היפעה השקטה הזאת, שנעה באטיות כמו שרף סמיך

ישעיהו קורן הוא סופר אוניוורסלי, שעניינו כל אדם. כל כך מעט יוצרים אוניוורסליים יש לנו, ואנחנו עדיין מתביישים בהם, כאילו רק בנבירה בתסביכי הזהות והטריטוריה של לאום נידח בפינת המזרח התיכון יש כבוד גדול. פרק אחרון בסדרה

עידן לנדו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן לנדו

זו, אם כן, מנת חלקו של האדם לפי ישעיהו קורן: מצד אחד הרמוניה ואקסטזה, מצד שני חיכוך ותבוסה. וראה זה פלא: שני הצדדים יונקים משורש אחד - המגע החשוף עם העולם, ההתעקשות להיות בו, בתוכו, ולא מחוצה לו. על כן נראה לי לא נכון להבין (כפי שהבין אריאל הירשפלד, "הארץ", 17.11.1989) את הדמויות והעלילה בסיפורי קורן כמי שמונעים בידי דחפים רומנטיים, להבקיע את הגדר הסוגרת עליהם אל עבר "שם" נכסף ורחוק. ה"שם" של גיבורי קורן לעולם איננו מופשט או סמלי; הוא בסך הכל נמצא באמת מעבר לגדר או ברחוב הסמוך. מה שהוא לא יהיה - בריחה מילדים מציקים, פגישה עם אהובה, יצירת מגע אנושי - הוא תמיד חלק מן החיים הממשיים. העובדה שכמעט תמיד הניסיון נכשל אינה הופכת את ההתכוונות ל"רומנטית". הגיבורים של קורן מנסים בסך הכל לחיות כמו בני אדם. ואין בהם שמץ מן הזלזול, ולעתים הבוז, שאופייני כל כך ליחסו של הרומנטיקן אל הסביבה המיידית שמקיפה אותו.

"אני לא אוהב משוגעים, אלא מתמודדים... תמיד רציתי להיות בחיים עצמם. לא צופה, לא משתעשע. אתה צריך להיות במקום עצמו. החלום והדמיון לא יכולים להיות תחליף" (ישעיהו קורן, בראיון ליגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.1989). את הניסוח הצלול ביותר לאתוס העולה מתוך סיפוריו סיפק לי קורן עצמו, במקום לא צפוי. ב-2006 פירסם מסה בכתב העת המקוון "מקום לשירה", תחת הכותרת "גם אם לא כל שיריו מדברים ללבי". המסה מתארת מפגש מחודש של קורן עם המורה שלו לספרות בבית הספר התיכון בכפר סבא. המפגש הוא סמלי; בעצם קורן נתקל בספר שירים שכתב המורה בחנות לספרים משומשים בירושלים, ודרך הקריאה בשירים הוא מעלה בזכרונו את דמותו של המורה-משורר; שמו היה ברוך כצנלסון.

זו מסה מרתקת, מרגשת עד מאוד. כדרכם של סופרים הכותבים על סופרים אחרים, גם קורן, בדברו על ברוך כצנלסון, בעצם מדבר גם על עצמו. כבר בפיסקה השנייה, אתה מוצא עצמך בתוך העולם הקורני המוכר (והפעם, שלא בתיווך דמויות פיקטיוויות). "בחוץ ירד גשם ואני הסתובבתי בחדר לבדי. פתחתי ספרים אחדים, דפדפתי בהם, החזרתי אותם למקומם. לחות כבדה עמדה באוויר. אבק דבק לכפות ידי. התחלתי להזיע. גם על הרצפה היו מפוזרות ערימות ספרים. לא יכולתי עוד. אחרי סקירה חטופה של המדפים, בידיים ריקות, יצאתי החוצה". המסה מיטלטלת לכל אורכה בין קירבה לריחוק, בין רצון לגלות (ולהיחשף) לבין החשש מפני הידיעה; ספר השירים - ודרכו, הזיכרון, וגם האמת האישית האצורה בו - כביכול כופה עצמו על קורן, נגד רצונו. לקורן יש הרבה דברים רבי עניין לומר על כצנלסון, משורר נשכח, שתקן ונחבא אל הכלים, ש"את חותם האמת והתום אי אפשר למחוק משירתו". בפרט הוא מתעכב על שיר אחד שהקדיש כצנלסון למשורר אברהם בן יצחק, המביא את קורן להרהר על "בני אדם שקשה להם המגע עם המציאות. כאלה שנהדפו על ידי החיים ומשהו בנפשם כבה. אנשים שמשהו בתוכם דחה את המולת העולם סביבם". כך נבנית שושלת תלת-דורית סמויה של כותבים-שתקנים, מסתגרים, המדובבים את השתקפותם בכתיבה של "אבותיהם" בשושלת.

