טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיתוניות של כסף וספלים של חרסינה, שריח של קהוה עולה מהם

"מיטב חלומי היה שיותן לי להתבטל, לגמוע קפה חם ולנגוס קיפפרל וינאי... אך לשבת סתם בקפה 'אבציה' אי אפשר היה זמן רב. מיד היה מתיישב על ידך מישהו ועוד מישהו ומיד היית נגרר לתוך ויכוח על שירים ועל סיפורים". פרק שלישי בסדרה על בתי הקפה הספרותיים של אירופה, שבהם צמחה התרבות היהודית החדשה

תגובות

באחד מפרקי הפתיחה של הרומאן "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון מגיע יצחק קומר מעיירתו הקטנה אל למברג. הוא יורד מן הרכבת ושם פעמיו אל "בית הקהוה" שעליו שמע עוד בעיירה, בית קפה שמתכנסים בו סטודנטים, סופרים ואנשי ציבור יהודים. "שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות". את בית הקפה מתאר המספר מנקודת המבט של צעיר קרתני ש"היה מתקנא באותם סטודנטים שיכולים לבוא לשם בכל עת ובכל שעה". בעיניו הוא נראה "ארמון מפואר שסיעה של דלתות קבועה שם, עשויות זכוכית עבה... ונער קטן עומד בין הדלתות, לבוש כחול וזהב, ושרים ואדונים יוצאים ונכנסים וציגרות עבות בפיהם... מנורות מאירות מכל קיר וקיר ואור חשמל דולק ביום ושולחנות של שיש מבהיקים, ואנשים של צורה מלובשים בגדים חשובים יושבים להם על כסאות של פלוסין וקוראים בעתונים גדולים. למעלה מזה המלצרים המלובשים כשרים וכאדונים... ובידיהם קיתוניות של כסף וספלים של חרסינה, שריח של קהוה ושל מיני מאפה עולה מהם".

מי היא אותה למברג שעגנון מתאר כעיר גדולה ומפוארת, ומה טיבם של בתי הקפה שלה שבהם "קובעים להם מקום מיוחד" אנשי האינטליגנציה היהודים? גם אם עגנון, יליד בוצ'אץ' שבגליציה, הפריז מעט בתיאוריו, אין ספק שהיתה זו (ועודנה) עיר יפה ומיוחדת במינה, עיר של בתי קפה. בירתה של גליציה המזרחית היא המקום שהסופר יוזף רות כינה בשם הקולע "העיר בעלת הגבולות הנזילים". הנזילות והרב-תרבותיות באו לידי ביטוי בשמות המרובים של העיר, שנקראה לבוב (Lwow) בפולנית, לביב (Lviv) באוקראינית, לבוב (Lvov) ברוסית, למברג (Lemberg) בגרמנית, לעמבעריק ביידיש, ולאופוליס (Leopolis) בלטינית. בכל השפות משמעות השם קשורה לאריה, סמל העיר. העיר השוכנת בין מרכז אירופה למזרחה החליפה לא רק שמות אלא גם שלטונות, אוכלוסיות, שפות, סגנונות אדריכליים והשפעות תרבותיות. הנוף האורבני של לבוב/למברג מתאפיין בסגנון רנסנסי של כנסיות פולניות וארכיטקטורה וינאית בסגנון היוגנשטיל. ההשפעה האוסטרית-וינאית היתה דומיננטית גם בבתי הקפה של למברג, שבראשית המאה העשרים נודעו ברחבי גליציה וגם מעבר לה.

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בלבוב ראשיתה במלכי פולין, שהזמינו יהודים אל העיר כדי לפתח בה מסחר. בתקופה הארוכה של השלטון ההבסבורגי (מ-1772 עד תום מלחמת העולם הראשונה), ידעה העיר חופש יחסי ופריחה של תרבות פולנית, אוקראינית ויהודית לצד התרבות האוסטרית המרכזית. אין פלא שבמאה ה-19 היתה למברג אבן שואבת למשכילים יהודים. על סף המאה העשרים גרו בעיר כ-45 אלף יהודים, והיא היתה מרכז, קטן אבל תוסס, של פעילות פוליטית, תרבותית וספרותית מכל הגוונים. היו בה "חדרים" ובתי ספר של זרמים שונים, ספריות ציבוריות, אגודות פוליטיות ותיאטרון יידיש שנוסד ב-1890. כתבי עת, עיתונים ומאספים יהודיים ביידיש, בעברית, בפולנית ובגרמנית נכתבו ונדפסו בלמברג. גורם חשוב בחיים התרבותיים היו הסטודנטים היהודים שבאו מכל רחבי גליציה ללמוד באוניברסיטה הידועה והעתיקה שבעיר. בתקופה הסוערת של מלחמת רוסיה-יפאן ומהפיכת הנפל של 1905 הגיעו ללמברג, העיר ההבסבורגית הקרובה ביותר לגבול, גם יהודים רבים שנמלטו מן האימפריה הרוסית.

