מתרגם, כמו פסנתרן, הוא רק אמן מבצע

"מעולם לא נאלצתי לתרגם יצירה שלא אהבתי": ראיון עם נילי מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום השנה

עלית קרפ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

בשעת בין ערביים מלא ביתה של נילי מירסקי בשירת השחרורים של הפיקוסים הגדולים בגן מאיר בתל-אביב. בפינה ניצב פסנתר, מעל למיטה תלויה תמונתו של פושקין המשורר ומתחתיה יושב פושקין החתול. ליד המחשב מילונים, ומכל עבר אלפי ספרים בגרמנית, ברוסית, בעברית, באנגלית ובצרפתית. מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום לשנה זו, שתירגמה יצירות מופת רבות מגרמנית ומרוסית, אומרת שדרכה אל התרגום לא היתה מובנת מאליה: "התחלתי לתרגם בגיל מאוחר יחסית. לקח לי זמן להבין שזה מה שאני רוצה לעשות ושאני לא רוצה להרצות באוניברסיטה וגם לא לכתוב דוקטורט". בנימוקיה כתבה ועדת הפרס: "תרגומיה מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול הספרותי של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ויחד עם זאת מעשי התרגום שלה חיים בשפה העברית".

אל מי משתי השפות שאת מתרגמת מהן, גרמנית ורוסית, את קרובה יותר?

"הידע שלי בשתי השפות הללו שונה מאוד. הורי דיברו אתי רק עברית, אבל סבתי דיברה אתי רוסית וגם לימדה אותי את האל"ף-בי"ת הקירילי, וכבר בילדותי קראתי הרבה ספרי ילדים ברוסית שאבי הביא אתו כשעלה לארץ. גם עם בעלי סמיון מירסקי דיברתי ברוסית, כך שזו שפה אינטימית מאוד, אף על פי שביקרתי ברוסיה לראשונה רק לפני כחמש שנים, וגם אז הייתי בפטרבורג ובמוסקווה בלבד. לכתוב ברוסית קשה לי, רמת הכתיבה שלי נמוכה יחסית. לעומת הרוסית, שידעתי מילדות, גרמנית למדתי כסטודנטית כשנסעתי ללמוד תולדות האמנות במינכן, שבה חייתי כמה שנים טובות. אף על פי שאין לי תחושת האינטימיות שאני חשה לרוסית, לא היתה לי שום בעיה לכתוב עבודת מאסטר בגרמנית.

"העובדה שתירגמתי יותר מרוסית נובעת לאו דווקא מהעדפתה, אלא מכך שעיקר כוחם של הגרמנים במאה ה-19 לא היה בפרוזה אלא בשירה ובדרמה. רק לקראת סוף המאה כתב תיאודור פונטנה, הסופר הנערץ על תומאס מאן, את הרומאנים הגדולים שלו, בין השאר 'אפי בריסט', שתירגמתי לעברית לפני שנים. הרומאנים הרוסיים של המאה ה-19, לעומת זאת, נמנים כידוע עם הפסגות הגבוהות של הז'אנר, ומאחר שאינני מתרגמת שירה ודרמה, התרכזה עבודתי ממילא בתרגום הפרוזה הרוסית. אני רוצה לציין גם שכאשר התחלתי לתרגם מרוסית, מצאתי לפני דרך סלולה שנכבשה בידי מתרגמים גדולים כמו שלונסקי, וולפובסקי, לאה גולדברג ואחרים, שהניחו תשתית לשונית מסוימת וטבעו דפוסי ביטוי שהקלו מלכתחילה על המעבר מרוסית לעברית. מדרך הטבע, תרגומי המופת שלהם התיישנו עם הזמן, ולכן חשבתי שצריך לתרגם את הספרות הזאת מחדש".

עד היכן מגיעה חירותו של המתרגם? בסיפור "אורחים" של אנדריי סיניאבסקי חושש הגיבור, המתחבא מאורחיו, שמא יתגלה בשל תפוח נגוס. כשבחרת לכתוב "בשל תפוח" ולא "בגלל תפוח", את כאילו מחברת בין סיניאבסקי לביאליק, וזה קשר שלא היה שם, אלא את יצרת אותו.

"כן, נכון. הקישור מצא חן בעיני פשוט מפני שגם אצל סיניאבסקי נתפש התפוח הנגוס כמשהו גורלי. עשיתי דברים דומים גם במקומות אחרים. ב'מוות בוונציה' שמתי בפיו של הגיבור, אשנבך, את הביטוי 'בית היוצר לנשמת האומה' - שזה כידוע ביטוי שטבע ביאליק - מפני שמצאתי אותו מתאים להלך מחשבותיו של אשנבך ולעולמו הרוחני. אני מרגישה צורך לרענן ביטויים ישנים, לתת להם חיים ולהורידם מהמדף, במיוחד נוכח ההשתנות המהירה של השפה העברית. ככה שבכל פעם שמזדמן לי אני משתמשת בביטוי או בצירוף מתוך הספרות העברית, בתנאי שהוא מתאים כמובן. כך עשיתי גם בתרגום סיפור של צ'כוב 'חיי', מתוך הקובץ 'סיפורים מן הפרובינציה'. שם מתוארת הרגשת האושר העילאי של הגיבור בשבתו מתחת למטרייה ששכחה אצלו אהובתו. כדי לתאר את האושר הזה השתמשתי במלים 'חמדה שלא היתה כמוה', מהשיר של דליה רביקוביץ', כי חשבתי שזה מתאר בדיוק נמרץ את הרגש שחווה הגיבור באותו הרגע".