ועידת יהדות ישראל והעולם

ואולם האמירה המשמעותית בעיני במסה הזאת מגיעה לקראת סופה, חבויה בין שני שירים של כצנלסון שקורן מצטט, ובתוך כך מבאר. "ההשלמה עם העולם היא המשענת להתגברות על מוראותיו. על העצב, על השיממון, "הנה רד היום ומאום לא היה", על מפח הנפש. הבדידות עקב ידידות שנפסקה, היגון עקב אהבה נכזבת, הופכים לרגשות בעלי כוח, שאינם בוגדים באדם, שיש לחיות עמם. קבלת הדין והתכנסות הנפש בתוך עצמה מאפשרות לא רק את ההתבוננות העצמית, את השירה, אלא גם את המגע עם הדברים הפשוטים. ההנאה ממראה, מתופעה, ממעשה, מרגעים בודדים של שלווה. כל גילוי שכזה הוא התפעלות, נס, מים זכים לנפש. השקיית עצים בפרדס היא לא רק שמחה, אלא גם תובנה, נגיעה באחד משרשי החיים".

ובכן, מנין לי שקורן מדבר כאן משורש נשמתו שלו? במלה אחת: הפרדס. השיר של כצנלסון שאליו מתייחס קורן אינו מזכיר כלל פרדס. מדובר בו על אילן "בהריחו רוטט את קול המים". התרגום הפנימי הזה, מן האילן על המים אל הפרדס המושקה (!) במים הוא לגמרי מחזונו של בן המושבה קורן. והצימוד העיקש הזה, בין הפגיעה המתמדת של העולם לבין המגע המנחם עם רגעיו הפשוטים - הוא לב היצירה הקורנית עצמה.

סוף דבר הוא גם ראשיתו: חזרנו לאדם הפוסע בחול והחול פולש לנעליו. הנתון הראשוני, היסודי, של הקיום: אתה בעולם והעולם בך. זו ארץ הגזירה שלך, אבל גם ארץ הבחירה. אתה בוחר בחול, בחולין, בבלתי נמנע. והבחירה הזאת גדולה יותר, נישאת מעל הטוב והרע; היא המקום שבו הם מותכים יחדיו. חייך הם אבסורד, בלתי מובן ויקר מפז.

"חשתי שאני נוקש ברוח כתורן בין המפרשים. כרוי באמצעי, עיני בוערות, שפתי מתבקעות, עורי יבש והלך עד שלא היה עוד עורי שלי. דרכו, קודם לכן, פיענחתי את כתבו של העולם שחרת בו את סימני חיבתו או זעמו, חימם אותי במשבי קיץ שלו או נעץ בו את שיני כפורו. ואני, שזמן כה רב התחכך בי הרוח, מיטלטל זה שעה ויותר, הלום התנגדות, לא הכרתי עוד את הציור שצייר גופי. כאותו חלוק אבן שמורק בגאות המים, שויפתי ברוח, שופשפתי עד הנפש. הייתי לחלק מן הכוח הרב הזה, משלב את הולם דמי בפעימותיו העזות, הרוננות, של לב הטבע השרוי בכל" (אלבר קאמי, "הרוח בג'מילה").

