רות אלמוג
רות אלמוג

המסע אל הים, פרוזה אוטוביוגרפית מאת מרינה צווטייווה, תירגמה מרוסית רנה ליטוין, הוצאת חרגול, 2008, 251 עמודים

"המסע אל הים" מחזיק חמישה פרקים אוטוביוגרפיים, המספרים על ילדותה של מרינה צווטייווה, המשוררת הרוסייה הגדולה בת המאה העשרים, שהתפרסמה בעיקר בסיפור חייה הקשה ופחות בשירתה, שכמעט אינה ניתנת לתרגום. חמישה פרקים אלה מעלים סיפור רב-עוצמה של ילדות קשה במשפחה שבה האם החולה, שערגה לבן מוסיקלי, אהבה יותר את האחות הצעירה, והאב רחוק, שקוע בחזונותיו, ממשיך לאהוב את אשתו הראשונה, המתה, ואולי מעדיף את ילדיו הבוגרים, בני האשה אהובה, החיים עמם בבית.

מצאתי כמה שורות של צווטייווה בתרגומה של מירי ליטווק ("מבחר משירתה", הוצאת "גוונים"), שמבטאות את הקושי ותחושת האין-אונים הקיומית של צווטייווה: "מה עלי לעשות? בכירת פייטנים / בעולם בו שחור מכל - אפרפר, / בעולם בו בתרמוס השראה משמרים, / מחוץ לסדרים / של עולם מסודר?" (עמ' 53). זה בית מתוך השיר "משורר", שבבית אחר שלו היא עצמה חורצת את דינה "לסיביר! גלות עולם!" מפני שכמשוררת, ואפילו "בכירת פייטנים", היא בת חורגת בעולם. אבל כמו שהיא אומרת בשיר אחר, שיר ללא שם שמירי ליטווק בחרה לפתוח בו את המבחר שתירגמה: "שירי, כמו יין משובח שביינות, / יבוא זמנם" (עמ' 12).

צווטייווה נולדה במוסקווה (1892) לבתו של ברון בלטי שנישאה לאיוואן ולדימירוביץ' צווטייב, היסטוריון של האמנות ומייסד מוזיאון פושקין במוסקווה. אשתו הראשונה של צווטייב ילדה לו שני ילדים, בן ובת, שעמם גדלו מרינה ואחותה, והוא הוסיף להתגעגע עליה ולאהוב אותה גם אחרי מותה, כשם שאמה של מרינה הוסיפה להתגעגע על אהובה קודם נישואיה. המשפחה הירבתה לנסוע, בעיקר למקומות מרפא, כי ב-1902 חלתה האם בשחפת ומתה כשמרינה היתה בת 14. כעבור ארבע שנים כבר פירסמה את ספר שיריה הראשון, ובת עשרים נישאה לסרגיי עפרון, הצעיר ממנה בשנה. השנים הראשונות שלאחר המהפיכה היו שנים של מצוקה איומה. הצעירה בבנותיה של מרינה מתה ברעב. הזוג עזב את רוסיה ב-1922. מרינה ועפרון חיו בפראג, בברלין ובפאריס. עפרון גויס כנראה לשירות החשאי הסובייטי בשנות השלושים, וצווטייווה חזרה לרוסיה ב-1937 מתוך געגועים לארצה ולבעלה. אך כל בני משפחתה נאסרו, ועפרון הוצא להורג באשמת ריגול. ב-1941, בודדה ובלא אמצעי מחיה, התאבדה מרינה בתלייה. בנה גיאורגי שהצטרף לצבא הסובייטי נעלם במלחמת העולם השנייה.

שירתה של צווטייווה, שלא היתה אהודה על המשטר, הגיעה לתודעת הציבור ברוסיה ובמערב רק בשנות השישים. רק מעטים ניסו לתרגמה לעברית, וביניהם מירי ליטווק, עמינדב דיקמן וסיון בסקין. גם הפרוזה שלה, פרוזה של משוררת ואולי שירה בפרוזה, קשה לתרגום. רנה ליטווין קיבלה עליה משימה קשה במיוחד. במרכז הפרקים האוטוביוגרפיים שב"המסע אל הים" שני גיבורים: תודעת הילדה המספרת, הכמו-נפרדת מן הסופרת הבוגרת, והמוות. המוות נוכח אפילו בפרק החמישי בספר, פרק כמו-היסטורי, המספר על ייסוד המוזיאון לאמנויות יפות במוסקווה על שם הקיסר אלכסנדר השלישי, זה הנקרא כיום "מוזיאון פושקין". הפרק פותח בסיפורו של האב לבתו על צלצול הפעמונים במות הקיסר אלכסנדר השלישי, ועל צוואתה של זקנה מוסקוואית שירושתה היתה הבסיס להקמת המוזיאון.