"השאלה שכל מתרגם שואל את עצמו היא באיזו מידה ניתן לסמוך על ידיעותיו של הקורא. בדרך כלל אני משתדלת להמעיט ככל האפשר בהערות שוליים, כי אני שונאת אווירה של דידקטיות. אבל בספר 'מוסקבה - פטושקי' של ונדיקט ירופייב נקטתי דרך הפוכה באופן קיצוני: אמנם לא כתבתי הערות שוליים, אך הוספתי בסוף הספר אפראט שלם ובו המון אינפורמציה על המחבר, תקופתו, חוג ידידיו והווי חייו, שכן הספר כתוב כמעט כמסמך אישי ופרטי שלא נועד להפצה אלא בחוג מצומצם של ידידים. מתוך אהבתי לווניצ'קה (זה כינויו של ונדיקט, המחבר-הגיבור), הרחבתי מאוד בפרטי האינפורמציה הזאת. לדוגמה, בטקסט נזכרת בדרך אגב איזו ידידה של וניצ'קה, משוררת לא כל כך ידועה; באפראט אני מספרת עליה לא רק שחיברה פעם חמשיר מצחיק, שווניצ'קה טען שהוא כאילו נכתב עליו, אלא אני גם מוסיפה מיד תרגום של אותו חמשיר. זו אולי דוגמה קיצונית לצורך שחש לפעמים המתרגם לעזור לקורא לעשות את קפיצת הדרך מתרבות אחת לתרבות אחרת".

כיצד את בוחרת את היצירות שאת רוצה לתרגם, האם יש אידיאולגיה בבחירות שלך?

"לא הייתי אומרת שיש אידיאולוגיה בבחירות שלי. בכלל, אני לא מאמינה באידיאולוגיות. מה שאני יכולה לומר זה שהתמזל מזלי ויכולתי תמיד לבחור מה אני רוצה לתרגם, ומעולם לא נאלצתי לתרגם יצירה שלא אהבתי".

מיהו הסופר האהוב עליך ביותר? אם מותר לי לנחש על פי התרגומים השונים, נראה לי שגוגול.

"נורא קשה לענות על שאלה כזאת. זה כמו לשאול אדם שאוהב לאכול, מה הוא מעדיף, עוגת שוקולד או דג מלוח. אבל אולי יש בכל זאת משהו במה שאת אומרת: עובדה שהספר הראשון שבחרתי לתרגם היה 'סיפורים אוקראיניים' של גוגול. ריתקה אותי תמיד הדיכוטומיה בין גוגול האדם לגוגול הסופר. הוא היה אישיות תמהונית - אדם צר אופקים, ריאקציונר קיצוני ואנטישמי, שבשנים האחרונות לחייו גם יצא מדעתו, ותמיד תהיתי אם היה מסוגל בכלל להבין את הספרות הנפלאה שיצר. אם מדברים כבר על סופר אהוב, אני חייבת להזכיר גם את אנדריי פלטונוב, שספרו 'בעולם נהדר ואכזר' שיצא לפני כמה חודשים, היה עבודת התרגום הכי קשה והכי מאתגרת שעשיתי. המשורר יוסיף ברודסקי אמר על פלטונוב שאי אפשר לתרגם אותו, כי סגנונו נטוע עמוק מדי בתוך הלשון הרוסית ואי אפשר לשלוף אותו משם. ומאחר שעולמו הנהדר והאכזר של פלטונוב קרוב ללבי מהרבה סיבות, הקושי העצום בתרגום הטקסטים שלו עוד הוסיף אהבה על אהבתי".

מייחסים לדוסטויבסקי את האמירה שכל הסופרים הרוסים יצאו מתחת קפלי אדרתו של גוגול. בהתחשב במסורות התרגום המפוארות שצמחו כאן כאתוס נלווה לציונות, האם יש מתרגם שאת חשה שיצאת מתחת אדרתו שלו?

