אורי הולנדר
אורי הולנדר

רכוב על גב סוס. בשנות השמונים של המאה העשרים מה עושה אותו איש רכוב על גב סוס? הוא אטי. הוא אטי מאד. אין טעם לחזר. עתותיו בידיו כמושכות שמוטות. אחריו חומות. לפניו חומות. גדרות מחדדות וחניתות עזובות פה ושם. השמים אפלים לבלע. אור הארץ חור כמות. ואני אינני אלא מדבר. מאין רוכב האיש על גב סוס? לאן רוכב האיש על גב סוס? אין טעם להמציא תחביר חדש. סוס ורוכבו, בין כה וכה. הוא לא התקדם גם לא פסיעה אחת. גם לא מכאן עד כאן. אין טעם לחזר באור הזה. הוא מביט נכחו.

עולמו השירי של טוביה ריבנר אינו מכיר שום יצור חי ש"עתותיו בידיו". לא רק מפני שההיסטוריה על שלל נוראותיה היא הקובעת את גורלו של החי, אלא משום שהיצור החי עצמו אינו אדון בביתו שלו. נפשו חצויה לא רק ב"כאב של שתי המולדות", שריבנר אשר נולד בסלובקיה מתארו בשירים רבים, אלא בכאב שמקורו בשבר קיומי אוניוורסלי. השיר "סוס ורוכבו", שהופיע בקובץ "פסל ומסכה" (1982), ולימים עיטר את כריכתו של מבחר השירים "עקבות ימים" (2005), הוא חלק מתהייה נמשכת ומהתבוננות פרדוקסלית בעולם. מצד אחד התבוננות זו שואפת לשוב אל איזו לכידות קדומה של עצם, נוף והוויה, ומצד אחר היא מפרקת כל רכיב קיומי לשניים: לרכיב ולרכיב הצל שלו. שירתו המאוחרת של ריבנר משופעת בתיאורים כאלה, הנשענים בדרך כלל על הטאוטולוגיה, משפט הזהות, ושואלים פעם אחר פעם: האם הבית הוא בית? האם הנוף הוא נוף? האם אהבה היא אהבה? שירה זו, בשלביה המאוחרים, ויתרה אפילו על האפשרות לעטוף את כל אלה במעטה של שייכות (כלומר, לשאול האם הבית שלי, הנוף שלי, האהבה שלי) והתרכזה בעיקר בשאלה האונטולוגית הבסיסית הרודפת אותה.

במבט ראשון נדמה ששיר זה, המתאר תמונה מפורסמת מאת סימונה מרטיני, הוא משל מצמרר על מהלך החיים: היצור החי "נזרק אל העולם", אחריו חומות ולפניו חומות, מעליו שמים אפלים ומתחתיו אדמת מוות, והוא עצמו נע באטיות - "הוא אטי. / הוא אטי מאוד" - וממילא לא יוכל לשוב על עקביו. אך גם יצור זה הוא חלק מן התהייה ה"טאוטולוגית" המורכבת של ריבנר. שהרי לא יצור חי אחד מתואר כאן, אלא שניים: סוס ורוכבו. וגם האטיות המתוארת בפתיחת השיר אינה הבטחה לתנועה. בדומה לשירים רבים של ריבנר, גם כאן אפשר לזהות את מה שאריה לודוויג שטראוס כינה באחד ממכתמיו (מכתמים שריבנר ערך במסגרת הסדרה "טעמים"): "זרימת עולמים אל תוך מנוחת עולמים". זרימת העולמים, הנביעה התמידית, ההתקרבות הבלתי פוסקת בין עצם לעצמו ובין עצם לעצמים הסובבים אותו, שלובה לבלי הפרד במנוחת עולמים, בחוסר תנועה החונק את כל מרחבי המחיה.

הרגע המכונן בשיר הזה, הממחיש לקורא שאין לפניו תיאור סתמי של תמונה, הוא הרגע שבו קולו של הדובר בשיר חורג, לפתע פתאום, מן התיאור התמונתי, ופונה אל עצמו בגוף ראשון - "ואני אינני / אלא מדבר". יש לשים לב הן למה שריבנר אומר כאן, והן למה שיכול היה להגיד. אמירתו זו מוסיפה לבעיה האסתטית-הקיומית שהוצגה עד כה גם רכיב לשוני: הדיבור. למעשה, דיבור זה הוא התנועה היחידה האפשרית בשיר. הדובר איננו אומר, למשל: "ואני אינני / אלא חי", משום שאין חיים אמיתיים בשיר הזה. אין חיים הגוברים ולו לרגע אחד על רכיב הצל שלהם, המוות, ומנצחים אותו ולו ניצחון זעיר.

