לשמוע, לראות, לכאוב, לדעת

על שירו של טוביה ריבנר, "החרב"

בעז ערפלי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בעז ערפלי

הקול הצלול בערב. החרב בידו

חורתת לאט

באפלה המוארת

ועידת יהדות ישראל והעולם

תווי פנים אשר אהבת.

מתהפכת בבשר החי.

הקול הצלול בערב, נקודה. לא משפט אלא צירוף מלים. תתמקד בו: מי הוא שדיבר או שר אותו? מי שמע אותו? מה הוא אמר, או שר, אותו קול? של מי הם תווי הפנים "אשר אהבת"? שוב נקודה. ידו של מי מחזיקה בחרב? ומי הוא שבבשרו החי היא מתהפכת? סימני הפיסוק מפרידים בין האירועים, גם הסמנטיקה, אבל התחביר קושר ביניהם. קול צלול בערב נשמע לדובר בשיר. הקול הזה מחזיק חרב בידו (אין כתובת אחרת שאפשר ליחס לה את החזקה הזאת). החרב חורתת (לא בכתיב המקובל "חורטת") באפלה המוארת (לא בשיש או בחומר אחר היאה למלאכה), גם "מתהפכת בבשר החי" (מן הסתם בבשרו של השומע, הרושם את המלים). משלושת האירועים בשיר - הקול הצלול, החרב המציירת, זו המתהפכת בבשר החי - רק לראשון יש קיום שאי אפשר לפקפק בו (אין אפשרות ואין צורך להוציא את המלים מכדי פשוטן), האחרים הם בלתי סבירים בעליל (זה אינו רומאן אבירים ולא סיפור על עינוי סדיסטי), ועוד, כיצד עשויה אותה חרב לבצע בה בעת את שתי הפעולות? יתר על כן: אם נקבל את האירועים האחרים כפשוטם, לא נדע מה לעשות בקול הצלול, הוא יהפוך למיותר, לסרח עודף. כל מלה וכל צירוף מצמידים בדרך זו את תשומת הלב אל השיר. מעתה ננסה לממש אותו בשלמותו.

את האירועים הנפרדים נחבר בסדר הנכון בעזרת המטאפורה, מכשיר הפלא. המשורר, שאנו מזהים אותו בגוף השני של "ואהבת", שומע קול והקול הזה מחזיר לו בעוצמה אינטנסיווית ומכאיבה זיכרון מדויק ועמוק של פנים מן העבר. הקול הזה גם מביא עמו את המידע הגורם לכאב הנורא, המהפך כמו בבשר החי, מידע על פרידה סופית, אולי על בגידה, אולי על מוות, מידע על מי - יקר מכל יקר - שהיה לי ולא יהיה לי עוד. "אשר אהבת" מרמז על עקדה, "חרב מתהפכת" על גן עדן שאי אפשר לשוב אליו. החרב חורתת חריתה של קבע, כמו "חרות על הלוחות" (שמשה הוריד מן ההר); חורתת באפלה המוארת - בכאב האובדן והאין המוארים בבהירות של ידיעה מוחלטת. זו החרב, החותכת "נקי" ובכאב שאין להשיבו. זה הקול הצלול בערב, צלול, שאין להטיל בו ספק, קולות של יום לא יוכלו להסיח את הדעת ממנו, ולאחר שקיעה.

אין אנו יודעים מה היה טיבו של הקול, מה אמר (אם אמר), של מי היה ואת מי הזכיר. מי ומה היה לשומע אותו ומה אירע לשניהם. השיר מרכז אותנו ברגע קצר אבל הרה גורל. מה שהיה, לא עוד יהיה. צליל הקול, תווים מדויקים של פנים אהובים המצטיירים באמצעותו, נחרתים מחדש בזיכרון. כאב נורא, וודאות שאין ממנה נסיגה. הכל בעת ובעונה אחת, ברגע. הרגע הזה הוא נושא השיר. הקול הצלול בערב. קולו של השיר, מרכז, מזקק, מזכך, מכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