המפגש בין הסופרים והאינטלקטואלים "הרוסים" ו"הגליציאנרים" בלמברג היה טעון בגלל הסטריאוטיפים בשני הצדדים, אך פורה מאוד מבחינה ספרותית ותרבותית. בשנים הללו התגוררו בעיר לתקופות קצרות או ארוכות סופרים, עורכים ומבקרים כמו גרשון שופמן, שמואל יעקב אימבר, גרשום באדר, משה קליינמן, א"מ פוקס, מלך חמלינצקי, יעקב מסטל, אליעזר מאיר ליפשיץ וצבי ביקלס--פיצר, וכן הצעירים מלך רביץ', אברהם בן-יצחק, אשר ברש, אורי-צבי גרינברג וצבי דיזנדרוק. יוסף-חיים ברנר בא ללמברג מלונדון ושהה בה עם שופמן כשנה. ש"י עגנון ורבים אחרים ביקרו בעיר לצורך פרסום כתביהם הראשונים או לפגישות עם אנשי למברג. לעומת ערים כמו אודסה וורשה, היה המרכז הספרותי של למברג קטן, ללא אישים בעלי סמכות כמו "חכמי אודסה" או פרץ ופרישמן. אך דווקא החיסרון הזה היה יתרון לסופרים הצעירים, מאחר שנותני הטון והעורכים של כתבי העת והמאספים היו דמויות כמו שופמן ואימבר, בעצמם צעירים בעלי כיוון פואטי מודרניסטי. שופמן וברנר ערכו מאספים עבריים חשובים כמו "רביבים" ו"שלכת", וגם בעיתון כמו "סנונית" היה חלק ספרותי רחב ומגוון בעריכתו של שופמן.

המקום הטבעי בלמברג לפגישה בין הסופרים שבאו ממקומות שונים וכתבו בשפות שונות היה בית הקפה. משה קליינמן מספר שבהגיעו ללמברג ב-1904 חיפש את מערכת העיתון "טאגבלאט", אך הוא הופנה אל בית הקפה שבו התכנסו העורכים והכותבים ובו ישבה "חבורה קטנה של צעירים... עושים בספרות". המפגש עם למברג ועם בתי הקפה שלה נראה אחר בעיני הסופרים הצעירים שבאו מגליציה ואלה שבאו מרוסיה. במסה שכתב על לבוב סיפר שופמן "הרוסי" כי בהגיעו לעיר מצא מקלט בבית הקפה-המסעדה "בכחוס": "לולא בכחוס, בעל המסעדה בסימטת בוז'ניצה, זה הלץ שאהב בדיחות וצחוק, לא היו האמיגרנטים הרוסים, שגל הפרעות של שנת 1905 טילטלם הנה, יכולים להתקיים כאן כלל. הודות לליצנותו וקלותו היו מעיזים לאכול אצלו בהקפה - והוא רשם את החובות בנתר על גבי מזוזת הדלת. ברעבו כי חזק מאוד, אוכל הפליט הצעיר לעת עתה, בטרם ידע כיצד יסדר את הדבר". בית קפה כזה דומה לבית הקפה של קוטיק בוורשה (שתואר בפרק הקודם). שופמן תיאר את "בכחוס" בשם בדיוני בסיפור "מאידך גיסא" (1909), המגולל את קורותיהם של פליטים רוסיים מאודסה, קייב ויקאטרינוסלב, שבשבילם בית הקפה הוא בעיקר מקום מפגש ומפלט, וגם מקום של פעילות פוליטית: "וכמו מאליהן מוליכות הרגליים אל 'ולאדיבוסטוק'... עם השלט הרוסי בחוץ - המבצר היחידי של הגולים. כאן האוויר הוא כולו שלהם".

לעומת זאת, סופר צעיר ומתחיל כמו מלך רביץ', שהגיע ללמברג ב-1910 מעיירה בגליציה, פנה באופן טבעי אל בתי הקפה בסגנון הווינאי שפרחו בעיר: "לפי שווינה היתה בירתה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ולמברג בירת חבל גליציה... ראתה את עצמה למברג כווינה בזעיר אנפין. וכשם שווינה מפורסמת בבתי הקפה שלה, ממילא גם למברג מלאה בתי קפה. במקום כזה אפשר היה לשבת משעות הבוקר המוקדמות, להזמין כוס קפה ולשלם רק בשעות המאוחרות של הלילה, כשהמלצר האחרון, חיוור כסיד לאחר 15 שעות עבודה, היה נוטל את העיתון מידי האורח וגובה ממנו את 15 ההלר בעד הקפה בתוספת חמישה הלר דמי שתייה... כפי שהסנוניות בונות את קניהן מתחת לגגות השלווים, כן היתה צומחת 'סביבה' אמנותית-ספרותית בעיר שהיו בה בתי קפה".