באופן אירוני יש למוות נוכחות חיה מאוד בכתביה האוטוביוגרפיים של צווטייווה, ויש בנוכחות זו משהו לגמרי טבעי, שאולי נבע מכך שכילדה היה ברור לה שאמה, חולת השחפת, נוטה למות. חזון הקמת המוזיאון אף הוא מצביע לעבר המוות, שהרי מוזיאון אינו אלא בית מוות, שנועד להנציח את החיים שהיו ואינם עוד. אף על פי כן, ואולי דווקא בגלל זה, ולפחות על פי הפרקים האוטוביוגרפיים האלה, אי אפשר לומר על צווטייווה שהיתה רדופה על ידי יצר מוות. ההפך הוא הנכון. הפרקים שב"מסע אל הים" חוגגים את החיים באופן מקורי מאוד וחד-פעמי, בדרכה של משוררת שמצליחה לעשות משהו כמעט בלתי אפשרי, שלשמו דרוש ניצוץ של גאונות, החיאה ויצירה מחדש של התודעה הילדותית האנימיסטית והאופן המיוחד שבו היא תופשת את סביבתה.

אמה של צווטייווה היתה פסנתרנית מתוסכלת, שרצתה כי בכורה יהיה בן ויהיה פסנתרן ויגשים את מה שהיא לא הצליחה להגשים בחייה. תחת זאת נולדה לה בת, והיא אמנם לימדה אותה פסנתר. מרינה בת הארבע לא הבינה את הקשר בין מה שכתוב על הנייר - התווים - לבין הקלידים וההקשה עליהם, עד שהצליחה לדמות שהסימנים המשונים עפים מן הנייר אל הפסנתר כדי להכות בהם ולהשמיע צלילים. הילדה מנסה להשביע את רצון האם בכל דרך, והאם אינה נענית לחיזוריה: "אמא שמחה לשמיעה שלי ובעל כורחה שיבחה אותי", אבל מיד היתה אומרת "שאני לא גורם כאן, שהשמיעה מאלוהים". ומה שנשאר אצל הילדה מן היחס המזעזע של האם הנרקיסיסטית והאגוצנטרית הוא מחסור בהערכה עצמית ובכל דרך של אהבה עצמית.

גם הפגישה הראשונה עם התגלמות של השירה - עם פושקין - עוברת דרך המוות. "הדבר הראשון שנודע לי על פושקין זה שרצחו אותו". "וכך היתה אנדרטת פושקין הפגישה הראשונה שלי עם החומר: ברזל, חרסינה, גרניט - וזה שממנו עשויה אני". בפרק החידתי "השד", שדורש ניתוח פסיכואנליטי, היא כותבת "לא אספר מה שלא היה, שכן כל מטרת הרשימות האלה וכל ערכן בנאמנותן לעבר, בנאמנות לילדה מוזרה - אני מודה - אבל ילדה שהיתה הנאמנות לך עצמך" - משפט מעביר צמרמורת.

לא רק שאין ילדות זו גן עדן, אלא שהיא נפתחת בגירוש מגן עדן, "כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט, אלכסנדר, נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיה מוסיקאית'". לא היה כאן שום סיכוי לאהבת אם, שכן האם ש"שני נחלי דמים מוסיקליים שהתמזגו לאחד זרמו בה - מצד האם ומצד האב - ושני אלה הם-הם שיצרו את כולה! והיא לא הביאה בחשבון שהיא עצמה, באמצעות נישואיה, הזרימה בי דם אחר, פילולוגי וקונטיננטלי בעליל, שנגד את דמה". זאת ועוד, "אמא שטפה אותנו במוסיקה. אמא הטביעה אותנו כמו מבול", או: "אמא הציפה אותנו בכל מרירות ייעודה הלא מוגשם, של חייה שלא הוגשמו, הציפה אותנו במוסיקה, כמו בדם".