סיפור של קורן צריך לקרוא שלוש פעמים (לפחות). בקריאה ראשונה אתה לא מבין כמעט כלום, תועה בין העצים בלי לראות את היער. אתה דרוך מדי, מחפש-משמעות מדי, מתאמץ לקרוא בין המלים במקום את המלים עצמן. בקריאה השנייה אתה "פותר" חידות; פתאום אתה מגלה פרטים קריטיים, שהוזכרו דרך אגב, השופכים אור חדש על העלילה. חלק מהחידות ייאלצו לחכות גם לקריאה השלישית (כמו שקרה לי בשני סיפורים: פתאום התחברו לי הנקודות, וקלטתי דבר מה מרעיש שחמק מהבנתי קודם לכן). לא פעם, גם כאן, הסיפור וחוויית הקריאה מתלכדים: ממש כמו דמות של קורן (גב' פוגל ב"גב' פוגל והדייר שלה", הילד ב"המטריה שבתמונה"), אתה מלקט פירורי מידע, רמזים ל"סיפור הדרמטי", שהואפל ונמחק מן החזית. אבל רק מן הקריאה השלישית ואילך אתה מספיק רגוע, מספיק נדיב, כדי לספוג את היפעה השקטה הזאת של הפרוזה הקורנית, שנעה באטיות כמו שרף סמיך.

המאמץ הבלשי הזה של הקריאות הראשונות היה מקור עניין לחלק מן המבקרים ומקור תסכול לאחרים (אברהם הגורני, "לוויה מתמשכת והולכת", "דבר", 22.9.1989; אברהם בלבן, "בשולי החיים, בשולי האור", "ידיעות אחרונות", 7.7.1989; אבנר הולצמן, "מינוריות מכובדת", מתוך "אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה", כרמל 101-102, 2006). אלה גם אלה נפלו בפח המוכר של העדפת הסיפור העלילתי על פני כל הבט אחר של הטקסט. הנחת היסוד המקובלת היתה שהטקסט הוא מעין זירת פשע: הסיפור האמיתי הותיר בו עקבות בלבד, ועלינו, הקוראים-הבלשים, לזהות את העקבות האלה וללכת אחריהן עד שיחשפו בפנינו את... את מה, בעצם? את "הסיפור האמיתי". כך נבנה קוצר הרוח; כך נבנה העיוורון כלפי הטקסט עצמו - לא כפיגום לעלילה חבויה כלשהי, אלא כתכלית כשלעצמה.

"הלהט הפרשני בימינו, לעתים קרובות מקורו לא ביחס של סגידה לטקסט בעייתי (יחס שעשוי לכסות על תוקפנות), אלא בתוקפנות לשמה, בוז גלוי כלפי הנראה לעין... סגנון הפרשנות המודרני חופר, ובתוך כך, הורס; הוא 'חופר' מאחורי הטקסט, למצוא סאבטקסט, שהוא הוא האמת... זו נקמת האינטלקט במציאות. לפרש זה לרושש, לדלל את העולם - במטרה להציב נגדו עולם צללים של 'משמעויות'..." (סוזן זונטג, נגד פרשנות). הקריאה בקורן שאני מציע היא הפוכה: לראות את ה"עקבות" כסיפור האמיתי, ולהניח לדרמה העלילתית לצוף מאליה, בבוא זמנה. קורן בעצם מזמין אותנו לעשות כך: הפרטנות המדוקדקת של השפה, הצילומיות הבהירה של התמונות, דוחקות בנו לזחול על גחוננו בתוך הטקסט. הכל נראה כל כך גדול, כמו במבט של נמלה על קוצי הדשא. האם נזחל שם רק כדי לעבור הלאה, אל ה"אמת" העלילתית, או שמא נבין שכל מה שמקיף אותנו, בכל רגע נתון, הוא האמת ואין בלתה? האם נבין שהמאמץ "לפתור" את החידה שבטקסט (שבחיים?), לסדר ברצף הגיוני את כל שטף החוויה, הם הם בעצם הסחת הדעת האמיתית? מתי נזנח כבר את אחורי הקלעים ונתרכז בקלעים עצמם?