עד מהרה התקרבו הסופרים היהודים בעיר זה לזה, ועל אף ההבדלים התרבותיים בין המהגרים השונים ובינם לבין המקומיים, נמשכו כולם לבית הקפה "אבציה". "ימים שלמים היו יושבים שם שחקני תיאטרון יידיש", כתב רביץ', "ושם התכנסו גם אלה המכונים קיביצים - אנשים שהיו מבצבצים מאחורי כל שולחן שחמט ומאחורי גבם של סופרים, כדי לתפוס שמץ דברי רכילות. גם אני נמשכתי לקפה 'אבציה' כבחבלי קסם... מיטב חלומי היה שיותן לי להתבטל, לגמוע קפה חם, ולנגוס קיפפרל וינאי... אך לשבת סתם בקפה 'אבציה' אי אפשר היה זמן רב. מיד היה מתיישב על ידך מישהו ועוד מישהו ומיד היית נגרר לתוך ויכוח על שירים ועל סיפורים... משל כיונים, שאינן יכולות להתקיים אלא בחברותא ומיד מתחילות לנקר זו את זו ברגע שנזדמן להן גרגיר כלשהו - כן מעשה האורחים האמנותיים של קפה אבציה, כך האמנים, כך השחקנים וכך גם אנו הסופרים".

אי אפשר שלא להבחין באירוניה העצמית של רביץ'. סופרים ואמנים רוצים שיניחו אותם לבד ובשקט, אבל לא יכולים בלי ה"חברותא", בלי הפרסום והביקורת ההדדית שאפשר למצוא בשפע בבית קפה ספרותי. רביץ' מספר שיום אחד, כאשר פירסם את אחד משיריו הראשונים ביידיש, נכנס לקפה אבציה. ליד השולחן ישבו הסופרים שופמן, אימבר, פוקס, קניגסברג ומוזר. "שופמן החזיק בידו את העיתון הפרובינציאלי הקטן שפורסם בו שירי, והיה הומה ומהמה... ומשרבב בדבריו את המלה 'סקנדל!'"

שופמן עצמו היה בלמברג לחובב של בתי קפה ולאמן ההתבוננות בבתי הקפה. בסיפורים הקצרים שכתב בתקופה זו הופכים בתי הקפה למטונימיה של המרחב האורבני. כך למשל "גלידה" (1909), אחד מסיפוריו היפים של שופמן, מסופר מתוך בית הקפה: "עייפי שרב ישבנו, אני ובן ארצי, מכרי הצעיר והסימפטי סוקולין, באחד מבתי הקפה שערי גליציה הגדולות מלאות אותם. ישבנו אל שולחן השיש העגול, החלק והקר. בקרבת החלון, שבעדו ראינו את בנות הארץ הצעירות, שזופות, שחרחרות, בכלי לובן מבהיקים ומהבהבים, הן נדמו לנו בעד הזכוכית הצלולה יפות ביותר, ועיניהן האפורות בשרב היום נראו כרמץ רענן, ורדי, שנחלי אש לוחשות תחתיו. אפשר שנאכל גלידה? שאלתי". הסגנון האימפרסיוניסטי של שופמן מפליא לתאר את מצבו של בית הקפה, על הגבול הדק בין הפנים לחוץ, בין החום לקור, בין הלבן לשחור, בין הגברים לנשים, בין המהגר ל"מקומי". ה"התבוננות בעד הזכוכית" של בית הקפה כמו מאפשרת ריחוק ועיבוד אמנותי, באופן שמתחבר היטב להמשך העלילה הארוטית של הסיפור שמספר סוקולין.

כל הפעילות הספרותית הזאת התרחשה בלמברג בין 1904 ל-1913. שנות מלחמת העולם הראשונה עברו בקושי, ואחריה, בתוך קרבות עקובים מדם בין פולנים לאוקראינים, נרצחו יהודים רבים בפוגרום בעיר. למברג נהפכה ללבוב והיתה לחלק ממדינת פולין העצמאית. בעיר המשיכו להתקיים חיים יהודיים, וגם פעילות ספרותית של סופרים יהודים שכתבו בפולנית והמשיכו לפקוד את בתי הקפה שלה. סופרי עברית ויידיש אחדים (כמו אימבר) נשארו בלבוב שנים רבות, אולם רוב הסופרים שהחלו את דרכם בלמברג עברו להתגורר בערים מרכז אירופיות כמו וינה וברלין, ושם גם גילו בתי קפה חדשים. עליהם ידובר בפרקים הבאים.



"מאכלי חלב, קפה, תה ומאפים" - כתובת ביידיש שנתגלתה בבית קפה לשעבר בלבוב


למברג בתחילת המאה העשרים. וינה הקטנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true