אך היא יכולה לומר על עצמה שלא נולדה לחיים כי אם אל המוסיקה. לא נולדה לחיים? איך יכלה שלא להרגיש מיאוס ביחס למוסיקה? כמה שנוא היה עליה תקתוק המטרונום, "היה זה המוות עצמו העומד על נשמתך החיה שיכולה למות - המוות האלמותי (המת כבר). המטרונום היה ארון קבורה והתגורר בו המוות" (עמ' 30), אבל מרינה מיודדת עם המוות. כשם שהיא מיודדת עם השד ואינה פוחדת ממנו, כך אין היא פוחדת מן המוות. היא שונאת אותו בדמות המטרונום, אבל את השד אינה שונאת. אולי עוזר לה השד להיות היא עצמה, למצוא את זהותה כמשוררת, לברוא חלל ריק בין עצמה לבין אמה, חלל של חופש תנועה נפשי. "אילו אמא חיתה עוד - הייתי בוודאי מסיימת קונסרבטוריון ויוצאת ממנו פסנתרנית לא רעה - כי נתוני היסוד היו. אבל היה דבר אחר: היעוד, שלא ניתן להשוותו למוסיקה ושהחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי". והמשפט המסיים את הפרק "אמא ומוסיקה": "יש כוחות שאפילו בילד כזה לא תוכל לדכא אפילו אם כזו".

הילדות היתה מפגש עם שד בדמות כלב דני חיוור עיניים, שמאפשר לה לפחות חיים סודיים, שאינם בשליטת אמה. החדר שבו היא פוגשת את השד הדמיוני הזה, הוא חדרה של ולריה, אחותה למחצה, והוא חדר הנשים, חדר רווי מיניות נשית, ואין פלא בדבר שהמיניות הנשית מתגלמת בדמותו של כלב, סמל (על פי יונג) המיניות. בסוף הפרק "פושקין שלי", שמדגים בדרך רבת עוצמה את שחזור התודעה הילדותית, גם דרך פירוש שורות ומלים, גם דרך הבנת מותו של פושקין ודרך היחס לאנדרטה שלו, אם כי פה ושם חודרת אליה התודעה הבוגרת כשהיא מדברת על עירוב הדם השחור (פושקין היה ממוצא אתיופי) בלבן ומגנה כל צורה של גזענות. בסוף הפרק הזה יש פיסקה מאירת עיניים: "את כל הדברים בחיי אהבתי והמשכתי לאהוב עם הפרידה מהם, לא עם הפגישה, עם ההינתקות, ולא עם ההתמזגות, לא למען החיים כי אם למען המוות" (עמ' 147). מה אירוני הדבר שצווטייווה, שניסתה להתרחק מאמה, שאותה תפשה כאם מזיקה, מזדהה עמה כליל בפיסקה החושפנית הזאת.

סיומי הפרקים הם מפתחות, כמו גם פסוקי הפתיחות שלהם. כך מסתיים הפרק "אבא והמוזיאון שלו" במשפט: "כולם כבר מתו, ועלי לומר את הדברים". יהיו הדברים אשר יהיו: סיפור הילדות, סיפור הבית ליד "פימן הזקן", סיפור פושקין, סיפור אמא והמוסיקה או סיפור אבא והמוזיאון. היא, מרינה, נבחרה לספר את הדברים. אני מניחה שכל קורא ימצא פרק חביב עליו במיוחד; כך קרה לי עם הפרק "הבית ליד פימן הזקן" שהוא קינה על משפחת אילובאיסקי, משפחת אמם של אחיה למחצה אנדריי ואחותה למחצה ולריה. המוות פוקד את המשפחה הזאת שוב ושוב, ומרינה מעלה את זכר המתים בעדינות וברכות נוגעות ללב. ניכר שאהבה את בני המשפחה הזאת, שבתם היתה אשתו הראשונה של האב צווטייב: "אמו המנוחה של אנדריושה, היפהפיה ורורה דימיטריוונה, אהבתו הראשונה, אהבתו הנצחית, תוגתו הנצחית של אבי".

אין זו קריאה קלה. ואולי לא די בקריאה אחת כדי להבין ולחוש את יופיה של השירה הזאת בפרוזה, כי הטקסטים מורכבים ודחוסים, אם כי לא מהודקים, עמוסים הרמזים והתייחסויות, וכולם מבוארים בהערות המובאות בגופם. רנה ליטווין לא רק עשתה כאן עבודת תרגום נהדרת, אלא גם עבודת מחקר נרחבת ועמוקה, עבודה שמתוך אהבה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