הלשון היא הכלי היחיד העומד לרשותו של המתבונן בתמונה להצגת דבר-מה שהוא דמוי חיים, איזו הפשטה טהורה ומצמיתה שלהם, המפזרת לאורך השיר רמזים לשוניים של כפל משמעות. בתחילה, המשפט "מה עושה אותו איש רכוב על סוס" מתפרש הן כתהייה אסתטית (מה יש באותו איש שהופך אותו במאה העשרים, שנים רבות כל כך מאז נוצרה התמונה, למה שאנו רואים לפנינו?) והן כשאלה פשוטה: מה כבר יכול לעשות האיש הזה? בהמשך השיר, השאלה "מאין רוכב האיש על גב סוס", המופיעה לאחר "פלישתו" של הדובר אל המרחב השירי, טומנת בחובה תשובה - שהרי המלה "מאין" מתפרשת כאן גם כתיאור מקום, כלומר, האיש רוכב ממחוזות הריק. גם המעבר מן התיאור הפסיווי (איש רכוב על גב סוס) לתיאור אקטיווי (רוכב האיש על גב סוס) אינו משנה דבר, שהרי "אין טעם להמציא תחביר חדש". דבר לא יציל את הרוכב, דבר לא ידהיר את סוסו ודבר לא יבהיר לו מדוע הוא רוכב ולאן מועדות פניו. לבסוף נצבע גם הביטוי "בין כה וכה" (בשורה "סוס ורוכבו, בין כה וכה") בשני גוונים: הן במובנו השגור, כלומר, סוס ורוכבו - אין יותר מזה בלאו הכי, הן בתוקף תפקידו ככלאו הקיומי של הרוכב, בין שני קטבים לא מוגדרים ("כה וכה").

אך השיר איננו מסתיים בזה, וסופו מציג רכיב ורכיב צל נוספים. שהרי לא רק הסוס ורוכבו הם שני פנים של מהלך חיים אחד, אלא גם המתבונן בתמונה הוא תאומו המוזר של אותו איש רכוב על גב סוס, ואולי זו הסיבה לכך שהשיר נפתח במשפט "רכוב על גב סוס", ולא במשפט "איש רכוב על גב סוס". ה"איש" החסר כאן, המתבונן בתמונה, גם הוא "מביט נכחו" בשורת השיר האחרונה. סיום זה של השיר משלב את מבטו של הדובר אשר "פלש" אל המרחב השירי במבטו של מי ש"עתותיו בידיו כמושכות שמוטות", אך גם התחיות זו של התמונה, זריקת החיים שהיא מקבלת עם חדירתו של המתבונן החי, אינה מוסיפה לה שום ממד דינמי, ומשאירה על כנה את שאלת הזמן הלא מפוענחת: האם תנועתו המשונה של הסוס היא זרימת המוות, והרוכב החי הוא השולט בה? ושמא הסוס הנע ואיננו נע הוא החיים, הנשלטים תדיר ביד רוכבם, המוות?

שירתו של ריבנר שבה פעם אחר פעם אל תהייה זו, אל ריבוי פניה ואל העובדה הפשוטה המסתתרת מאחורי ריבוי זה, ומנסחת את השאלות הגדולות במתינות מורטת עצבים. אך גדולתה של השירה הזאת באה לידי ביטוי לא רק במשפטי המחץ, הפשוטים והמדויקים, אלא גם בכך שאין היא מתקדמת ולו פסיעה אחת מעבר לסף לשוני-חווייתי שהיא עצמה קבעה. גם אם אי-ההתקדמות הזאת נכפתה עליה, הרי שעצם הישארותה על עמדה עשויה להתפרש כהצהרה מוזרה על חירותה (בשונה מקביעתו של בקט, שאצלו אין איך הלאה, ובכל זאת משהו מוסיף לנוע). יש לריבנר שירים הצוללים אל ייאושה של האי-התקדמות, יש לו שירים המהללים את המבט השליו בטבע רוחש, אך שיריו הגדולים ביותר, כך נדמה, הם אלה הסוקרים את המצב הלימינלי - לשוני וקיומי - של "בין כה וכה", בין חניתו השלוחה של היש ללועו האדיש של האין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