"אני לא יכולה לומר שיש מתרגם שיצאתי מתחת לאדרתו, אם יש למתרגמים אדרת בכלל. אני יכולה לומר שלמדתי הרבה מאוד מאברהם יבין, שערך את תרגומי הראשונים. ועוד משהו: תמיד היה לי חשוב לתת לכל סופר את קולו שלו ואת סגנונו שלו בעברית, ובתחילת דרכי עשיתי לי מנהג לחפש סופר עברי 'קלאסי' שישמש לי מקור השראה מתאים. למשל, כשעמדתי לתרגם את 'סיפורים אוקראיניים' של גוגול, קראתי הרבה את מנדלי מוכר ספרים, ובשביל להיכנס לסגנון של 'אפי בריסט' קראתי סיפורים של דבורה בארון, לצד התרגום שלה ל'מדאם בובארי'. אבל בשלב מסוים חדלתי מהמנהג הזה, כי חיפוש מקור השראה אצל סופרי העבר נהיה ממש לא רלוונטי - העברית התרחקה מהם יותר מדי.

"זה המקום להזכיר שוב את בעיית התיישנותם המהירה של התרגומים. זה קורה כמובן בכל שפה, ובכל שפה חוזרים ומתרגמים את הקלאסיקונים, אך העברית מתיישנת במהירות כפולה ומכופלת, מהרבה סיבות שלא זה המקום להתעכב עליהן. על כל פנים, אני עצמי מרגישה לא פעם שהתרחקתי מאוד מדברים שעשיתי בעבר, וכל פעם שרק מתאפשר לי, למשל כשמבקשים להוציא מחדש תרגום ישן שלי, אני מתיישבת לערוך אותו עריכה כבדה. הבעיה היא שיש הוצאות ספרים שמחזיקות בזכויות על ספרים חשובים שתורגמו לפני שנים, ומסרבות לאפשר תרגום חדש שלהם. הן חוזרות ומדפיסות את התרגומים הישנים, שרוב הקוראים מתקשים בהם ואף נרתעים מהם.

"אני רוצה לתת כאן דוגמה אחת, המתייחסת דווקא למתרגם נערץ עלי מאוד, מרדכי אבי שאול. ב'הר הקסמים' של תומאס מאן מצא אבי שאול פתרון מבריק לצירוף מלים גרמני שאין לו מקבילה עברית, והוא תירגם אותו כ'בן-אונים' (מדובר אגב בצירוף מלים חשוב במיוחד, החוזר בטקסט כמין לייטמוטיב שמתלווה שוב ושוב לדמותו של הגיבור). זה פתרון מבריק באמת, כי כל מי שמכיר את המקור תופש מיד שהמתרגם מסתמך כאן על הביטוי התנ"כי 'בן אוני', שפירושו 'בן צערי', 'בן כאבי' (כך קראה רחל אמנו לבנה השני בעודה גוועת בלידתה), ובמובן זה הוא קולע יפה לאותו צירוף מלים גרמני. הצרה היא כמובן שקורא הנתקל היום בביטוי 'בן אונים' חושב מיד על מישהו רב כוח, מה שרחוק מאוד מכוונת המקור. התרגומים של מרדכי אבי שאול היו נפלאים לזמנם, אך הקוראים בני ימינו, ובייחוד הצעירים שבהם, זקוקים בדחיפות לתרגום חדש של 'הר הקסמים', וחבל שהוצאת ספריית הפועלים, בעלת הזכויות על הספר, מתעקשת למנוע את זה".

ב"טוניו קרגר" דן תומאס מאן במחיר שהאמן משלם על אמנותו במרחק מהחיים ומהרגשות, וגם נאמר שאדם צריך להמית את עצמו, והוא מתכוון לצד הרגשי כמובן, כדי ליצור יצירה אמנותית משמעותית. האם גם על המתרגם נגזר גורל כזה או גורל דומה לזה?

"בשום פנים ואופן לא. המתרגם, להבדיל מהסופר, הוא אמן מבצע ולא אמן יוצר. הטקסט מונח לפניו כפי שהתווים מונחים לפני הפסנתרן, והוא יכול לבצע אותם בצורה כזאת או בצורה אחרת. אבל 'להמית את עצמו', אני מניחה, חייב רק האמן היוצר".

האם את לא חשה זרה בתוך נורמות התרגום של זמננו?

"לא. מתרגמים טובים ומתרגמים גרועים היו תמיד ויש גם היום".

האם העמדת דור חדש של מתרגמים?

"כשלימדתי באוניברסיטה היו לי כמה סדנאות תרגום, אבל לא זכור לי שיצא משם איזה מתרגם בולט. אני עובדת הרבה עם מתרגמים במסגרת עבודתי בהוצאת 'עם עובד', אבל אינני יכולה להצביע על מישהו מסוים ולומר שהיה תלמידי".

עליית שנות התשעים הביאה לישראל רוחות חדשות וגם לא מעט ביקורת על הנעשה בישראל בענייני תרגום. באיזה אופן, אם בכלל, זה השפיע עלייך?

"אין לי מה לומר לא על עליית שנות התשעים וגם לא על עליית שנות השבעים. אם לדבר בהכללות - והרי השאלה עוסקת בהכללה - האנשים האלה פשוט זרים לי לגמרי, הן בהיותם אנשי ימין (קיצונים על פי רוב) והן בנטייתם לבטל את התרבות (ובייחוד את הספרות והשירה) הישראלית עוד לפני שטרחו להשתלט כראוי על השפה העברית".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