כמה קשה להתגבר על הדחף הזה, לצרף את התמונה הגדולה שמאחורי הפרטים הקטנים. כמה קשה להימנע מן הסמלים הגדולים שרודפים את הספרות העברית. הנה אירוניה עצובה: דווקא ביקורת של מבקר מרכזי וחשוב, שלכאורה סימנה את הקול של קורן כקול "אחר" וחדש, קיבעה גם את העיוורון המתמשך לאיכויות הייחודיות שלו (גרשון שקד, "רקמת חיים בסתר", סימן קריאה 5, 1976, עמ' 455). המבקר מונה את שבחיו של קורן אחד לאחד: הוא "אינו מבקש להעמיד את גיבוריו במרכזה של ההתרחשות ההסטורית", "אינו כותב את המלודראמה של הדור", "אינו חודר למעמקים רוחניים ורגשיים", "אינו מפציץ אותנו בתבניות רטוריות מתוחכמות", וכן הלאה והלאה; שש פיסקאות יש ברשימה הקצרה ההיא, וכל כולן מוקדשות למה שקורן אינו עושה ולמה שאין בטקסטים שלו. וכל העושר והעומק שנמצאים בהם חמקו ממבטו של המבקר, שעדיין לכוד לגמרי בתוך מסגרות ההתייחסות הישנות. 17 שנה מאוחר יותר, מבקר חשוב נוסף שוב מקבע את העיוורון הזה, ומביט בקורן דרך משקפי "האלגוריה הלאומית" (חנן חבר, "למחרת, בבוקר השכם, פרצה המלחמה", "הארץ" 2.4.93). שבחו של קורן, מתברר, הוא בכך שכבר אינו שוקד על בנייתו של הסיפור הקולקטיווי, אלא מניח אותו מראש ורק רומז אליו: "דווקא קורן הלוקאלי והפרטני מתגלה כבלדר נאמן ביותר של לאומיות ישראלית חדשה. דווקא בחוסר המחויבות שלהם לממד האלגורי של הקולקטיב, משמיעים סיפוריו אמירה ברורה וצלולה של ישראליות מתהווה".

הנה כי כן, במדינת ביקורת הספרות העברית, ממש כמו במדינת ישראל האמיתית, אין מנוס מדגל הלאום. אם אתה כותב את "המלודרמה של הדור", אתה חלק מהסיפור הקולקטיווי. אם אינך כותב את המלודרמה של הדור, עדיין אתה מוגדר כמי שאינו כותב אותה (ולא כמי שאולי כותב משהו אחר לגמרי). אם אתה כותב אלגוריה, אתה חלק מהסיפור הקולקטיווי. אם אתה לא כותב אלגוריה, נו, זה רק מוכיח שאתה בוודאי חלק מהסיפור הקולקטיווי, על דרך ההימנעות. no win situation, אומרים על זה באנגלית. ובאמת כדאי פעם לחקור איזה חלק מאותו "סיפור קולקטיווי", שכביכול סיפרו לנו הסופרים והמשוררים, בעצם נטווה, ואף חושל ונקרש, דווקא בידי המבקרים, שהתיימרו לא פעם לערער על אותו סיפור אחיד והגמוני.

אין ספק שגם את קורן, כמו כל סופר אחר, אפשר לקרוא דרך משקפיים אידיאולוגיים-ביקורתיים: "העולם" הוא בעצם ארץ ישראל, היחס המסובך אליו הוא בעצם הוויכוח הפנימי של הציונות עם מושג ה"ילידיות", וכדומה. קריאה כזאת, גם אם היא מוצדקת לפרקים, תרדד את החוויה שמציעים לנו סיפורי קורן, ולו רק משום שמסקנותיה כמו ידועות מראש (כנהוג בניתוחים ביקורתיים מסוג זה). היא תהיה צרת אופקים לפי שלא תוכל להעמיד חזון שלם ומשכנע של היוצר (מה עניין שבירת קטגוריות התפישה לאידיאולוגיה הציונית? כיצד יכול הסכסוך על הארץ להאיר את הסכסוך בין חישה לתבונה אצל קורן?). חמור מכל, היא בהכרח תהיה עיוורת לפרטים הקטנים של הטקסט, לטקסטורה ולזרימה שבו, ותקריב את הפואטיקה הייחודית של קורן על מזבח סיפור-על לאומי/אלגורי/יהודי/ציוני כלשהו, המוכר כבר לעייפה מאינספור יוצרים אחרים.

קורן ודאי אינו אדיש לשאלות של זהות מקומית. למשל, היחס המורכב לערביי הארץ - בדווים או תושבי הכפרים שגבלו במושבות. ערבים מופיעים כדמויות מרכזיות בחלק מסיפוריו ("אניות גפרורים", "בין הגדרות") וכדמויות משנה באחרים ("לוויה בצהריים", "עוד מת אחד"), אך נוכחותם תמיד חידתית ורב-משמעית. אבל מבין שלל ה"נושאים" שעולים בסיפוריו, זה רק אחד מרבים. באופן מכוון נמנעתי מלדון ב"נושאים" של קורן, ולהתרכז בתמונת העולם העולה מן הטקסט ובלשון עצמה, שם ניכרת גדולתו. אך גם הנושאים של קורן מחכים לקוראים קשובים. אזכיר רק עניין בולט אחד - דמויות אב ואם בסיפורים. בסיפור "המורה לטבע" מופיע ספרו של קרל קאוטסקי "טבע האדם", קבור בעליית גג מאובקת. שנים אחר כך מפרסם קורן את הממואר על הוריו ("שתי כפות ידיים ומלה", "הארץ" 13.9.96), שבו מופיע אותו ספר חבוי בארון הבגדים של אמו. השאילה הזאת של פרט ביוגרפי ודאי איננה מקרית, ומזמינה לקרוא את היחסים בין ילדים למבוגרים בסיפורים של קורן כווריאציות, משובשות יותר או פחות, על יחסי ילדים-הורים (יפתח והגר ב"לוויה בצהריים", המספר ולבנה ב"המטריה שבתמונה", יונה ואחמד נאיף ב"אניות גפרורים", ועוד).

כך או כך, הפרוזה של קורן סבלה מתיווך כושל, והיא עדיין מחכה שקהל הקוראים הרחב "יגלה" אותה מחדש. אל נא תציגו אותו כסופר "לוקאלי" או "מינורי". קורן לוקאלי למושבה בדיוק כמו שפוקנר לוקאלי לדרום האמריקאי בתחילת המאה העשרים - כלומר, במובן שטחי ולא מעניין. הוא מינורי כמו שעשן המתאבך מעל פיסגת הר געש הוא מינורי. בראש וראשונה, קורן הוא סופר אוניוורסלי, שעניינו כל אדם. כל כך מעט יוצרים אוניוורסליים יש לנו, ואנחנו עדיין מתביישים בהם, כאילו רק בנבירה בתסביכי הזהות והטריטוריה של לאום נידח בפינת המזרח התיכון יש כבוד גדול. ואולי החשש הוא דווקא ממה שיש בו, בטקסט של קורן, וממה שהוא עושה לנו? ההתערטלות מצורות התפישה השגרתיות, המפגש הגולמי עם החומר, עם החול, זרותה של התודעה, התבונה הניגפת מפני החישה? קורן מהלך בגדולות, אף שגיבוריו מהלכים בחולות. כדאי, כדאי מאוד, לפסוע בעקבותיהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