית צפופה" (עמ' 89). השיר מתאר את פחדו של הדובר מהדמויות הגבריות הסטריאוטיפיות בצורה כל כך עזה, עד שעצם חשיפתו היא ההעזה שבו. "בבואי לומר דבר הם (הגברים) לועגים לקולי המצפצף, לירכי הרופסות / לכפות רגלי הכושלות מן הדרך". הנה החסרונות, לכאורה, המתוארים כאן ללא כחל וסרק, וזו הדרך לשירת אמת, שבה המשורר מישיר מבט אל המקומות הרגישים ביותר של נפשו כדי לחלץ מהם תובנות מקוריות, שהן חד פעמיות לפי הגדרה. השיר מסתיים בכניעה, כביכול, לעוצמה הגברית (הישראלית-הצה"לית?): "נגד רצוני אני מצטרף לריצתם, / צועק בקצב צעדם / רווח והפסד! / שכר ועונש! / טוב ורע!"



רונן אלטמן קידר ויקיר בן משה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו